tביה המאמץ של בתה של מיכל סלה תרם כליה
לא מפסיקים לעשות טוב: שלוש שנים לאחר שירדן וליאת (אחותה של מיכל ז"ל) פריימן אימצו את אחייניתם, בתה של מיכל סלה ז"ל, שנרצחה בידי מי שהיה בעלה באוקטובר 2019, תרם השבוע ירדן כליה. מי שקיבל את הכליה, היה אמיר אנגלנדר, שחיכה לתרומה כבר חמש שנים.
כשירדו בני הזוג פריימן מחדר האשפוז של תורמי הכליה בבית החולים שיבא, בדרכם למפגש הראשון עם אנגלנדר, הם לא ציפו לדרישת שלום כזו ממיכל ולסגירת מעגל. בלובי בית החולים, התקיים טקס של חנוכת תערוכת "איננה עוד", של קרן גולדשטיין יחזקאלי שמציגה שמלות של נשים שנרצחו בידי בני זוגן. בין השמלות בלטה מכולן שמלה שהייתה מאוד מוכרת להם, שמלתה של מיכל ז"ל. "היה ברור לנו שזו דרך נוספת שבה מיכל מלווה אותנו, כשנקלענו לאירוע שמבקש להעלות למודעות את המאבק באלימות נגד נשים והתהלוכה נודדת בארץ ובעולם ומיכל מונצחת בה", הם אומרים.
ליאת סלה פריימן, הוזמנה לשאת דברים באירוע ושיתפה את האורחים בו בצירוף המקרים: "באנו בגלל תרומת הכליה ופתאום מצאנו דרך נוספת להמשיך בסיפור אורה של מיכל. ידעתי שמיכל איתנו כאן", היא סיפרה בהתרגשות.
במהלך הטקס אמרה עוד כי "אלירן כיבה את האור של מיכל, בקנאות שלו כלפיה, האובססיביות והמניפולציות הרגשיות. השמלות האלה שכאן בפרויקט המרגש הזה הן כמו ניצוץ של אור של כל אחת מהנשים שלבשו אותן, כמו סמל החיות שלהן. אני רואה את השמלה הזו של מיכלי תלויה פה, בדיוק בבית החולים שמקדש את החיים, ואני ממש יכולה לראות אותה רוקדת בעיני רוחי באירוע, בשיא החיות, הנוכחות והאור שלה".
"תרומת הכליה היא עוד דרך לנצח את החושך על ידי הוספת אור"
תהליך תרומת הכליה היה עבור ליאת וירדן, המתגוררים במושב נטור ברמת הגולן, דרך נוספת לתקן את החושך שהותיר מותה של מיכל. "לפני שנה וחצי שמעתי על עוד ועוד חברים ושכנים שתרמו כליה דרך עמותת 'מתנת חיים', מספר ירדן. "החלטנו שזו דרך נוספת שלנו כמשפחה לפעול בשדה שבו אנחנו פועלים, לנצח את החושך על ידי הוספת אור. זה לא גובה מאתנו מחיר כבד ובשביל אחר זו מתנת חיים".
על המפגש עם אנגלנדר הם אומרים: "זה היה מפגש מאוד מרגש. לפני שליאת ואני נפרדנו מאמיר הבאנו לו סלסלת תותים במתנה. הוא התרגש ואמר שלא אכל תותים כבר חמש שנים וכמה הוא אוהב את הפרי הזה. מסתבר שחולי דיאליזה לא יכולים לאכול פירות ועוד הרבה סוגי מאכלים, אפילו מים הם צריכים לשתות בכוסות קטנות ומדודות. עכשיו הוא יכול לאכול הכל".
אנגלנדר מספר על חייו במהלך חמש השנים בהן חיכה לתרומת כליה: "אלה היו שנים של סבל וייסורים. שלוש פעמים בשבוע הייתי נוסע היישר ממקום עבודתי לטיפולי דיאליזה בבית החולים ואלו נמשכו עד 11 בלילה. לא יכולתי לראות את הילדים שלי ועכשיו קיבלתי את החיים מחדש".
הוא מוסיף ואומר: "אני שמח לחזור לחיים ולהיפרד מהצוותים הרפואיים שדואגים מעל ומעבר למטופלים במכוני הדיאליזה וליוו אותי במשך חצי עשור".
