"לפני שטסנו לאפריקה עשינו את כל מה שהמליצו לנו במרפאת המטיילים: התחסנו, הצטיידנו בתרופות, במשחות ובחומרים דוחי עקיצות. כמשפחה הרפתקנית וספורטיבית עם מודעות בריאותית גבוהה אף הגזמנו מעבר להמלצות – ובכל זאת נדבקתי במלריה ומצבי הידרדר לסף מוות. טרם הטיסה הייתי בשיא הכושר: בריא, פעיל ובמשקל גוף תקין, ובחודש וחצי מאז ההדבקה ירדתי שבעה קילוגרמים. אני עדיין מתקשה להתאושש ולחזור לעצמי", מתאר ד', שאינו נחשף בשל משרתו הציבורית.
ד', בן 42, נשוי ואב לשלושה, רקם יחד עם אשתו את חלום הספארי ביבשת השחורה. הכול התחיל באמצע ספטמבר 2024, כשבערב ראש השנה טסה המשפחה לטנזניה. "הצהרתי כבר שאנחנו הרפתקנים - משפחה על ג'יפ שנותן עבודת שטח, וגם מאוד מתוכננים. נצמדנו ללו"ז שכתבנו לעצמנו: חמישה ימי ספארי בטנזניה ושבועיים בזנזיבר". עוד לפני הנסיעה הצטיידה המשפחה בתרופות המומלצות, בהן כדורי מלרון (Malarone). נדגיש כי אין חיסון נגד מלריה, וקבלת טיפול תרופתי לפני הגעה לאזורים בסיכון אינה מונעת הדבקה.
במהלך הטיול, הילדים בני ה-14, 12 ו-8 השתאו למראה בעלי החיים שהכירו רק ממסך הטלוויזיה, ובטיול ממרחק קרבה קצר נחשפו לפילים, לאריות, לזברות, לעדרי גנו, לבאפלו ולבעלי חיים מרתקים נוספים. "אבל לצד ההנאה הטיול היה קשוח", מתאר ד'. "מדובר במרחבים שנפרשים על פני מאות קילומטרים, והנסיעה ממקום למקום בג'יפ פתוח אורכת שעות רבות, שבמהלכן אכלנו אבק והתגרדנו מהיתושים".
"נכנסתי למיטה וכבר לא יכולתי לצאת ממנה. שכבתי, בוהה וחסר תזוזה, וכשאשתי נכנסה לחדר וראתה אותי במצבי – מיד הזעיקה את הבן שלנו, ויחד הם נאלצו לגרור אותי לאוטו. לא יכולתי לעמוד בכוחות עצמי. נזרקתי במושב האחורי, חצי מת"
את הלילות העבירה המשפחה באופן האותנטי ביותר בשמורות, במתחם הבקתות, שבו בכל חדר ומעל כל מיטה כילה המונעת חדירת יתושים. "כל הזמן דאגנו למרוח על עצמנו חומרים נוגדי עקיצות יתושים, ובנוסף ענדנו צמידים שמשחררים את החומר הדוחה. בלילות חיברנו לתקע מכשיר חשמלי שמפיץ את אותו חומר, כך שעשינו הכול מוגזם מהספר".
התלקחות חריפה של מלריה
לקראת סוף אוקטובר האחרון, אחרי שמיצו גם את זנזיבר, שבו בני המשפחה לארץ. "חזרנו לשגרה אחרי שנפעמנו מהטבע הפראי, וכעבור עשרה ימים התחלתי להצטמרר – רגע חם לי, רגע קר. וכמי שמטופל תרופתית לאיזון בלוטת התריס, הייתי בטוח שפספסתי כדור, כי תחושת החם/קר מאפיינת חוסר איזון של הבלוטה".
יומיים אחר כך הוא כבר קודח מחום גבוה, והמדחום נעצר על 39.9 מעלות. "נכנסתי למיטה וכבר לא יכולתי לצאת ממנה. הרגשתי שאני משותק. שכבתי, בוהה וחסר תזוזה, וכשאשתי נכנסה לחדר וראתה אותי במצבי – מיד הזעיקה את הבן שלנו, ויחד הם נאלצו לגרור אותי לאוטו. לא יכולתי לעמוד בכוחות עצמי. נזרקתי במושב האחורי, חצי מת".
ד"ר יעל שוסטקצילום: פרטילמרפאת "בטרם" הוא כבר הובהל בכיסא גלגלים, חובר לעירוי, התאושש מעט והופנה בהקדם לבית חולים. "ויתרתי על הדרמה של אמבולנס – נזרקתי שוב על המושב האחורי של המכונית, אשתי נהגה ולקחה אותי לבילינסון".
