בשיתוף פארמה ישראל
בתי החולים בישראל עמדו לפני מספר שבועות מול משימה שאף בית חולים, ואף מדינה, לא היו צריכים להתמודד איתה: קבלת עשרות חטופים וחטופות, חלקם ילדים קטנים, אשר חוזרים מתקופה ממושכת בשבי של ארגון טרור. "לפעמים היה קשה מאוד לעבד את הסיטואציה. זה עולה לי בחלומות לילה-לילה", מספרת פרופ' ליבני. בשיחה פתוחה עם ד"ר אורן טנא, מנהל המכון הפסיכיאטרי באיכילוב ומנהל מכון מנטליקס לרפואת הנפש, פרופ' ליבני מספרת על ההכנה לקראת התמודדות עם האתגר ועל טקס אחד, מרגש במיוחד, שבו לא הצליחה לעצור הדמעות.
צפו בקטע מהשיחה:
מטפלים בחזית- גילת לבני- גרסא מקוצרת
(צילום אולפן: שמוליק דודפור)
"מטפלים בחזית", בהנחיית ד"ר אורן טנא, היא סדרה בת שישה פרקים של מפגשים עם אנשי טיפול ורפואה, שנולדה בשיתוף פארמה ישראל, ארגון המאגד את חברות התרופות הבינלאומיות המובילות בעולם, מתוך רצון להעניק גם להם מרחב לשתף ולעבד את החוויות הקשות מאירועי 7 באוקטובר והמלחמה שהחלה בעקבותיהם. רופאים ורופאות, עובדות סוציאליות ופרמדיקים, נדרשו באותה שבת שחורה להעניק טיפול מציל חיים - כשהם עצמם נתונים תחת אש ובתנאים מורכבים ומאז נמצאים בחזית יומיומית של מלחמה על חייהם של חיילי צה"ל ושל החטופים ששבו, תוך התמודדות אישית ומשפחתית רגשית עמוקה. חלקם השאירו מאחור בני משפחה וחברים, ונאלצו לחוות מקרוב מראות קשים. עכשיו הם מדברים על מה שמתחולל אצלם בפנים.
"אנחנו מציינים 100 ימים למלחמה, שבועות ארוכים בהם הצוותים הרפואיים עומדים בחזית במלחמה על חיי החיילים והאזרחים, אומר קובי צורף, מנכ״ל פארמה ישראל: ״אנחנו גאים בפרויקט מיוחד זה שמאפשר להשמיע את סיפורם המרגש של המטפלים, ללמוד מהתמודדותם ולהתעודד מהתקווה שלהם לעתיד. ״
"החלטנו להרכיב צוות המורכב מנשים בלבד, מתוך ניסיון להפחית את הגורם המאיים"
פרופ' ליבני מספרת כי הצוות שקיבל את החטופים הורכב מנשים בלבד. "מתוך מחשבה שהשבים, ילדות, ילדים ונשים שיגיעו אלינו, עלולים להיות מבוהלים או לתת פחות אמון בגברים, אותם פגשו בתור גורם מאיים בשבי החמאס", היא מסבירה. "רוב הרופאים מסביבי הסכימו איתי שהיכולת שלנו להתחבר, להיות רכות יותר, על אף שמדובר בהכללה, היא ללא ספק טובה יותר מאשר של גברים".
אילו הכנות עשית?
"החלק הרשמי היה הרגע בו ההנהלה קראה לי וביקשה שאנהל את מחלקת השבים. ברגע הזה הבנתי ש'הנה הם באים', היתה לי צמרמורת של ממש, כאשר בסוף עברו חמישה שבועות עד לרגע שהם הגיעו באמת. החלק הרשמי כלל גיבוש של צוות הרופאות ובניית תכנית לקבלת השבים וסדנה על טיפול באנשים אחרי טראומה, שהתקיימה בבית החולים. "היתה גם שיחה של כל הצוות עם הפסיכולוגיות לגבי מה שצפוי לנו, מה אנחנו חושבות שעשוי להיות"
מה בנוגע להכנה הפנימית? האישית?
"בשנים האחרונות, לפני כל משימה אני מגלגלת בראש את הנושא באופן אישי ופנימי. הרצתי סיטואציות של מה יכול להיות ומה אעשה, שוחחנו הרבה בינינו לבין עצמנו, על מה אנחנו חושבות ומרגישות, למה אנחנו מצפות". מעבר לכך, פרופ' ליבני משתפת כי היו לצוות חלומות בנושא, עוד לפני שהחטופים הגיעו. "למען האמת, את רוב החלומות יש לי מאז שהם השתחררו. ממש לילה-לילה, כנראה שככה אני מעבדת דברים. יש חלומות שאני רואה את אחד הילדים שחזרו ואני מכירה, יש חלומות פחות נעימים בהם מישהו נכנס למחלקה, ואומר לחטופים כל מיני דברים שהוא שמע על השבי ולא צריך להגיד, שואל אותם שאלות ואני רצה אליו כדי להוציא אותו מהמחלקה".
