מחלת הצ'אגאס, שנחשבה עד כה למוגבלת לאמריקה הלטינית, מתפשטת כעת גם בארצות הברית - עם ממצאים חדשים שמעידים על הדבקות מקומיות באזורים דרומיים. המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן (CDC) פרסמו מפת התפשטות עדכנית של מחלת צ'אגאס, שנגרמת על ידי הטפיל Trypanosoma Cruzi ומועברת על ידי חרק ה-Triatoma, המכונה "חרק הנשיקה".
לפי הממצאים, החרק התבסס ב-32 מדינות בארצות הברית, ובשמונה מהן - בהן אריזונה, טקסס וקליפורניה - כבר דווחו הדבקות מקומיות בבני אדם.
2 צפייה בגלריה
Triatoma, "חרק הנשיקה", נוטה לנשוך אנשים בלילה וכך מחדיר את הטפיל
(צילום: Shutterstock)
ה-CDC מעריך שכ-300 אלף אמריקנים כבר נדבקו בצ'אגאס, אך פחות מ-2% מודעים לכך. בקליפורניה לבדה מספר הנדבקים מוערך בכ-45 אלף, אולם בין השנים 2000 ל-2018 דווחו רק 29 מקרים מאושרים. ברחבי העולם חיים כיום כ-8 מיליון נשאים של הטפיל, רובם באמריקה הלטינית.
מקרי הדבקה דווחו גם במדינות נוספות – בהן ניו מקסיקו, אוקלהומה, נברסקה, אלבמה, ג'ורג'יה, פלורידה, קרוליינה הדרומית והצפונית, קנטקי, וירג'יניה ומרילנד.
פרופ' טל ברוש, מנהל היחידה למחלות זיהומיות בבית החולים הציבורי אסותא אשדוד, מסביר: "מדובר במחלה ותיקה ומוכרת בדרום ובמרכז אמריקה, ולא בתופעה חדשה. החידוש הוא שארצות הברית - שבעבר לא נחשבה למדינה אנדמית - מתחילה לדווח על מקרים מקומיים, בעיקר באזורים הדרומיים. הדבר מעיד על התפשטות המחלה צפונה".
פרופ' טל ברוש צילום: אסותא אשדודחיות מחמד עלולות לשאת את הטפיל
החרק, המכונה "חרק הערפד" או "חרק הנשיקה", הוא בעל מבנה שטוח ובאורך של כ-2.5 ס"מ, ניזון מדם ונוטה לנשוך את פני האדם בלילה, סמוך לעיניים או לשפתיים – ומכאן שמו. לאחר הנשיכה הוא מפריש צואה סמוך לפצע, וגרד עלול להחדיר את הטפיל אל הגוף. מחקרים הראו שכמחצית מהחרקים שנבדקו נמצאו נשאים של הטפיל Trypanosoma Cruzi.
"בישראל החרק הזה, שהוא סוג של פשפש מוצץ דם, אינו קיים, וגם לא הטפיל, כך שהמחלה לא קיימת כאן", אומר פרופ' ברוש. "גם בקרב מטיילים הסיכון נמוך מאוד – נדיר ביותר לראות הדבקה. לרוב המחלה מאובחנת אצל מי שחיים באזורים האנדמיים עצמם".
הטפיל יכול לעבור גם בדרכים אחרות: מזון מזוהם, עירויי דם, תרומות איברים או מאם לעובר. בעלי חיים, חיות מחמד וחיות בר יכולים לשמש את הטפיל כמארחים.
מחלת צ'אגאס מופיעה בשני שלבים: בשלב החריף התסמינים כוללים חום, עייפות, כאבי ראש, כאבים בגוף, פריחה, בחילות, הקאות, שלשולים, נפיחות ואובדן תיאבון. סימן אופייני נוסף הוא עפעף נפוח. "עם ההתחממות הגלובלית, קיים חשש שהגבולות של אזורי ההדבקה האנדמית נעים צפונה", אמרה ד"ר ג'ואנה שאנמן, מומחית למחלות זיהומיות.
בשלב הכרוני, הטפיל עלול להישאר בגוף שנים ולגרום לנזקים מצטברים. עד שליש מהחולים מפתחים מחלות לב חמורות כגון הפרעות קצב או אי-ספיקת לב, וחלקם סובלים מהפרעות עיכול קשות כמו מעי גס מוגדל (מגה-קולון). ללא טיפול, המחלה עלולה להיות קטלנית.
"בזמן ההדבקה רוב האנשים כלל לא מודעים לכך שנדבקו", מסביר פרופ' ברוש. "באזורים האנדמיים ההדבקה מתרחשת בדרך כלל בילדות. לעיתים מופיעים תסמינים מקומיים באזור הנשיכה, בדרך כלל בפנים סמוך לפה – ומכאן הכינוי 'חרק הנשיקה'. ייתכנו נפיחות ותופעות קלות אחרות, אך לרוב המחלה החריפה חולפת מעצמה".
לדבריו, הבעיה הגדולה היא לטווח הארוך: הטפיל נשאר בגוף במשך שנים ואף עשרות שנים, ובשלב הכרוני הוא עלול לגרום לנזקים משמעותיים. "בחלק מהמקרים מדובר בפגיעה בלב עד כדי אי-ספיקת לב, ובחלק אחר בפגיעה במערכת העיכול – כשהוושט או המעיים מפסיקים לתפקד כראוי".
טיפול ומניעה
הטיפול היעיל ביותר הוא בשלב החריף: תרופות נוגדות טפילים יכולות לעצור את התקדמות המחלה. בשלב הכרוני, הטיפול מתמקד בניהול סיבוכים – תרופות ללב או ניתוחים.
המומחים ממליצים להפחית חשיפה לחרקים: להשתמש בדוחי חרקים, לאטום סדקים בחלונות ובדלתות, ולהסיר ערימות עצים וחפצים מבתי מגורים.
הכתבה הוכנה בסיוע מערכת ניתוח החדשות של חברת Alchemiq
