לכבוד "חגיגות השנה" לתחילת הטיפולים, קיבלתי הפניה לצילום רחם לצורך היסטרוסקופיה אבחנתית - לוודא שאין שם משהו שמפריע לטיפולי ההפריה. הסבירו לי שמכניסים מצלמה לצוואר הרחם ולרחם כדי לראות מה קורה שם בפנים. הרופא אמר: "אם הכול בסדר, 30 שניות וסיימנו". לא דובר על מה קורה במצב שבו לא הכול בסדר. בכלל, מקבלים הפנייה וקובעים תור - אין הנחיות או המלצות, בדיקה שגרתית. הגעתי הכי קול לבדיקה, לבד, ואפילו קבעתי תוכניות לאחר כך. אומרים שאופטימיות חשובה מאוד לתהליך, אז לקחתי את זה לאקסטרים.
זוגות בחדרי המתנה אני כבר רגילה לראות, ואני הרי כמעט תמיד במיעוט, אז זה לא העלה אצלי שום סימני אזהרה. אני מגיעה גם לשאיבת ביציות לבד בהכי סבבה, ובכלל, בתור רווקה אני מרגישה עם זה מאוד נוח ואולי לפעמים גם קצת מחויבת לעשות דברים לבד.
19%, הפרקים הקודמים ביומן ההפריה של גל:
נכנסתי להתלבש (כלומר להתפשט). אני מהמרת שסימני האזהרה הראשונים עלו אצל האחות אחרי ששאלתי אותה אם צריך להוריד גם תחתונים. היא לא שיערה שאני חשבתי שיש דרך אחרת להגיע לרחם שלי, וישר הבינה שכל הסיטואציה הזאת היא, איך לומר, לא ממש קלה לי גם אחרי שנה של טיפולים, ולא משנה כמה פעמים ישבתי על הכיסא הזה. אולי זה קשה דווקא בגלל כמות הפעמים שישבתי על הכיסא.
נשמתי עמוק, עצמתי עיניים ואז נכנסה אחות נוספת שזיהתה גם היא מהר מאוד את הטיפוס ששוכב לה שם בחדר. אחת מהן נתנה לי יד, השנייה תמכה וחיזקה תוך כדי עזרה לרופא. מתחילים. אומרים שיהיה קצת לחץ, וקצת מים... סבבה... הכול בסדר... והנה עכשיו תרגישי קצת לחץ, כמו כאבי מחזור. אז זהו, שלא.
אני שמה בצד את זה שהוא גבר ושהוא לא הרגיש מעולם כאבי מחזור ורק מתבסס על מידע רפואי שצבר עם השנים. גם כשהיו לי כאבי מחזור מהסוג שמשתק את הכול, זה לא היה משהו כזה. בשלב הזה, מעבר ללתת לי יד ולחזק, היה צריך גם להביא גאזה ולנגב את הדמעות שהתחילו לרדת ללא שליטה. הלך הפאסון, זה פאקינג כואב ברמה אחרת. ניסיון שני או שלישי כבר. לא עובד. מע"צ סגרו את הגישה לגמרי ואני בתחושה שעוד שנייה אני מזדכה על עצמי. "תראי, אני יכול להמשיך אבל אז את תצעקי עד השמיים". הצעה מפתה מאוד ללא ספק, תופתעו לגלות שוויתרתי עליה. די. סיימנו.
אחרי כמה דקות של מנוחה ועוד קצת דמעות, קמתי להתלבש עם הרבה עזרה ובצעדים קטנים ואיטיים. האחיות (המדהימות!) הציעו לי להישאר לשכב עוד קצת, אבל אני רק רציתי ללכת הביתה, כשהסתבר שאני מדממת על הרצפה תוך כדי. האחיות הסבירו לי את המצב בשיא הרגישות והציעו פדים. אם גם אתן באזור ה-40, אתן בטוח זוכרות את התחבושות של פעם, אלה שאפילו טיטולים לתינוקות נראים לעומתן כמו "אולוויז אולטרה דקות". התיאוריה שלי היא שמדובר במלאי שנשאר בחברה מאז שייצרו את התחבושות האלה בשנות השבעים, ומאז מספקים אותן רק לבתי חולים.
אחרי בירור מול הביטוח הפרטי, הסתבר שהפוליסה שלי מוחרגת לכל דבר שקשור לפריון. קצת מוזר לדעתי, כי הייתי בטוחה שרחם זה חשוב בכל מקרה. מסתבר שלא
אחרי התנצלות לצוות על הבכי בחדר ואחרי קבלת מכתב השחרור שמסביר שיש הידבקויות וצורך לעשות את ההליך שוב, אבל בהרדמה, יצאתי מהחדר ודידיתי תוך כדי בכי לכיוון המעליות. מכיוון שזה לא נעים ללכת ולבכות לבד במקום ציבורי, עשיתי את זה עם חברה בטלפון. כשהגעתי לקומת הכניסה, הזמנתי מונית, והמשכתי לבכות (בשקט) ליד אנשים זרים. אומרים שעקביות זאת תכונה חשובה.
