הוא עלה לבדו מצרפת כדי להתגייס לקרבי, הפך ללוחם ביחידת עוקץ, יצא למבצעים ברצועת עזה – ואז, פציעה קשה שינתה את חייו. סמ"ר (מיל') א', לוחם עוקץ שנפגע לפני יותר משנה בלחימה בעזה, מתאר היום שיקום ארוך, איטי וכואב – פיזית ונפשית. לצידו נמצאת סגן מורנה שילה, קצינת נפגעים שמלווה אותו כיום ומסייעת לו למצות את זכויותיו ולהישאר איתן בתוך המציאות החדשה.
הם התארחו באולפן ynet וסיפרו על הפציעה, על הכלב שנאלץ להיפרד ממנו – ועל מה זה להיות חייל בודד שמנסה לשקם את החיים מחדש. צפו בריאיון המלא:
"הכלב הופך להיות חלק ממני": סיפורו של לוחם ביחידת עוקץ (במיל') שנפצע בעזה
(צילום: מיקי שמידט)
"חשבתי שאחזור ללחימה תוך כמה ימים"
יוני 2024. סמ"ר א' מצטרף לכוחות ברצועה. "היינו ברצועת עזה, חברתי לכוחות ושם היה מטען במשחקייה בבית ספר", הוא מתאר בפשטות שמסתירה את הפציעה המורכבת. רסיסים פגעו ברגל, ביד ובפה. "עברתי שיקום ארוך, ועדיין אני בטיפולים", הוא אומר.
הפציעה הייתה קשה בהרבה ממה שהוא מתאר בקצרה. הוא אושפז במשך כחצי שנה, עבר טיפולים מורכבים ועד היום מתקשה לחזור לשגרה. "חוץ מהפציעה בפה וברגל, הייתי בכיסא גלגלים ארבעה חודשים, ועדיין לא התחלתי לרוץ. זה שיקום מאוד ארוך ואיטי", הוא מספר.
כשנפצע, המשפחה שלו הייתה רחוקה – בצרפת. "הייתי פה לבד בארץ, חייל בודד. הייתי צריך להתקשר בעצמי לאמא ולהסביר לה הכול. תמיד הייתי מאוד חיובי, וחשבתי שאחרי כמה ימים אני כבר אחזור ללחימה. אחר כך הבנתי שזה יתעכב. עד היום קשה להבין שאני פצוע ושזה יהיה חלק ממני לכל החיים".
"זה קשר מקצועי אבל גם חברי"
מי שמלווה את סמ"ר א' כיום היא סגן מורנה שילה, קצינת נפגעים שמכירה היטב את המורכבות של תפקיד שרואה לוחמים ברגעים שוברים. "אני לא הייתי הקצינה הראשונה שלו, היו לו עוד שתיים לפניי", היא מסבירה. "הוא בשיקום כבר תקופה ארוכה. אנחנו בקשר בערך חודשיים או שלושה חודשים. פגשתי אותו כבר כשהוא מטופל, מאוד עצמאי, יודע מה המשך הטיפול שלו".
לדבריה, הקשר בין פצוע לקצינת הנפגעים הוא בעיקר מקצועי אבל הופך פעמים רבות לקשר חברי: "זה בעיקר מיצוי הזכויות שלו, הסיוע מול משרד הביטחון, והתמיכה הרגשית והמנטלית בשיקום. זה גם נהיה קשר חברי עם הזמן, כי בסוף אנחנו באמת בקשר שוטף, ליווי מאוד משמעותי, זו דרך ארוכה ביחד".
2 צפייה בגלריה
"עד היום קשה להבין שאני פצוע ושזה יהיה חלק ממני לכל החיים". א', לוחם בעוקץ במיל'
(צילום: דובר צה"ל)
זה תפקיד שאת פוגשת את הלוחמים הכי חזקים שמוצאים את עצמם במצב כזה שברירי, כמה זה משפיע גם עלייך, כקצינת נפגעים?
"זה לפעמים משפיע, בסוף זה אנשים שנכנסים לך ללב, ואת נמצאת איתם ברגעים הכי קשים שלהם, וגם ברגעים שמחים או פחות שמחים", אומרת שילה. "לאט לאט לומדים להכיר אותם ומה נכון עבורם. אבל אין ספק שצריך לעשות את ההפרדה בין מה ששלך – למה שלא שלך, לומדים לעבד ולעכל את זה, בעיקר לומדים להיות כתף תומכת ולעזור במה שצריך".
היא מציינת נקודה חשובה: "את לומדת להיות שם – לפעמים לשתוק, לפעמים לדבר, לפעמים לסייע ולפעמים רק להיות נוכחת ברגע. בסוף, אני זוכרת שזה לא התהליך שלי, אלא תהליך שלהם".
"הכלב הפך להיות חלק ממני"
מעבר לכאב הפיזי, א' התמודד גם עם פרידה לא פשוטה: הפרידה מהכלב ששירת איתו ביחידת עוקץ. "זה שירות מאוד מאתגר, מסלול מאתגר שדוחף לקצה, להיות עצמאי, לתת את הכי טוב מעצמנו. מאוד חווייתי, אם זה עם הצוות או עם הכלב, לומדים הרבה דברים. הכלב הופך להיות חלק ממני", הוא מתאר. לאחר הפציעה של א', הכלב המשיך לשרת – הפעם עם חבר אחר מהצוות.
אתה והכלב נשארים בקשר? זה מתאפשר?
"בטח, בטח. אתמול הייתי איתו", הוא מספר. "אני מנסה לבקר גם את הצוות וגם את הכלב כמה שיותר. כשהכלב רואה אותי הוא מתרגש".
למרות שהמשפחה עדיין בצרפת, א' לא מרגיש לגמרי לבד, כי המשפחה שלו כאן היא החברים שלו. הקשר לצוות, לכלב, ולקצינת הנפגעים שמלווה אותו – כולם הפכו למעגל התמיכה שמחזיק אותו בתהליך השיקום הארוך.
