בדיוק בערב הקודם להופעת כל האווטארים בפיד שלי בפייסבוק שוחחתי עם חבר, גם הוא אבא למתבגרים, על מה קורה לילדים שלנו מבחינה התפתחותית עם שהיה מרובה בבית ועם זמן ממושך מול מחשבים, ובמיוחד משחקי המחשב.
סיפרתי לו איך אני יושבת לפעמים ליד בני הגיימר המוכשר והמתבגר ונדהמת מרמת המשחקים, ממש צלילה לעולם מקביל, עולם שבו אתה יכול להיות מי שאתה רוצה. אתה בוחר את האווטאר שלך, את הדמות המצוירת שלך ולכל דמות יש כוחות משלה שיעזרו לה להתגבר על מכשולים ועל הרעים על מנת לעבור את המסע ולהתקדם בשלבים.
7 צפייה בגלריה
חשיבה מרחוק
חשיבה מרחוק
בוחרים מי להיות
(צילום: shutterstock)
כאשר תינוק מגיע לעולם הוא נטול "דימוי עצמי" ואינו יודע אם הוא יפה או לא. האופן שבו מגיבות אליו לאורך השנים הדמויות המטפלות שלו, אלה שהוא סומך עליהן וקרובות אליו במיוחד, משפיע עליו והוא מתחיל לפתח את הדבר הזה שנקרא עצמי.
בעצמי הזה יש סכנה, כי פעמים רבות יש קושי להכיל את החלקים הפחות יפים שלנו אבל המאוד טבעיים. מי שלא מרשים לו להראות את המקומות הלא יפים שלו עלול לפתח "עצמי כוזב" - דמות מאוד מסודרת שלא תסכים להראות פחות "יפה" ומסודרת כלפי חוץ.
קראו עוד:
פיתוח "עצמי כוזב" (מונח שטבע דונלד ויניקוט) מסוכן משום שהוא דוחק את מקומו של "העצמי האמיתי", זה שמכיר שבכך שלא תמיד אנחנו הכי יפים ולא תמיד נהיה מוצלחים באותה מידה.
איך להימנע מפיתוח "עצמי כוזב"? הסכימו לצלם תמונות של סצנות חיים טבעיות ללא ליטוש ולא להגיד לילד לחייך למצלמה בכל תמונה. תנו לילד להיפגש גם עם תמונות שבהן הוא לא מחייך, עומד פחות ישר וכו'.
7 צפייה בגלריה
לא חייבים לחייך בכל תמונה
לא חייבים לחייך בכל תמונה
לא חייבים לחייך בכל תמונה
(צילום: shutterstock)

בהמשך ההתפתחות, סביב גיל 5-4 שנים, מתחיל גיבוש העצמי הראשון של הילד, הילדים סקרנים להבדלים המגדריים שלהם ולכוחות שלהם, ויש משיכה גדולה להזדהות עם גיבורי על ונסיכות שמייצגים צדדים באישיות שלא באים לידי ביטוי בהתמודדות שלהם בחיי היום יום.
באותו שלב של גיבוש זהות יהיה גם חשש גדול לאבד את ההורים וההכרה בכך שההורים שלנו לא כל-יכולים. בהתפתחות תקינה, רוכשים התנהגויות ודפוסים וגם מגבשים את הזהות שלנו דרך חיקוי והשוואה. ילד צעיר שמגבש את זהותו מתחיל לשים לב שלחבר מימין יש שיער כהה משלו, לחבר ההוא יש שני בתים, החברה ההיא כבר יודעת לצייר בית וכן הלאה.
לכל אורך המשך חיינו, משום היותנו יצורים חברתיים הרוצים קשר ולחוש שייכות, אנו פועלים בהשוואה לסביבה שבה אנו חיים. יתרה מכך, אם אנחנו פועלים באופן שונה או חריג, מיד החברה מגיבה לשונות שלנו אם באמירה, בפעולה של דחייה, התרחקות או הפוך - התעניינות יתרה שלא מאפשרת מרווח לבדוק שונות.
בגיל ההתבגרות, שיא הגיבוש העצמי, קורה תהליך מעניין, הגוף משתנה באופן משמעותי: גובה, צורה, קול והרגשות גם. יש צורך בחיפוש עצמאות וגילוי כוחות חדשים ונפרדים מההורים, לכן נער ינסה להתנגד ולראות האם הוא דומה או שונה מהוריו.
