ביום הולדתו ה-19, בזמן ששחה בבריכה, הטלפון צלצל. אמא שלו הגיעה מיד, הוציאה אותו מהמים ואמרה בקצרה: "אנחנו צריכים ללכת עכשיו לבית החולים". כמה חודשים לפני כן, כשהיה בן 18, התחילו כאבים ברגל. הוא עוד המשיך להתאמן – רץ, התכונן ליחידה מובחרת בצבא – אבל הכאב הלך והחמיר. הוא התחיל לעשות בדיקות, ובינתיים המשיך באימונים. רק כשכבר לא הצליח לרוץ ולהתאמן מרוב כאבים, עבר לשחייה. ואז, בדיוק ביום ההולדת, הגיע האבחון ששינה הכול.
הכירו את אופק קיסינג. הסרטון באדיבות שחר זהבי (shaharzehavi בטיקטוק)
"אמא שלי באה, לקחה אותי לבית החולים, ומשם כל החיים שלי השתנו", מספר ל-ynet אופק קיסינג, היום בן 27, מהיישוב עופרה.
בבית החולים לקחו אותם לחדר. "היו שם הרבה אנשים – רופאים, עובדות סוציאליות", הוא משחזר. "ניסיתי להקליל את הסיטואציה, להצחיק את כולם. הייתי עם ההורים שלי. ואז הסבירו לי שאני חולה בסרטן עצמות. אמרו שצריך להתחיל מיד כימותרפיה כי אני בסכנת חיים. זה לא נתפס. לא נקלט. זה היה ביום חמישי. ביום ראשון כבר הייתי בכימו".
מחלה נדירה שתוקפת לרוב ילדים ומתבגרים
ד"ר יאיר גורצק, מנהל המחלקה לאורתופדיה אונקולוגית בבית החולים איכילוב, מלווה את אופק מתחילת הדרך. "הוא הופנה אלינו בגיל צעיר, לאחר שכבר עבר ביופסיה בבית חולים אחר, עם חשד לגידול בעצם הירך", הוא מספר. "האבחנה הייתה של אוסטאוסרקומה – גידול ממאיר בעצם הירך המרוחקת, מחלה נדירה שתוקפת לרוב ילדים ומתבגרים. בישראל מאובחנים כ-30 מקרים בשנה בלבד. זה גידול אגרסיבי שמופיע בלי התרעה מוקדמת – כאבים, נפיחות או צליעה פתאומית. חייבים לפעול מהר, בלי טיפול אי אפשר לשרוד אותו".
ד"ר יאיר גורצקצילום: ג'ני ירושלמי, דוברות איכילובאופק מספר שעבר 18 טיפולי כימותרפיה. "ובאמצע גם כמה ניתוחים, כדי להוציא את הגידול האלים שהיה ברגל ימין, בירך. התוכנית הייתה לעשות כימו, להחליש את הסרטן – כי הוא היה מאוד אלים – ואז לנתח ולהוציא אותו מהרגל". אחרי שני טיפולי כימו הוא נסע לסופ"ש עם הדודים שלו בצפון, בכפר בלום. "בשבת בבוקר הלכתי לשירותים, איבדתי הכרה, פירכסתי. נפלתי מהאסלה, עצם הירך נשברה – באותה רגל שבה היה הגידול. החברים שלי פרצו את הדלת של השירותים ופינו אותי לבית חולים זיו בצפת".
משם התחילו סיבוכים אורתופדיים בנוסף לטיפולי הכימו. "החיים היו מאוד אינטנסיביים אז. הכאבים היו עצומים. לפעמים צרחתי, התעלפתי מרוב כאב", משתף אופק. "אבל רוב הזמן הייתי מבסוט. היו הרבה חברים ומשפחה סביבי. זו זכורה לי כתקופה מאוד טובה, למרות שקרו בה הרבה דברים רעים. עשינו הרבה שמח וכיף. תשאל אנשים שהיו קרובים אליי – עשינו ישיבות עם מוזיקה בבית החולים. הרגשתי את המוות כל הזמן קרוב אליי, אז רציתי לחיות כמה שאפשר. כל השטויות נשטפו הצידה ונשאר רק העיקר. רציתי למצות כל רגע וליהנות ולחיות".