אני מהמרת על זה שנהג המונית תכנן לדבר קצת, כמו בכל נסיעה. קצת פוליטיקה, קצת לקלל נהגים אחרים. אתן יודעות, נסיעה שגרתית. אחרי שהוא ראה את הכניסה שלי למונית (בהכי סלואו-מושן), את המסכה שהסתירה את כל הפנים כמעט, משקפי השמש והשיער הפזור כדי לכסות מה שנשאר -הוא הבין שאין לו עם מי לדבר. ואם היה לו ספק, הוא נעלם ברגע שראה אותי מוציאה טישו לנגב את העיניים מפעם לפעם. אלמלא הפקקים והנסיעה שארכה כפול מהרגיל, זה אולי היה קצת פחות מביך, כל השקט הזה. מעניין מה הדירוג שקיבלתי ממנו על היכולת לבכות כל כך בשקט במשך כמעט 40 דקות.
השלב הבא היה למצוא רופא אחר בהסדר עם קופת החולים שבה אני חברה (לא היה כזה פשוט, משום מה). אחרי בירור מול הביטוח הפרטי, הסתבר שהפוליסה שלי מוחרגת לכל דבר שקשור לפריון. קצת מוזר לדעתי, כי הייתי בטוחה שרחם זה חשוב בכל מקרה. מסתבר שלא. זה רק כדי לעשות ילדים. בסוף קיבלתי המלצה למנתח מאחד הפרופסורים שמטפלים בי, שהסביר לי בגדול ש"הבעיה היא הם ולא אני" ושאותו מנתח יידע לבצע את ההליך הזה ללא כל קושי או בעיה (אותן 30 השניות שהובטחו לי מראש). אחרי שבוע שלם של ניסיונות תיאום, קיבלתי התראה של פחות מ-24 שעות שהתפנה תור - והתייצבתי לניתוח.
יום לפני ההיסטרוסקופיה הניתוחית עבדתי עד 22:30 ככה שלא היה לי ממש זמן לחשוב על זה. נראה שגם אם היה זמן, הייתי מוצאת משהו אחר שיסיח את דעתי. התרכזתי באופטימיות של הפרופסור שהפנה אותי ובעיקר רציתי לסיים עם זה. מסתבר שגיסתי (המושלמת, יש להוסיף) שהתלוותה אליי באותו היום לניתוח, הספיקה לעשות קצת שיעורי בית לפני ולקרוא על הידבקויות ברחם. לפחות אחת מאיתנו הגיעה מוכנה.
הכול עבר חלק. המנתח לא התרגש ממה שהרופאים האחרים חששו ממנו, והתחושה הייתה שהוא לא הבין על מה כל הרעש. "סידרנו הכול. הכול בסדר, יש לך רחם יפה". הבחור יודע להחמיא. כדי להשלים את כל הכיף הזה, יום לאחר מכן הייתי בבדיקת הממוגרפיה השנתית שלי. היה חסר רק תור לרופא א.א.ג, כי זה בערך המקום היחיד בגוף שלי שלא נגעו בו באותו שבוע.
הסיבה שבגללה לא נכנסתי להיריון עד עכשיו
לא דיברתי עם המנתח על ההפריות, לא שאלתי האם הבעיה שגילו הייתה יכולה להפריע או להשפיע על התהליך. הייתי עסוקה בלוודא שהכול עבר בטוב וללכת הביתה (אחרי שעות של המתנה לשחרור). הבנתי מסיכום הניתוח ומהדברים שנאמרו, שזאת לא בעיה מהסוג שמפריע לקליטה/השתרשות. כלומר, זאת לא הסיבה שבגללה לא נכנסתי להיריון עד עכשיו.
אני מודה שקצת קיוויתי שתהיה בעיה כזאת, כדי שיהיה הסבר מאוד ברור לזה ששנה שלמה של טיפולים הסתיימה ללא היריון. מה"הכול בסדר" הזה עלתה ההבנה המטרידה שהבעיה היא כנראה אחרת לגמרי, ולא משהו שהמנתח הזה יכול לפתור.
אני מבינה שחסר לי דבר אחר, מאוד בסיסי וחשוב, כדי להצליח בדבר הזה: לרצות. לרצות להיכנס להיריון. בשביל ההיריון. בשביל הילד/ה שיגיעו. לא לרצות להיכנס להיריון רק בשביל להפסיק את הטיפולים. באותה נשימה, אני מבינה שעם כמה שלא בחרתי את הטיימינג להתחלת הטיפולים, והכול קרה לפי השעון הביולוגי הזה שלא חשבתי שיש לי בכלל, אני בעצם בוחרת בזה בכל חודש מחדש.
בינתיים קיבלתי פטור מטיפולים לחודש הקרוב, ואני לוקחת את הנשימה הזאת עד הסוף כדי להבין איך אני מתקדמת מכאן קצת אחרת. אני גם אצטרך להתייצב לעוד היסטרוסקופיה אבחנתית (ללא הרדמה). עכשיו שהכול יהיה בסדר, 30 שניות וזה מאחוריי.
בפרק הבא: שקרים קטנים גדולים – על ההחלטה לא לשתף את בני המשפחה וחברים