חברת השווים (בני גילם) הופכת למשמעותית יותר בתמיכה וברצון להיות חלק מהם ולמעשה יש תנועה קטנה של יציאה החוצה מהמשפחה הגרעינית עד הגיבוש והחזרה. חשוב בשלב הזה לעודד את התנועה של החקר, אך עם גבולות ברורים והזמנה לחזור ולהיתמך ולהיות שייך לקן המשפחתי.
7 צפייה בגלריה
האם אני חשובה?
האם אני חשובה?
האם אני חשובה?
(צילום: shutterstock)
בגיל ההתבגרות השימוש באווטארים עלול להיות מוגבר ומסוכן. בהתפתחות רגילה כאמור, נער אמור להשוות את עצמו לחברים סביבו ולהתפתח מול השונה והדומה שהוא פוגש, לבחור האם גם לרכוש את המכנסים שהחבר רכש כי הוא ראה את זה אצל כוכב רשת, האם דווקא לא ללבוש, ולהבליט את הייחוד שלו ועוד.
מאותה סיבה כולנו זוכרים את העגילים, הצבעים, הבגדים המוזרים וכל מה שעשינו אנחנו על מנת לבלוט בגיל הזה שאחת השאלות המרכזיות עוסקת גם בחיים ומוות - האם אני חשוב? ואם אני לא חשוב האם ישימו לב שאיעלם? ויש סביב אותה שאלה בדיקה חוזרת ונשנית של תאומות (דומה) וייחודיות (שונה) ואיפה נוח לי באמת.
משחקי המחשב מאפשרים באופן מלאכותי לבחור לי דמות שאני רוצה - שאולי תהיה יותר רזה ממני, יותר גבוהה, יותר חזקה, בלתי מנוצחת, בעלת כוחות על ובעיקר בלתי ניתנת לביקורת מהחוץ כי מי יודע מי אני באמת מאחוריה?
אנו נמצאים בתקופה של סכנה לשיבוש תפיסת הדימוי העצמי שתשפיע בהמשך על תפקוד הנער בחברה – אם כאווטאר הוא מאוד מצליח ומרשים מאחורי מסך, מה יקרה כשיגיע למפגש חברתי במציאות ושם הדברים כבר לא כל כך בשליטה?
פתאום יש מציאות והוא לא הכי יפה או גבוה, ובכלל מי שהוא רצה שתשים לב אליו לא רואה אותו. הפער הזה כואב ולא קל להכלה ואני פוגשת בעובדה הקלינית לא מעט ילדים שלא מצליחים להכיל אותו ומעדיפים להישאר מאחורי מסך כי שם בטוח יותר.
7 צפייה בגלריה
אווטר
אווטר
גם כותבת המאמר בדקה איך היא נראית כדמות וירטואלית
(צילום: מתוך פייסבוק)
רבים מכם מיהרתם ליצור דמות, להעלות ולשאול "האם היא דומה לי?" אני מזמינה לשאול את עצמכם – מה רציתם לשמוע באמת האווטאר מאפשר להיות לרגע מאוד מסודרים ואולי אפילו צעירים יותר, האם רציתם שהוא יהיה דומה? ומה יקרה אם יאמרו לכם שהוא איננו דומה?
ואתם, שהעליתם דווקא דמות שונה מעט מכם - שיער ורוד פתאום, עגיל בגבה, האם רציתם שנראה שאתם מעיזים? האם לרגע חשפתם את העצמי האמיתי שלכם? ואיך הילד שלכם הגיב למשחק יצירת הדמות? מה למדתם על עצמכם דרכה?
זהו פתח לשאלה על דימוי עצמי, זיהוי, זהות, שייכות, נראות וגם הצצה לעולם הפנטזיה שבו לא צריך, לרגע, להתמודד עם המציאות, זו שבה כולנו בעצם קצת דומים וקצת שונים.
הכותבת היא מטפלת באמצעות מוזיקה (MA), מומחית בהתפתחות ילדים (B.ED חינוך מיוחד) ומנהלת את קבוצת הפייסבוק "התפתחות רגשית - ייעוץ מקצועי להורים"