"היו לי כאבים איומים"
ד"ר גורצק מתאר את השתלשלות האירועים: "לאחר הכימותרפיה, אופק עבר ניתוח להסרת הגידול – הוצאנו את עצם הירך המרוחקת והחלפנו את הברך במשתל מתכתי, כפי שמקובל בגידולים מהסוג הזה ובמיקום הזה. במהלך התקופה הוא נפל, שבר את הרגל, והיה צורך לקבע אותה במקבע חיצוני, שהוסר בהמשך בניתוח נוסף. לאחר מכן ניסינו לשפר את טווח התנועה של הברך, אך ללא הצלחה – היא נותרה נוקשה, בלי יכולת להתכופף או להתיישר, והכאבים היו קשים.
"ביצענו ארתרוסקופיה – ניתוח זעיר-פולשני שבמהלכו מוחדרת מצלמה אל תוך הברך בניסיון לשחרר את המפרק – אך גם זה לא הוביל לשיפור. במשך כשנתיים הוא נאלץ לחיות עם מגבלה תפקודית משמעותית, כאבים מתמשכים ואיכות חיים ירודה מאוד".
הכימו נגמר אחרי תשעה חודשים, אבל הניתוחים נמשכו עוד ארבע שנים. הסרטן חוסל, אבל נשארה מגבלה ברגל. "היו לי כאבים איומים. ניסו כל מיני דרכים וניתוחים כדי לעזור לי", מספר אופק, "אבל הרגל שלי נשארה תקועה ישר. הברך לא יכלה להתכופף. הייתי מסומם רוב היום".
לבסוף, הוציאו את עצם הירך והברך. "הסרטן פורר את העצמות שם. אז שמו לי מפרק טיטניום שאמור להיות תחליף. זה לא עבד טוב. אחרי כמה שנים הוציאו את זה".
ד"ר יאיר גורצק: "אופק עבר ניתוח ייחודי, שבו מסובבים את הרגל 180 מעלות כך שהקרסול יתפקד כברך. הניתוח בוצע בפלורידה, וכשאופק חזר לארץ, הוא שיקם את עצמו – והיום הוא ללא כאבים, עם איכות חיים נהדרת. הוא בחור מיוחד, עם הרבה תעוזה ואישיות כובשת. הוא בחר באופציה לא שגרתית – והיא שינתה את חייו"
ד"ר גורצק ממשיך: "בשלב מסוים התפתח זיהום סביב המשתל המתכתי. אופק עבר ניתוח נוסף בארץ, ולאחריו גם ניתוח בארה"ב בניסיון לשפר את המצב – אך ללא הצלחה. אמנם הצלחנו להיפטר מהזיהום באמצעות ניתוח ואנטיביוטיקה, אבל הברך נותרה נוקשה, בלי כל טווח תנועה, והכאבים היו חזרים. איכות חייו הייתה ירודה מאוד. בשלב הזה העלינו שתי אפשרויות קשות: קטיעה מלאה מעל הברך – או ניתוח ייחודי, שבו מסובבים את הרגל 180 מעלות כך שהקרסול יתפקד כברך. ניתוח נדיר בארץ, אך מקובל יותר באירופה ובארצות הברית".
אופק בחר באופצייה השנייה. "כך או כך, אני כבר ידעתי שזה מגיע, הרגשתי שבשלב מסוים יצטרכו להיפטר מהרגל הזאת. סבלתי ממנה המון. כל החיים שלי היו סביבה. לא היה שווה לשמור אותה. הרופא בארץ אמר שהוא לא יודע איך עושים ניתוח כזה, אבל שיש אפשרות לברר בארצות הברית, שם זה נעשה".
לדעתו, הוא בחר באופציה הזאת כי זה עדיף תפקודית מאשר להיות עם קביים או כיסא גלגלים כל החיים. "הרגל הקטנה הזאת מאוד שימושית", הוא אומר בחיוך. "אני יכול לטפס בעזרתה על עצים, לגלוש בים, ללכת על ארבע, ועוד הרבה דברים מגניבים". היום הוא מחבר לה פרוטזה, והולך בלי קביים. "קניתי קביים מאוד יקרות – אני לא משתמש בהן בכלל".
