מוגש כשירות לציבור בשיתוף גיליאד וללא מעורבות בתכנים
ב-1994 פגש חגי אייד, אז סטודנט למשחק בבית צבי, במאי מפורסם מניו יורק. נושא השיחה הפופולרי באותה תקופה בקהילה הגאה היה מגפת ה-HIV, שפרצה וגבתה עד אז אינספור קורבנות. "דיברנו על החיים בניו יורק ועל המגיפה", הוא נזכר. "זה היה עידן טרום-סמארטפונים, והוא הראה לי את ספר הטלפונים שלו – מלא בשמות של רקדנים וכוריאוגרפים. 'כל פעם שמישהו שאני מכיר מת מאיידס, סימנתי אותו במרקר אדום', הוא אמר לי. חצי מהשמות בספר, אם לא יותר – היו אדומים. זה היה רגע שלא אשכח לעולם. הבנתי שהנגיף הזה פשוט חיסל קהילות שלמות".
האימה שחש אייד לא הייתה רק מרשימת הקורבנות האדירה, אלא גם מהמחלה עצמה והיחס של החברה כלפי החולים. שנה קודם לכן עלה לאקרנים הסרט "פילדלפיה", בכיכובו של טום הנקס, בהשראת סיפורו האמיתי של עו"ד שנדבק ב-HIV ופוטר מעבודתו. דמותו של הנקס נאלצה להסתיר לא רק את המחלה אלא גם את נטייתו המינית. שנה קודם לכן היה זה סרטו של הבמאי הישראלי עמוס גוטמן, "חסד מופלא", שהתבסס על חייו של היוצר. זה היה סרטו האחרון של גוטמן לפני שמת מאיידס. המשותף לייצוגים הללו היה אלמנט ההסתרה והבושה סביב המחלה, ובד בבד ייצוג מבהיל של מהלך המחלה. אז היה הטיפול התרופתי עוד בחיתוליו.
"נגיף הHIV הגיע לעולם המערבי ב-1981, ובשנים הראשונות לא היה טיפול", מסביר ד"ר דניאל אלבירט, מנהל היחידה לאימונולוגיה קלינית במרכז הרפואי "קפלן". "ברגע שהנגיף נכנס לגוף הוא התחיל תהליך של התרבות וגרם למערכת החיסונית לקרוס. רוב האנשים בעצם מתו מהכשל החיסוני – וירוסים וזיהומים שונים כמו שפעת. הלכה למעשה כל מי שחלה – היה ברור שגזר דינו מוות". הזיהומים השכיחים ביותר שסבלו מהם חולי האיידס היו דלקת ריאות, הרפס וגם סרקומת קפושי - סרטן עור שיכול להתפשט לאיברים פנימיים והיה נפוץ בקרב הנדבקים.
כעשור לאחר מכן, גילה אייד, שהוא עצמו נדבק בנגיף. "זה היה טראומטי, הייתי בהלם", הוא משתף. "הייתי בטוח שזה, זה גזר דין מוות, שאני הולך למות בסבל. הרגשתי כמו מחלה מהלכת. כל הסטיגמות והדעות הקדומות שעליהן גדלתי צפו ועלו. זה היה כאילו לקחו פטיש והורידו לי על הראש. יש גם אלמנט של רגשות אשם – איך לא נזהרתי, איך זה קרה לי?".
ואז הגיע הקוקטייל
הדחיפות הגדולה למציאת טיפול למגפה הניב ב-1996 את התרופות הראשונות ל-HIV, שכונו "הקוקטייל". זאת מפני שהורכבו מסדרה של 10-15 כדורים אותם נדרשו האנשים שנדבקו ב HIV לקחת מדי יום. הקוקטייל כלל שלוש תרופות אנטי־ויראליות שפעלו במקביל בכמה מנגנונים שונים של הנגיף, במטרה לעכב את התרבותו ולמנוע את קריסת מערכת החיסון. אלא שהטיפול לא הגיע ללא השלכות. "היו תופעות קשות של בחילות, שלשולים, עייפות, הפרעות בכבד ושינויים קיצוניים במבנה הגוף", מספר ד"ר אלבירט. "זה היה נראה לעין וסימן את המטופלים. זה חיזק את הסטיגמה החברתית. היו לי מטופלים שאמרו לי: ‘אני מעדיף למות מאשר לקחת את התרופה’".
