כבר יותר משנה פועלת בגבול רצועת עזה פלוגה מרחבית גדולה של רופאים, חובשים ולוחמים שמטפלים בפצועים שמגיעים לכיוונם מתוך שטחי הלחימה. במהלך הזמן הזה הם כבר ראו, שמעו וחוו הכול. הם ביצעו אלפי טיפולים ומאות פינויים מוסקים - והצילו חיים רבים - אך מנגד נאלצו לטפל גם בגופות חיילים שנפלו בקרבות, ואף לקבוע מוות של לוחמים שכבר לא ניתן היה להציל, בהם אלוף-משנה אחסאן דקסה, שנהרג בקרב בג'באליה בחודש שעבר.
"החלום? לטפל בחטוף שחולץ מעזה". תיעוד מפעילות היחידה
(צילום: דובר צה"ל )
8 צפייה בגלריה
המראות הקשים מלווים את חיילי היחידה: "דואגים לשיחות אישיות עם קב"ן"
(צילום: דובר צה"ל)
בתוך טלטלת הרגשות הזו שעוברים שם חיילי המילואים, לנגד עיניהם עומד תמיד נושא אחד - החטופים. "החלום שלנו הוא שיגיע אלינו חטוף או חטופה ונטפל בהם לאחר שיחלצו אותם מתוך עזה", מספר רב-סרן במילואים, ד"ר אביב שאול, מפקד הפלוגה המרחבית שנקראה על שמו, פלמ"ר אביב. כשהוא לא על מדים בשירות מילואים, ד"ר שאול עובד כרופא בכיר ביחידה לאי ספיקת לב ובמערך לקרדיולוגיה בבית החולים בילינסון.
לאנשי המילואים בפלמ"ר יש הישג שהם מאוד גאים בו מאז פרוץ המלחמה. הוא לא קשור למאות הפצועים שהם כבר פינו משטח הרצועה והעוטף, גם לא לטיפול המסור שלהם בגופות החללים שמגיעות אליהם מפעם לפעם: מדובר בכיסא אחד צהוב וריק שמוצב ברחבת היחידה המוצלת - ועליו תמונה של החטופה רומי גונן. מעולם, הם מספרים, לא קרה שבמהלך הקפצה לאירוע פינוי פשוט או רב נפגעים, מישהו בטעות הפיל את הכיסא במהלך ריצת האמוק לשטח.
רס"ן שאול: "היו לי במלחמה הזו מקרים שבהם חייל בא אליי ואומר: 'אני לעולם לא אשכח את עיניו של החייל שמת באמצע הטיפול'. גם הטיפול בגופות שמוטל עלינו קשוח, אלו לא מראות פשוטים, אז כמובן שאנחנו דואגים לשיחות אישיות של הרופאים, החובשים והחיילים אצלנו"
תפקידה של היחידה, המוצבת כבר זמן רב בגבול הרצועה, היא לקבל פצועים שלא ניתן היה לפנות מהשטח באופן מוסק, או פצועים באופן קל. בניגוד למקובל בצה"ל, ליחידה יש כמה תפקידים: ייצוב פצועים קשה, העברתם במקרה הצורך לבתי חולים, טיפול פיזי ונפשי בפצועים קלים יותר ששבים משם ללחימה ואבטחת המכלול.
"כשאנחנו מצליחים יש תחושת סיפוק, אבל כשלא זה כואב"
בחטיבת עזה פועלים מאז ראשית המלחמה שמונה פלמ"רים (פלוגות מרחביות), שכוללים 1,300 חיילים שגויסו למילואים. ב-14 החודשים האחרונים הם ביצעו כבר יותר מ-2,500 פינויים, בהם כ-350 באופן מוסק. "אנחנו נתקלים במאות מקרים במלחמה הזו בהם מגיעים אלינו חיילים אחרי טיפול ראשוני בשטח, שהוחלט שלמרות שהם פצועים קשה לא ניתן לפנותם אווירית מתוך הרצועה", מספר רס"ן שאול.
8 צפייה בגלריה
"המטרה: לייצב אותם לפני ההטסה. כשזה מצליח זו תחושת סיפוק, אבל כשלא זה כואב"
(צילום: דובר צה"ל)
לדבריו, "המטרה שלנו במקרים הקשים היא לייצב אותם לפני ההטסה, כשזה מצליח זו תחושת סיפוק, אבל כשלא זה כואב". הוא מתאר כי אנשי היחידה כבר חוו מקרי מוות, ומוסיף: "לפעמים אנחנו שומעים שהם מתו בדרך לבית החולים ולפעמים תוך כדי ההתארגנות להנחתה, אבל תמיד כשיש ספק קל שבקלים - ממשיכים לטפל ולעשות הכול כדי להציל אותם".
