כמה כפיות סוכר דוחפים לכם במזון או בשתייה? לפחות בניו יורק, כבר לא צריך לנחש. העיר שהובילה את מהפכת הבריאות העירונית בארצות הברית רשמה החודש תקדים נוסף: היא הפכה לראשונה במדינה שמחייבת רשתות מזון להציב בתפריט תוויות אזהרה על מוצרים שמכילים יותר מ-50 גרם סוכר מוסף, הכמות היומית המרבית שממליצה עליה מנהל המזון והתרופות הפדרלי (FDA). הסמל שנבחר פשוט אך חד-משמעי, כפית סוכר לבנה בתוך משולש אזהרה שחור, והוא כבר מופיע בתפריטים של כ-4,000 מסעדות ברחבי העיר, מרשתות מזון מהיר ועד בתי קפה ומאפיות.
החוק החדש חל רק על רשתות שלהן 15 סניפים ומעלה בארה"ב, ועל מוצרים ארוזים מראש או זהים למוצרים כאלה - למשל פחיות קולה או משקאות "שתה ללא הגבלה" ממכונות מזיגה. כלומר, מילקשייקים, עוגות או קינוחים שהמסעדה מכינה במקום פטורים לעת עתה מהחובה. רשת שלא תעמוד בתקנות צפויה לקנס של 200 דולר לכל הפרה. הסכום הצנוע יחסית מרמז שהעירייה בחרה להתמקד בשלב הראשון בהרתעה מתונה ובהטמעה הדרגתית, ולא בהענשה.
"חוק האמת המתוקה" (Sweet Truth Act) אושר במועצת העיר כבר ב-2023, אבל יושם רק כעת, בתחילת אוקטובר. "כל ניו יורקר זכאי לדעת מה הוא מכניס לגוף שלו", אמרה ד"ר מישל מוריס, נציבת הבריאות של ניו יורק, "מספיק משקה ממותק גדול אחד עלול לעבור את הכמות היומית המומלצת של סוכר מוסף".
המהלך נועד להתמודד עם אחת הבעיות הבריאותיות הבוערות ביותר בארצות הברית: עודף סוכר בתזונה. לפי נתוני משרד הבריאות האמריקני, אמריקנים צורכים בממוצע 67 גרם סוכר מוסף ביום (כ-16 כפיות סוכר) - כשליש יותר מהמומלץ - בעיקר ממשקאות מוגזים, משקאות אנרגיה וחטיפים מעובדים. עודף כזה קשור לעלייה בשיעורי ההשמנה, סוכרת מסוג 2, מחלות לב ובעיות שיניים.
היוזמה נולדה מתוך עיקרון "הזכות לדעת" – לא לאסור על צרכנים לבחור מזון מתוק, אלא לאפשר להם לקבל החלטות מושכלות. עם זאת, מחקרים מהשנים האחרונות מצביעים על כך שהשפעת סימוני אזהרה בתפריטים על הרגלי הצריכה אינה תמיד חד-משמעית. פרופ' פסקואל רומו, מומחה למדיניות תזונה מאוניברסיטת NYU, שזכה במענק פדרלי לבחינת השפעת החוק החדש, מציין כי "הסיכוי שצרכנים בכלל ישימו לב לסמל הוא נמוך מהמצופה. אולי סמל גדול יותר או עם טקסט היה אפקטיבי יותר". הרי כבר לפני כעשור הפכה העירייה את סימון הנתרן על תפריטי הרשתות לחובה, עם סמל של צלוחית מלח ליד מנות שמכילות יותר מהמינון היומי המומלץ. לדברי פרופ' רומו, הסימון הזה שהוטמע ב-2016 הביא לשינוי מצומצם בלבד, בעיקר במסעדות עם שירות מלא, ופחות ברשתות מזון מהיר.
התגובות ברחוב מעורבות. חלק מהניו יורקרים רואים ביוזמה צעד חשוב להגברת השקיפות: "אני מודה שכשאני רואה את סמל המלח, אני נרתעת מהמוצר. אולי זה יעבוד גם עם סוכר", אמרה שיבוני ריימס, מחוץ לסניף הסטארבקס השכונתי. אחרים ספקניים יותר: "מי שנכנס למקדונלד'ס יודע מראש מה הוא רוצה. שום סמל לא ישנה את זה", אמר שחף, סטודנט ישראלי שגר בהארלם.