במלר"ד בית החולים הוא החל להזיע באופן מוגבר ולא טבעי. הוא עבר בדיקות דם והדמיות ראשוניות, ואחרי כמה שעות אובחן במלריה. "נאמר לי שחטפתי את הזן הכי אלים של המחלה. בעוד אני שקוע וקודח מחום גבוה, הבחנתי בבהלה של אנשי הצוות שרחשו סביבי בדאגה. אבל נבהלתי ממש כשהעבירו אותי לפנימית עם המיטה שעליה דפיברילטור ורופא מלווה".
ד"ר יעל שוסטק, מנהלת מחלקה פנימית ורופאה בכירה במכון הריאות בבילינסון מקבוצת כללית, הייתה כוננת באותו ערב. "הוא הגיע אלינו בהתלקחות חריפה של מלריה: חום גבוה, צמרמורת ובלבול. הרופאה המומחית למחלות זיהומיות הריצה מונית למחסן התרופות של משרד הבריאות כדי להביא משם תרופות מצילות חיים לנדבקים במחלה זו, שאינן מצויות בבתי החולים באופן שגרתי".
מצבו הלך והידרדר, ולרעייתו, שלא עזבה את מיטתו לרגע, נאמר כי 72 השעות הקרובות נחשבות קריטיות. "הוא אושפז מעורפל, בחדר עם ניטור מלא, ומבדיקות הדם עלתה תמונת מצב מדאיגה. ראינו ירידה בטסיות הדם, הפרעה באנזימי הכבד, אנמיה, ירידה בנתרן, ושקלנו להעביר אותו ליחידה לטיפול נמרץ כי הבנו כמה קשה מצבו", מתארת הרופאה.
"רזיתי אפילו באצבעות. אני כבר מסוגל לשבת אל השולחן, אבל אחרי כמה ביסים אני מתעייף כמו אחרי מרתון. אמרו לי שההחלמה עלולה להימשך זמן רב, וככל שעובר הזמן אני מפנים שהייתי בסכנת חיים"
"במשך ארבעה או חמישה ימים הייתי כל כך חלש שלא יכולתי אפילו להתרומם למצב ישיבה. שכבתי כמו מת, בלי יכולת להניע אף איבר בגופי. לא יכולתי להפנות מבט לצדדים, והעיניים שלי היו נעוצות בתקרה. התקיימתי מטיפות מים שאשתי – הקלף המנצח שלי, שלה אני חייב את הצלת חיי – טפטפה לי לפה".
בדיקות דם פעמיים בשבוע, שיקום איטי
בהדרגה חל שיפור בתמונת הדם, והוא הצליח כבר להתיישב בכוחות עצמו ולפסוע, בקושי, כמה צעדים. "אחרי חמישה ימי אשפוז שחררו אותי הביתה – חלש, ומתעייף אחרי שני צעדים. בעיקר לא הבנתי איך קרה שהגעתי למצב כזה. אני מתמיד בכושר, מודע לאכילה בריאה, שומר על משקל נמוך – והפכתי לסיעודי".
5 צפייה בגלריה
"מכל המשפחה רק אני נדבקתי, הדבקה במלריה נדירה יחסית". כך ישנים בטיול באפריקה
(צילום: פרטי)
בביתו הוא עובר שיקום איטי ומתסכל, ופעמיים בשבוע גם בדיקות דם. "רזיתי אפילו באצבעות. אני כבר מסוגל לשבת אל השולחן, אבל אחרי כמה ביסים אני מתעייף כמו אחרי מרתון. אמרו לי שההחלמה עלולה להימשך זמן רב, וככל שעובר הזמן אני מפנים שהייתי בסכנת חיים – וזה לא מעודד במיוחד. אבל חשוב לי להדגיש שאין מה לפחד לטוס לאפריקה. להפך, אני ממליץ בחום. הדבקה במלריה נדירה יחסית - עובדה שמכל המשפחה רק אני נדבקתי - ופינוי מהיר לבית החולים מציל חיים".
מלריה היא מחלה זיהומית הנגרמת מעקיצת יתושה מסוג אנופלס, והיא נפוצה ברחבי אפריקה, במזרח הרחוק ובדרום ומרכז אמריקה. אין חיסון נגד המחלה, אך קיימות תרופות בעלות יעילות יחסית. תסמיני המחלה מופיעים כשבוע אחרי העקיצה ועד חודשיים, והם כוללים עייפות חריגה, בלבול, תשישות, חום גבוה, בחילה, כאבי ראש ושרירים ועוד. המחלה עלולה לגרום למוות.
ממשרד הבריאות נמסר כי בשנת 2024 דווחו 20 חולי מלריה, ובשנת 2025, נכון לחודש אוקטובר, דווחו 12 חולים – כולם נדבקו בחו"ל.
