לקראת הבחירות, השיח הציבורי פוגש רבים מאיתנו כשהמשאבים הנפשיים שלנו כבר שחוקים. אחרי שלוש שנות מלחמה, מציאות ביטחונית לא יציבה ומתח חברתי ופוליטי מתמשך, המעקב אחר ההתפתחויות עלול להפוך לחוויה רגשית שמלווה אותנו לאורך כל היום. איתה מגיעים תחושת לחץ, חוסר ודאות וחשש עמוק ממה שעוד יבוא.
התחושה הזאת מוכרת לרבים, ויש לה אפילו שם: "חרדת בחירות", או בשמה באנגלית Election Stress Disorder. אין מדובר באבחנה פסיכולוגית רשמית, אלא בכינוי לתחושות הלחץ, הדאגה והדריכות שמתעוררות סביב מערכת הבחירות והשלכותיה האפשריות. מעין תופעת לוואי של הדמוקרטיה.
הדמוקרטיה הישראלית אולי ייחודית, אבל חרדת הבחירות ממש לא. בסקר שערך איגוד הפסיכולוגים האמריקני לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2024, דיווחו 69% מהמשתתפים שהבחירות הן מקור משמעותי ללחץ בחייהם. עוד עלה מהסקר ש-72% חששו שתוצאות הבחירות יובילו לאלימות, ו-32% סיפרו שהאקלים הפוליטי יצר מתחים בינם לבין בני משפחתם.
הנתונים מארצות הברית אינם מעידים בהכרח על היקף התופעה בישראל. עם זאת, הם ממחישים עד כמה מערכת בחירות יכולה לחרוג מגבולות הוויכוח הפוליטי ולחלחל אל הרווחה הנפשית ואל מערכות היחסים שלנו.
מתי דאגה הופכת למצוקה
חשוב להבהיר: לא כל דאגה מהמצב הפוליטי היא חרדה, ולא כל מי שעוקב באדיקות אחר החדשות סובל ממצוקה נפשית. אבל כשהעיסוק בבחירות הופך למקור מתמשך של מתח, יש כמה סימנים שכדאי לשים אליהם לב. הראשון הוא דריכות מוגברת: תחושה שצריך להיות כל הזמן עם היד על הדופק, לבדוק מה קרה ולהתעדכן בכל התפתחות.
סימן מוכר נוסף הוא גלילה בלתי פוסקת: מעבר חוזר ונשנה בין רשתות חברתיות, תגובות, סקרים ואתרי חדשות, גם כשברור לנו שזה לא מרגיע.
המתח ניכר גם בגוף, כמו בכל מצב של לחץ: הדופק מואץ ומופיעה תחושת עוררות. גם השינה והתיאבון עלולים להיפגע, ונעשה קשה יותר להירגע, להירדם ולשמור על שגרת חיים רגילה
המתח ניכר גם בגוף, כמו בכל מצב של לחץ: הדופק מואץ ומופיעה תחושת עוררות. גם השינה והתיאבון עלולים להיפגע, ונעשה קשה יותר להירגע, להירדם ולשמור על שגרת חיים רגילה.
ולבסוף, המתח מגיע גם ליחסים. הוא מתבטא בחוסר סבלנות, בנטייה להתפרץ או להיגרר לוויכוחים ובקושי לשאת דעות פוליטיות ששונות משלנו. ככל שהבחירות תופסות חלק גדול יותר מהקשב שלנו, הדאגה והמחשבות על התוצאות האפשריות עלולות ללוות אותנו גם בשעות שבהן אנחנו בכלל לא קוראים חדשות.
כשהמחלוקת הופכת למאבק
אז למה אנחנו מגיבים בעוצמה כזאת לאירוע פוליטי? אחת הסיבות היא שהמוח לא תמיד מבחין בין סכנה פיזית מוחשית לבין איום על הביטחון, הערכים או העתיד שלנו. כשהמסרים סביבנו מציגים את ניצחון המחנה היריב כאסון, המחלוקת הפוליטית עלולה להיחוות כאיום ממשי. במצב כזה הגוף עשוי להפעיל את מערכת החירום שלו, המוכרת כתגובת "הילחם או ברח". כך נוצרת דריכות, ולעיתים לחץ שנמשך הרבה אחרי שסיימנו לקרוא את הידיעה.
מנגנון נוסף הוא הצורך בשייכות. לפי תיאוריית הזהות החברתית, אנחנו נוטים לחלק את העולם ל"אנחנו" ול"הם". ההשתייכות למחנה פוליטי יכולה להעניק תחושת ביטחון ומשמעות. אבל בתקופות של קיטוב היא יכולה גם להקצין את היחס כלפי מי שחושבים אחרת.
