לפני כמה ימים הגיעה אליי אמא להדרכת הורים וסיפרה לי על מקרה שקרה עם בנה. סיפור אחד מיני רבים, על חוסר היכולת שלנו ההורים להכיל ולשאת את התסכול של הילדים והילדות שלנו.
והסיפור הוא כזה: דור ויהונתן, תלמידי כיתה ג', הם חברים לכיתה. האימהות שלהם מכירות מאז שהילדים בגן חובה, מזה ארבע שנים, והן מיודדות מאוד. מדי פעם אפילו נפגשות בבית הקפה השכונתי לקפה ומאפה. תמיד באווירה חיובית ונעימה.
השבוע הייתה מפגש של כמה חברים. בבוקר יום המסיבה, נפגשו דור ויהונתן ורבו. לאחר מכן, במפגש אחר הצהריים, יהונתן הגיע, אך היה מרוחק ואף התעלם מדור. דור ניפגע מהתנהגותו של יהונתן.
תצמיחו את הילדים ואל תפתרו בעיות במקומםתצמיחו את הילדים ואל תפתרו בעיות במקומם
תצמיחו את הילדים ואל תפתרו בעיות במקומם
(צילום: shutterstock)
כשחזר הביתה בתום המסיבה, כעבור חמש דקות הטלפון צלצל. על הקו אמו של דור, כעוסה ועצבנית. היא החלה לנזוף ולהטיח באמו של יהונתן האשמות ותלונות על יהונתן. היא סיפרה והצדיקה את התנהגותו של בנה דור, ואמרה שהילד שלה רגיש, טוב לב ומתחשב, ואיך זה הגיוני שיהונתן מתנהג אליו בצורה כזו, ועוד ליד חברים אחרים? בעיניה זה היה איום ונורא.
המטרה היא תמיד לתמוך ולא לגונן יתר על המידה
מה קרה לאמו של דור? מהו המסר שהיא העבירה לבנה? בנה כנראה מאוד התאכזב והיה מתוסכל ממה שקרה. האם אמו הצליחה לשאת את תסכולו? את תסכולה שלה?

קשה לראות את הילד מתוסכל

אירועים מעין אלה קורים חדשות לבקרים. אפשר לשאול כל מחנכת בית ספר, שם אפשר לשמוע עשרות סיפורים על חוסר היכולת של הורים לשאת את התסכול של ילדיהם, על טלפונים מהורים כועסים עשר דקות מהרגע שהילד עזב את הכיתה מתוסכל.
מה יש בתסכול שקשה להורים לשאת? למה קשה לנו לראות את הילדים והילדות שלנו מתוסכלים? לפי התפיסה האדלרינית, תסכול הוא מנוף לצמיחה. אדלר האמין שהטבע "נטע" בילדים את השאיפה להתגבר על מכשולים.
העמדה ההורית לגבי תסכול היא חשובה ביותר. חשוב לא להיבהל ולא להרחיק את ילדינו מפני התסכול, אלא להאמין, כי בלעדיו לא מתרחשת צמיחה, וכי יש בילדים והילדות שלנו את הכוחות להתמודד עם התסכול.
קראו עוד:
המטרה שלנו היא תמיד לתמוך ולא לגונן יתר על המידה. הורים שתומכים בילדיהם מעבירים להם מסרים שיש להם את הכוחות להתמודד עם המציאות, שהם סומכים עליהם, גם אם יהיו קשיים בדרך. יש להם את הכוחות, והם ההורים שם לצידם, איתם.
אמו של דור רוצה להרגיש משמעותית, והיא מסייעת לו, יתר על המידה (גוננות יתר), כדי לחסוך ממנו תסכול (ואולי גם לחסוך תסכול מעצמה). צריך לא לעבוד על אוטומט ולרחם על הילד המתוסכל, כי תסכול מהווה חלק בלתי ניפרד מההתפתחות והצמיחה של הילד.
תסכול מהווה חלק בלתי ניפרד מההתפתחותתסכול מהווה חלק בלתי ניפרד מההתפתחות
תסכול מהווה חלק בלתי ניפרד מההתפתחות
(צילום: shuttersyock)
היכולת לדחות סיפוקים ולהכיל תסכולים מהווה מנוף לצמיחה. רק ילד שמתמודד עם תסכולים לומד על עצמו שהוא מסוגל ויכול. אומנם ברגע עצמו הילד כנראה ירגיש אכזבה ועצבות, אבל כל התקדמות שלו לעבר המטרה תכלול תחושת סיפוק וגאווה.
אל תפעלו על אוטומט, תנו לילד למצוא את הפתרונות בעצמו

לתת תוקף לרגשות הילדים

חשוב שהמסרים שלנו, גלויים וסמויים כאחד, יהיו זהים. אם המסר הגלוי שלי כהורה הוא שאני חושבת שהילד שלי הוא חזק (מבחינת חוסן נפשי) עם כוחות נפשיים, מסוגל ויכול לפתור בעיות, אך לאחר מכן אני לא מצליחה לשאת את התסכול שלו (ושלי) ומיד מתקשרת לפתור את הבעיה, אז מה המסר שאני מעבירה לו? הוא מסוגל או לא מסוגל? אפשר להתמודד עם תסכול או שמא תסכול זה איום ונורא?
ילד מתוסכל זקוק להורה שמסוגל להכיל את התסכול ולספק מענה מותאם. אמו של דור צריכה לתת תוקף לרגשות שלו ולהיות איתו בקושי, להיות אמפתית לרגשות שלו ולנרמל אותם, למשל - "נכון, זה באמת מאוד מעליב ופוגע כשמתעלמים ממך".
לאחר מכן, זו הזדמנות מצוינת לשיחה. שיחה על השקפת עולמה בנוגע למצבים כאלו, מה הוא יכול לעשות, אולי להראות לו גם את הצד של יהונתן, שגם הוא פגוע, ולכן הוא התעלם ממנו. אפשר לפתח שיחה על ערכים שחשובים לנו, איך הוא היה בוחר להתנהג באותה סיטואציה במידה והמצב היה הפוך. לאפשר לו להתנסות, לעודד אותו ולשאול אותו מה הוא יכול לעשות עכשיו? מה דרוש לו לשם כך? איך אני יכולה לעזור לו?
חשוב מאוד שאנו כהורים נצליח להשהות תגובה, לא לפעול על אוטומט ולשים לב. שנדע את החשיבות של תסכול ונדע להצמיח את ילדינו מתוכו.
הכותבת היא פסיכותרפיסטית קוגניטיבית-התנהגותית, מדריכת הורים ומנחת קבוצות.