לפי נתוני עיריית ניו יורק, תעשיית המזון לא התנגדה למהלך באופן נחרץ, אולי משום שהחוק חל רק על מוצרים שאריזתם ממילא נושאת מידע תזונתי. זאת בדיוק הביקורת העיקרית על המהלך: מנות הקפה עתירות הסירופ של סטארבקס או שייקים בשייק שאק, שבהם תכולת הסוכר חורגת פי שניים מהמומלץ, לא יסומנו בשלב זה כי הם מוכנים "על המקום".
"חשבון נפש תזונתי"
הדיון הזה מחזיר את העיר למאבק אחר שזכור היטב: יוזמתו של ראש העיר דאז מייקל בלומברג להגביל את גודל המשקאות המתוקים ל-470 מ"ל בלבד. ההצעה, שנועדה להילחם בהשמנה, עוררה סערה ציבורית ונדחתה על ידי בתי המשפט ב-2013 בטענה לפגיעה בחירויות האדם. מאז, עם זאת, השתנתה השפה הציבורית. כיום, גם מתנגדיו של בלומברג מודים כי היוזמה סימנה את תחילת השינוי באופן שבו מדברים בארה"ב על אחריות תעשיית המזון.
המגמה הלוהטת היום בארצות הברית היא "חשבון נפש תזונתי". במשך יותר ממאה שנה, מאז המצאת הקוקה קולה, הג'לו וה-Spam (בשר משומר, לוף בגרסה הישראלית), התבססה הכלכלה האמריקנית על מזון מתועש. מהמלחמות שיצרו צורך במזון שיחזיק מעמד זמן רב, דרך שנות החמישים שבהן פרסומות הבטיחו לאימהות ש"לחם לבן יעזור לילדים לגדול חזק ובריא", ועד שנות השבעים בהן מדיניות הסובסידיות הפדרלית יצרה עודף עצום בתירס ובחיטה, שהפכו לבסיס לייצור סירופ תירס עתיר פרוקטוז, שמנים צמחיים ועמילנים – המרכיבים הזולים שמזינים עד היום את תעשיית המזון המעובד.
בשנות השמונים נכנסו לתמונה גם ענקיות הטבק: פיליפ מוריס רכשה את Kraft ואת General Foods, ו-R.J. Reynolds השתלטה על ענקית הביסקוויטים Nabisco. החברות השתמשו בטכניקות השיווק ששימשו אותן למכירת סיגריות - פנייה רגשית, יצירת הרגלים ממכרים ומיקוד באוכלוסיות צעירות ומיעוטים - כדי למכור מוצרים עתירי סוכר, מלח ושומן. כך הפך המזון המעובד לנורמה תרבותית ולמקור רווח עיקרי של תאגידים.
4 צפייה בגלריה
נקניקיות בגשר ברוקלין. שר הבריאות הגדיר מזון אולטרה מעובד כ"רעל"
(צילום: shutterstock)
אבל כעת, לראשונה מזה עשרות שנים, הסימנים מצביעים על היפוך מגמה. האמריקנים אמנם עדיין צורכים מזון מעובד בשיעור של כ-70% מהתזונה שלהם, אך הנתונים מראים ירידה הדרגתית. מומחים מסבירים זאת בשינוי תודעתי: הציבור נעשה מודע יותר לקשר בין מזון אולטרה-מעובד למחלות כרוניות, והשיח הציבורי השתנה. אמירות כמו זו של שר הבריאות רוברט קנדי ג'וניור שהגדיר מזון אולטרה מעובד כ"רעל" - כבר לא נדחקות לשוליים ההיפסטריים של ברוקלין וסן פרנסיסקו. ברחבי ארצות הברית הולכת ומתבססת ההכרה בכך שהמאבק בהשמנה ובמחלות המטבוליות הוא לא רק עניין של בחירות אישיות, אלא של סביבה תזונתית.
גם בישראל סוגיית האזהרות התזונתיות נמצאת בתנופה. מאז ינואר 2020 מחויבים יצרני המזון לסמן בעיגול אדום מוצרים עתירי סוכר, נתרן או שומן רווי. לפי משרד הבריאות, יישום המדיניות גרם לחברות רבות לשנות מתכונים ולהפחית כמויות סוכר, אם כי עדיין קיימת ביקורת על החרגות מסוימות ועל היעדר אכיפה מספקת. בניגוד לניו יורק, בישראל הסימון חל גם על מוצרים לא ארוזים מראש, אך לא על תפריטי מסעדות.
בעירייה מקווים שהמהלך החדש יוביל ל"אפקט דומינו": ערים נוספות, מדינות בארה"ב ואולי אף ממשל טראמפ יאמצו את המודל הניו יורקי. "זו לא גזירה על המתוק", אמרה ד"ר מוריס, "אלא דרך לעזור לאנשים להבין מתי באמת הגזמנו".