מימין: ד"ר עדי לביא רוטנברג וליאת אריאל
(צילום: הקריה הרפואית רמב"ם)
במצב כזה המחלוקת כבר אינה נתפסת כוויכוח על מדיניות, אלא כמאבק בין טוב לרע. מי שמחזיק בדעה אחרת עלול להיתפס כאיום על הזהות ועל הערכים שלנו. חוויות עבר, תחושות של חוסר ביטחון או קיפוח ופגיעות שקשורות לשייכות עשויות להעצים את התגובה הרגשית עוד יותר.
וכאן נכנסת לתמונה הגלילה האינסופית. אנחנו בודקים עוד סקר וקוראים עוד תגובה בתקווה להשיג שליטה במצב. אבל במקום להרגיע, החשיפה החוזרת עלולה להזין מחדש את תחושת האיום.
לשים גבולות לחשיפה
הצעד הראשון נוגע לאופן שבו אנחנו מתעדכנים. אין צורך לבדוק מה חדש בכל רגע. אפשר לקבוע זמנים מוגדרים לקריאת החדשות ולוותר על הרענון החוזר של סקרים ותגובות, במיוחד לפני השינה. המטרה אינה להתעלם מהמציאות, אלא לבחור מתי ואיך להיחשף אליה.
כדאי גם ללמוד לזהות את הרגע שבו המתח מתחיל לנהל אותנו. לפני שמגיבים לפוסט מקומם או נגררים לוויכוח, שווה לעצור ולשאול: האם אני מגיב לעובדות עצמן, או לתחושת האיום שהן מעוררות בי? עצירה כזאת עשויה לעזור לנו להגיב באופן שקול יותר.
הישורת האחרונה: ההכנות לבחירות
(צילום: REUTERS/Ronen Zvulun)
חשוב לזכור שמחלוקת אינה בהכרח איום. אפשר להחזיק בעמדות פוליטיות נחרצות בלי לראות אויב בכל מי שחושב אחרת. ההכרה בכך שאנשים שונים זה מזה בתפיסותיהם אינה מחייבת לוותר על הערכים שלנו. ואם שיחות פוליטיות עם בני משפחה או חברים הופכות למקור קבוע של מתח, אפשר להסכים על גבולות לשיחה, להחליף נושא או לקחת הפסקה. לא כל מחלוקת חייבת להסתיים בהסכמה.
דרך נוספת היא להחזיר את תחושת ההשפעה אל החיים עצמם. במקום להישאר במעגל של דאגה ובדיקות חוזרות, אפשר להפנות חלק מהאנרגיה לפעולה אזרחית, לעשייה קהילתית ולשגרה היומיומית. כך אפשר להישאר מעורבים בלי להרגיש שהכול תלוי בעדכון הבא.
ומה אם המתח לא מרפה?
כעס, פחד ותסכול הם תגובות אנושיות ומובנות בתקופה של חוסר ודאות. במקום לנסות להדחיק אותם או לפעול מיד מתוכם, אפשר לזהות את מה שאנחנו מרגישים, לעצור לרגע ולבחור איך להגיב. לפעמים התרחקות קצרה מהמסך, שיחה עם אדם קרוב או חזרה לפעילות שגרתית יכולות להפחית את עוצמת המתח.
אבל אם החרדה נמשכת, פוגעת בשינה או בתפקוד ומקשה על ניהול החיים, כדאי לשקול פנייה לאיש או לאשת מקצוע בתחום בריאות הנפש.
בסופו של דבר, אי אפשר להבטיח שמערכת הבחירות תהיה רגועה, ואי אפשר לשלוט בתוצאותיה. אבל אפשר ללמוד לזהות את הכוחות הרגשיים שהיא מפעילה בנו, לפתח סובלנות לחוסר ודאות ולשמור על היכולת לנהל שיחה גם עם מי שחולקים עלינו. המטרה אינה שיפסיק להיות לנו אכפת, אלא להמשיך להיות מעורבים במציאות, בלי שתטלטל אותנו ללא הפסקה ובלי לאבד בדרך את עצמנו.
ליאת אריאל, מנהלת המערך הפסיכולוגי במרכז הרפואי רמב"ם. ד"ר עדי לביא רוטנברג, פסיכולוגית שיקומית במערך הפסיכולוגי והפסיכיאטרי ברמב"ם