במהלך החודשים הארוכים שלו בשטח נכח רס"ן שאול בלפחות שני אירועים רבי נפגעים. "האירוע שאולי הכי זכור לי היה לקראת סוף שלב הלחימה העצים. זה היה אירוע משמעותי מבחינת הפלוגה, כי זה היה ביום הראשון שתפסנו את הקו ועוד היינו עסוקים בתרגולים". האירוע החל כשכוח מחטיבת 460 נתקל במארב במהלך הפעילות בג'באליה. באותו אירוע נהרג מפיצוץ מטען מפקד חטיבת השיריון 401, אלוף-משנה אחסאן דקסה, ונפצעו מפקד גדוד 52, באורח קשה, ושני קצינים באורח קל עד בינוני.
באותה עת היה רס"ן שאול בביקור באחד משני מנחתי המסוקים של הפלוגה. "הייתי בסיור כאשר חיילי היחידה שלו נתקלו והגיעו אלינו, התחלתי לטפל בהם עד שיתר החיילים הגיעו לעזור". את דקסה עצמו הם לא הצליחו להציל, אך את פקודיו כן. והמראות הקשים מהתקרית, כמו מראות קשים שראו בתקריות נוספות, מלווים את חיילי הפלמ"ר.
8 צפייה בגלריה
"הממד הטיפולי חשוב, אבל אנחנו לא מזניחים את הנפש של החיילים שמגיעים אלינו"
(צילום: דובר צה"ל)
רס"ן שאול מספר כי אחרי אירועים כאלו מתואמים לפקודיו שיחות אישיות וקבוצתיות עם קב"ן המחלקה. "היו לי במלחמה הזו מקרים שבהם חייל בא אליי ואומר: 'אני לעולם לא אשכח את עיניו של החייל שמת באמצע הטיפול'. גם הטיפול בגופות שמוטל עלינו קשוח, אלו לא מראות פשוטים, אז כמובן שאנחנו דואגים לשיחות אישיות של הרופאים, החובשים והחיילים אצלנו".
שיחה להורים לאחר הפציעה, ורצון הלוחמים לחזור לקרב: הטיפול הנפשי
הדגש על הפן הנפשי לא שמור רק לחיילי הפלמ"ר, אלא גם לפצועים שמגיעים לקבל טיפול רפואי. רס"ר במילואים גיא אלטר, החובש בפלוגה, מסביר כי "הממד הטיפולי חשוב, אבל אנחנו כמובן לא מזניחים את הנפש של החיילים שמגיעים אלינו. בגלל העובדה שלפעמים הם חודשים בתוך הרצועה, אתה צריך להבהיר להם אם הם בהכרה שעכשיו למרות הטראומה הקשה שהם עברו בפציעה - הם במקום בטוח".
יש כמה דרכים לעשות זאת מוסיף אלטר, אחת מהן היא חיבור הפצוע, אם הוא יכול לדבר, לשיחה עם הוריו, כדי שהוא יספר להם שהוא נפצע - אבל שהכול בסדר. "יש לפעולה הזו כמה היבטים", מסביר, "דבר ראשון זה נועד לבטל את השמועות. בנוסף, חשוב שבני המשפחה ישמעו ממנו שהוא בידיים טובות, והפעולה הזו מרגיעה גם אותו ונותנת לו תחושב של בית".
הטיפול הזה נעשה כמובן במקביל לטיפול הרפואי שניתן לחייל בפלמ"ר. "המטרה שלנו היא לטפל בפצועים ולפנות אותם הכי מהר לבתי החולים, בין אם באופן מוסק או ברכב שזה בדרך כלל לברזילי וסורוקה", מוסיף אלטר. "לאורך המלחמה הזו למדנו שאם מדובר בחייל שמגיע עם פציעה מאוד קלה, עדיף לטפל בו ולהחזיר אותו ללחימה - כדי להשאיר אותו יחד עם היחידה שלו. רבים מהחיילים שמגיעים אלינו כל כך רעולים ורוצים לחזור ליחידה שלהם, לחברים שלהם, ללא קשר לפציעה.