ד"ר דניאל אלבירטצילום: גלעד שעבני שופןתופעות הלוואי לצד מחסור בידע לגבי התנהגות הנגיף יצרו מצב אבסורדי שבגינו מי שנדבקו ב-HIV לא קיבלו טיפול מיד עם היוודע הדבר. "עקבנו אחרי המטופלים, וכל עוד מערכת החיסון הייתה בסדר, לא נתנו להם את הקוקטייל. אז לא ידענו שמטופלים שלא מקבלים טיפול יכולים להדביק", מסביר ד"ר אלבירט. "היום אנחנו נותנים טיפול מיד, אבל אז היינו מתחילים רק כשנראתה פגיעה ממשית במערכת החיסון, כי התרופות הראשונות היו קשות מאוד. הן הצילו חיים, אבל גבו מחיר יומיומי עצום".
אייד עצמו משתף שאצלו פגיעת הנגיף בשנים הראשונות הייתה מינורית ואיטית, ולכן לא קיבל את הקוקטייל. "העומס הנגיפי לא היה גבוה", הוא מסביר. "לכן בשנים הראשונות, הרופאים החליטו שאני לא צריך טיפול תרופתי. למזלי, כשכבר התחלתי טיפול זה היה בדור החדש של התרופות שתופעות הלוואי בהן פחותות. עולם הרפואה מתקדם בנושא הזה בקצב מסחרר. כל הזמן יוצאות תרופות חדשות, ואם פעם היו תופעות לוואי קשות והאפקטיביות הייתה פחותה, התרופות היום מורידות את הנגיף, יעילות מאוד ומעלימות את הנגיף מהדם, וגם ללא השפעה מבחינת תופעות לוואי".
כדור אחד ביום וכבר לא מדביקים
חולה האיידס הראשון התגלה כאמור ב-1981. ב-2005, פחות משני עשורים לאחר תחילת הטיפול בקוקטייל, החל השימוש בדור החדש של התרופות. "ממצב שבו לא היה טיפול, עברנו לטיפול שהאריך חיים אבל פגע באיכותם, ומשם לטיפול שמאפשר לחיות חיים שלמים ומלאים", מסביר ד"ר אלבירט. "מאז 2005 כמות התרופות שאדם עם HIV צריך לקחת, צומצמה משמעותית, וב-2010 כבר עברנו לכדור אחד ביום. היום אנחנו גם יודעים – מטופל שמקבל טיפול, לא מדביק אחרים".
חגי איידצילום: אילן בשורוכך במקום עשרות כדורים ביום, המטופלים עברו לשתי תרופות בלבד, ובהמשך – לכדור אחד ביום בלבד. התרופות החדשות יעילות בהרבה, כמעט ללא תופעות לוואי, ומאפשרות לדכא את הנגיף עד לרמה בלתי ניתנת לאיתור, כך שאנשים עם HIV לא יכולים להדביק אחרים. "הקהילה הרפואית שינתה גישה בזכות השיפור באיכות החיים של המטופלים, והטיפול ניתן מהיום הראשון לאבחון", מוסיף הרופא. "כבר לא מחכים שהמטופלים יגיעו למצב הכי גרוע. לפני עשור החלו לראות כי אצל האנשים שחיוביים ל-HIV שמקבלים את הטיפולים החדשניים, הווירוס מתנקה מהדם לגמרי והם לא מדביקים. למעשה מעבר לשיפור הדרמטי באיכות החיים, הטיפולים החדשים גם ביטלו את הצורך לדחות את תחילת הטיפול – כיום הוא ניתן מיד עם האבחון, ומאפשר למטופלים לנהל זוגיות, וחיים מלאים, בריאים ונטולי הגבלות".