"10 אנשים, מילדים ועד קשישים, שחולקים חדר קטן ומנותק במשך שבועות - קשה לעבד את זה"
פרופ ליבני מספרת בשיחה על הסיפורים ששמעה מהחטופים שהגיעו לבית החולים. "חלק מהילדים התחילו לדבר ולדבר ולדבר, ומתוך הרצף שלהם, בעיקר הילדים שמספרים דברים בלי דרמה, מבינים את הסיפור הקשה שלהם", היא מתארת. "אפילו השהות של 10 אנשים בחדר קטן, מגיל שנתיים ועד אישה בת 86, שצריכים לחלוק הכל, מנותקים מהסביבה הטבעית ומהעולם במשך שבועות ארוכים, לפעמים ההורים נרצחו והם לבד בעולם - אלו דברים שקשה לעבד".
"אני חושבת שחיבקתי שם יותר אנשים מאי פעם ביומיום שלי"
בכל הנוגע להשערה לגבי הצורך בניתוק רגשי כדי לטפל בסיטואציות, פרופ' ליבני אומרת כי היא חוותה רגשות עזים וחיבור עמוק עם החטופים ומשפחותיהם. "לדעתי הנקודה שבה הכי בכיתי הגיעה מתוך מקום של שחרור, בקבלת שבת שעשינו עם הילדים", היא נזכרת". הגיעו שני מרפאים באמנות שעובדים בשניידר, והם התחילו לשיר שירים ששרים לפני שבת, אלו שמוציאים מאיתנו את הרגש. במקרה אחר נינט באה אלינו, לא רצתה תקשורת, והיה משהו במוזיקה, בשירה שלה, שמעלה הרבה רגשות. לא מיררתי בבכי, אבל בהחלט הזלתי הרבה דמעות".
"אני חושבת שחיבקתי שם יותר אנשים מאשר אי פעם ביומיום שלי. בדרך כלל בעבודה שומרים על כבוד האדם, אתה לא מחבק אותו. במקרה הזה, נוצרה אינטימיות, תחושה של קרבה כך שבצורה הכי טבעית פשוט התחבקנו. בכל שנות עבודתי אני מתחבקת עם נשים, אבל מעולם לא עם גברים". בסיטואציה עם משפחות החטופים, אומרת פרופ' ליבני, "זה היה שונה. התחבקתי עם האבות של הילדים, משום שהיתה תחושה של שותפות ושל קרבה".
מה את מרגישה שהשתנה בך כרופאה בעקבות החוויה הזו?
"חשבתי על זה הרבה. אני חושבת שגם קודם, אני מקווה שהייתי אמפטית לחולים או למטופלים והייתי רגישה, אבל אני חושבת שכל אירוע כזה גדול בחיים מקלף עוד שכבה, נותן לך יכולת להיות יותר סבלנית וקשובה. אני חושבת שכל דבר כזה הופכך אותי לטובה יותר, אני מקווה".
בתוך אמא וסבתא, האם לוקחים את זה הביתה, או שמשאירים את זה בעבודה?
"אני לא חושבת שמשאירים בעבודה. אני חושבת שביום שאני אשאיר את העבודה בעבודה אני לא אוכל לעבוד בעבודה כזאת. אני חושבת שכאשר עובדים עם אנשים, אי אפשר להשאיר את העבודה במקום אחד כי אז באמת אתה מנותק וזה לא ייתכן".
האם המלחמה, החוויות מהשבעה באוקטובר חיזקו את האהבה שלך למקצוע?
"ודאי שכן. יש חשיבות לתחושה של משמעות, התחושה של לגעת באנשים. ובשבועות האחרונים נגעתי באנשים ברגע הכי מזוקק שאפשר".
לסיום, מה יהיה?
"מהאירועים האחרונים, למרות שזה נורא קשה להגיד את זה בימים האלו, למדתי שאנחנו עם שמח, אנחנו נלחמים על הארץ הזו כדי לחיות בה, ולצחוק בה ולחגוג. במבט קדימה, משום שאני בן אדם אופטימי בבסיס, אז אני ממש מקווה שיהיה טוב. אנחנו מחכים לשאר החטופים שיחזרו במהרה".
KMP
עורכת ראשית: טל לוין | עורכת תוכן: הגר כוכבי | במאי: צפריר שוראקי | מפיקה: ניצן כהן | תחקיר: שירה ביסק
בשיתוף פארמה ישראל
פורסם לראשונה: 08:53, 11.01.24