ד"ר גורצק נזכר באירוע מכונן: "באותה תקופה בדיוק ביקר אצלנו במרפאה בארץ אורתופד ילדים מגרמניה – אדם שבעצמו עבר את הניתוח הזה כילד. הזמנתי את אופק למרפאה, והאורח הגרמני הראה לו את הרגל, את הפרוטזה, את התפקוד שלו. זה היה רגע משמעותי מאוד – ומיד אחרי זה אופק החליט ללכת על זה. הוא עבר את הניתוח במרכז PALEY בפלורידה, חזר לארץ, שיקם את עצמו – והיום הוא ללא כאבים, עם איכות חיים נהדרת. הוא בחור מיוחד, עם הרבה תעוזה ואישיות כובשת. הוא בחר באופציה לא שגרתית – והיא שינתה את חייו".
"אני רוצה לראות עולם, לא פוחד לטייל לבד"
לפני חודש וחצי, אופק ישב לאכול במסעדה בתל אביב, כשפתאום מישהו ניגש אליו: מפיק פרסומות שסיפר לו שמחפשים אנשים עם פרוטזה לקמפיין חדש של דלתא. אופק, שבדיוק חזר מהודו. בצילומים הוא פגש את שחר זהבי מהטיקטוק, והשניים התחברו מיד. "היא שאלה אם אפשר להעלות אותי לטיקטוק", הוא מספר, "והסכמתי. אני אוהב מצלמות".
אופק: "בכל הקטע של דייטים – זה העיף אותי קדימה. אני חושב שבנות אוהבות לראות שאני שמח, שאני עף על החיים, שיש לי ביטחון למרות המצב עם הרגל שלי. זה הדבר שהכי חששתי ממנו בהתחלה, אבל גיליתי שלא רק שזו לא בעיה, אם כבר להיפך, זה מושך"
כשזה הגיע לעולם הדייטים, אופק גילה שזה דווקא לא מפריע בכלל – להיפך. "בכל הקטע של דייטים – זה העיף אותי קדימה. אני חושב שבנות אוהבות לראות שאני שמח, שאני עף על החיים, שיש לי ביטחון למרות המצב עם הרגל שלי. זה הדבר שהכי חששתי ממנו בהתחלה, אבל גיליתי שלא רק שזו לא בעיה, אם כבר להיפך, זה מושך".
אחרי כל השנים של ניתוחים, כימו ובתי חולים, הוא אוהב לטייל. בשנים האחרונות הוא ביקר במרכז ודרום אמריקה, בקאריביים, באפריקה, בהודו ובנפאל. הרגל אולי דורשת יותר אנרגיה, לפעמים מתעייפת מהר יותר, לפעמים גם כואבת – אבל אופק לא רואה בה מגבלה. הוא מטייל בכל הזדמנות, לבד או עם אנשים שפגש בדרך, ולא נותן לשום דבר לעצור אותו. "כשרציתי חברים – תמיד מצאתי", הוא מספר. "אני לא פוחד לרגע לטייל לבד. זו החירות הכי גדולה שיש. אני פשוט רוצה לראות את העולם, לחוות אותו, לחיות את החיים".
באמזונס, בלב הג'ונגל, בבקתה קטנה מוקפת טבע פראי ומוגנת מפני נמרים, הוא פגש שאמן מקומי. יחד הם קיימו טקס אייוואסקה. "היינו שם כל הלילה", הוא מספר. "שתיתי את האייוואסקה, והוא הבעיר מדורה. ישבנו סביב האש, ואני שוגרתי לעולמות אחרים. טריפים חזקים. זו הייתה חוויה עמוקה וטובה. מאז, אני מרגיש שאני מחפש משהו שהוא מעבר לגוף. יש הרבה מעבר למה שרואים".
הוא רודף אחרי חוויות. "הרבה פעמים רציתי לשחזר את החוויה של להיות על סף מוות, כמו שהרגשתי עם הסרטן. זה כל פעם החייה אותי". ואז – קורס אונליין של גורו הודי. הוא ישב למדיטציה. "ישבתי בחדר, עצמתי עיניים, וחוויתי את כל התחושות האלה שחיפשתי בכל העולם. הרגשתי אקסטזה בכל הגוף שלי. הבנתי שאני לא צריך למות עם כרישים בבהאמה או בצוקים באפריקה. יש לי הכול כאן, בתוכי".