"הם לא רוצים להפקיר אותם, וזה ממלא את הלב בגאווה מחד, אבל מאידך לפעמים צריך לטפל בהם ולפנות ללוגיקה שלהם דווקא כשהם רגשיים", אומר. רס"ר אלטר, ששירת במילואים ברצועה כחובש בצוק איתן, טוען כי הצבא למד הרבה מהמבצע ההוא לקראת המלחמה הזו בכל הקשור לטיפול בפצועים. "אני מרגיש שהחיילים שלוחמים ברצועה היום יותר מוגנים ובטוחים כי הלחימה יותר מתוחכמת והם נזהרים יותר. עם יד על הלב חשבתי שיהיו לנו יותר פצועים", מסכם.
"פינינו המון חללים, הסיפורים קשים"
בבסיס הפלמ"ר נמצאים בכל עת שלושה אמבולנסים שמוכנים לזנק לטיפול בפצועים. בכל אחד מהם יש צוות רפואה הכולל רופא וחובשים, ולכל אמבולנס שכזה מוצמדים כמה האמרים עם לוחמי היחידה שאמורים לאבטח את פעילות הרופאים כשהיא מתבצעת כה קרוב לגבול.
מי שמנהלת את התיאום בין כוחות האבטחה והרפואה היא סרן במילואים ג'אז ריגן, בת 26 בלבד. "בכל אירוע אנחנו מחליטים כמה אמבולנסים להוציא וכמה האמרים", מסבירה ריגן. "בעוד התפקיד של הכוח הרפואי הוא לטפל, התפקיד של הלוחמים והלוחמות הוא לאבטח את האירוע ולתאם את הפינוי מול הצוות המוסק או מול בתי החולים שאליהם נעביר את הפצוע באופן רכוב. זה כולל להדריך את המסוק לאן להגיע ולדווח אליו מה המדדים של הפצוע בכדי שהצוות הרפואי עליו יהיה מוכן".
חלק מהתפקיד של הלוחמים בפלוגה הוא כאמור גם להגיב לירי לעברם במהלך טיפול רפואי, אך "למזלנו", אומרת ריגן, "במלחמה הזו זה טרם קרה בפלוגה שלנו". עם זאת, היא מדגישה כי "זה לא אומר שהמוכנות יורדת. בכל הקפצה כולם עולים על שכפ"צים וקסדות, לפעמים זה נראה לאנשי הפלוגה תמוה, בכל זאת אנחנו נמצאים לרוב על הגבול אבל בשטח ישראל, אז אני מסבירה שזה קריטי וחשוב".
במהלך חודשי המילואים הארוכים שביצעה ניהלה ריגן עשרות אירועים. "לצערי פנינו המון חללים, ויש להם חברים שלפעמים משרתים אצלנו ואז הסיפורים קשים", מספרת. "למשל בתחילת המלחמה פינינו מפקד שנהרג בקרבות, זה היה החלל הראשון שלנו והגופה שלו הייתה בתוך עזה במשך יומיים למרות שכבר פורסם על מותו. זה היה רגע קשוח, איך ניגשים לזה? אבל צלחנו אותו והטסנו אותו למרכז בכדי שהמשפחה תוכל לקבור אותו כראוי".
אנשי הפלוגה המרחבית ירדו לאחרונה מהקו והוחלפו, אך בימים האחרונים שלהם שם הם נאלצו לטפל בכמה אירועים קשים, בהם לוחם גבעתי שנפצע בראשו. "הוא היה בהכרה אבל היה קשה לראות את פצע הראש שלו. עשינו שם פעולות מצילות חיים לפני הפינוי לבית החולים", מספרת ריגן. "באירוע אחר הגענו לפצוע שלא בגזרה שלנו ועזרנו לייצב אותו לפני שהוא הוטס לטיפול בבית החולים".
סרן ריגן, שעד לפני מספר שנים שירתה כמפקדת בגדוד קרקל, מספרת כי ההתקדמות של הנשים הלוחמות חשובה במלחמה הזו. "אני חושבת שגם כאן בפלוגה וגם בכלל אנחנו מוכיחות במלחמה הזו שאנחנו יכולות לעשות הכול", אומרת. "פרצנו את הגבולות, אני מדברת עם פרמדיקיות בקשר מתוך הרצועה שמפנות אלינו פצועים וזה מעלה בי חיוך. בשורת הנשים הלוחמות זו בשורה שצריך להפיץ כמה שיותר, שאנשים ידעו שאנחנו יכולות לפעול כמו גברים עם אותה מוטיבציה ואותו רעל בעיניים".