המחקר והפיתוח של הטיפול התרופתי הביאו לתוצאות פנומנליות. "אנחנו בקצה של התקופה השלישית", אומר ד"ר אלבירט. "אנחנו מצליחים להביא אנשים למצב של חיים ארוכים ואיכותיים עם הנגיף. הרבה אנשים שנדבקו בשנות ה-90 לא חשבו שיחיו היום והם היום כבר בני 60 ויותר וזה מחזק עוד יותר את החשיבות של טיפול איכותי ככל שהם מתבגרים. אותם אנשים שנדבקו ב-HIV אומנם צפויים לתוחלת חיים דומה לממוצע, אבל הם לא נרפאים. אם הם יפסיקו את הטיפול, הם יחזרו למצב הקודם. העולם הולך לכיוון של טיפול יותר קל, מיעוט תופעות לוואי ושליטה מלאה בנגיף. המטרה באופק היא לפתח תרופות שיאפשרו ריפוי מהמחלה. זה דומה לטיפול בהפטיטיס סי – ממחלה ללא ריפוי, למחלה שאפשר לקחת בה כדור במשך חודשיים עד לריפוי מלא, קרי הנגיף מת לגמרי. עוד לא הגענו לזה ב-HIV אבל עוד נגיע".
ממניעה פסיבית לטיפול מונע פעיל
במשך שנים רבות, הדרך היחידה למנוע הדבקה ב HIV-הייתה שימוש בקונדום. אך בשנים האחרונות חלה מהפכה אמיתית גם בתחום המניעה. ב-2012 אושר לראשונה טיפול מונע בכדורים – ה PrEP-שמכיל שילוב של שתי תרופות אנטי-וויראליות. כאשר הכדור נלקח באופן קבוע, הוא מונע כמעט לחלוטין הדבקה – ביעילות של כ-99 אחוז. "הטיפול כלול בסל הבריאות בישראל מאז שנת 2020, ונחשב לאחד הצעדים החשובים במניעת הדבקות חדשות", אומר ד"ר אלבירט. "הוא מאושר לקבוצות סיכון, כמו אנשים שיש להם ריבוי פרטנרים, או חלו במחלות מין אחרות - כלמידיה או עגבת".
האתגר המרכזי בטיפול בכדורים היה ההיענות – לא כולם זוכרים לקחת כדור מדי יום. מאז ״חלה התקדמות נוספת עם אישור טיפול מונע בזריקה פעם בחודשיים, ובחודשים האחרונים חל ציון דרך משמעותי במניעה של מחלת ה-HIV, עם האישור של זריקה פעם בחצי שנה, עם יעילות של 99 אחוזים במניעת הדבקות״, מסביר ד״ר אלבירט. ״תוצאות אלה פותחות בפנינו עידן חדש בו הטיפולים מונעים כמעט לחלוטין הידבקות״.
החברה לא הדביקה את הפער
לצד השינוי הרפואי אייד מדגיש כי הקושי המשמעותי ביותר היה דווקא חברתי. "היו חלקים בחברה שלא התקדמו באותו קצב כמו עולם הרפואה, ולפעמים גם בתוך עולם הרפואה עצמו", הוא משתף. "כשאתה מגיע לרופא שיניים או רופא עור ומגלים שהוא לא רוצה לטפל בך – זה משפיל. גם בתוך הקהילה הלהט״בית, אתה מרגיש לפעמים מודר. באתרי הכרויות אנשים אומרים לי 'מה אתה עושה פה, באת להפיץ מחלות?' – זו אמירה שמבטאת בורות והיעדר סולידריות, ואף חושפת רוע".
המאבק הציבורי היה בעיניו גורם ההצלה לא פחות מהתרופות עצמן. "אם לא האקטיביסטים, לא היינו פה", הוא אומר. "המשפחות שיצאו לרחובות אחרי שאיבדו את יקיריהן, הקהילה שנאבקה על טיפולים ועל נראות – בזכותם הגענו למקום הזה. גם בארץ, אני גאה שהובלתי את המאבק להכניס את ה-PREP לסל הבריאות. זה מציל חיים".
תחושת הפחד הגדולה שהרגיש אייד באותו יום בבית הספר למשחק ב-1994, התחלפה בתקווה גדולה. "אני חי עם HIV כבר 22 שנה", הוא מסכם. "מערכת החיסון שלי לא נפגעה, הנגיף מנוטרל, ואני לא מדביק. מבחינה רפואית, אין לזה כמעט השפעה עליי". לצד זאת, הוא עדיין רואה את הבורות והסטיגמות שמקיפות את הנושא, והתקווה שלו היא שנרפא גם את החברה וגם את הגוף.
מוגש כשירות לציבור בשיתוף גיליאד וללא מעורבות בתכנים
