(צילום: ירון ברנר | עריכת וידיאו: רותם שבתאי)
דיוויד חי חיים היה אמור להיות עוד שם ברשימה של כמעט 2,500 המתים. לא היה בכלל ספק בכך. המדדים הרפואיים ייעדו אותו להיות מקוטלג תחת התיקייה קורונה, תיקיית משנה מחלות רקע, תת־תיקיית משנה כשלו מאמצי ההחייאה. הליכתו מפה יועדה להיות בהכנעה, ללא בן משפחה שילטף אותו, מגשש אחר בדל אוויר אחרון לנשימה.
עצוב להיפרד ככה מהעולם, כשאין מקום להתעכב על ההסבר מדוע חלפו פתאום חייך. כאילו די בשם הקוד קורונה. כשהמילים האחרונות שלך הן חרחור והשתנקויות, ואז רחש בוכנת מכונת הנשמה, רגע לפני שאתה מובא לקבורה בריחוק שכפתה המגפה.
העצבות היא יותר של הקרובים. מת לא יכול להיות עצוב. כנראה.
הוא כנראה גם לא יכול לרקוד. אבל זה מה שקורה עכשיו. האיש שחלה בקורונה ומצבו הידרדר במהירות, שהורדם והונשם במשך שלושה חודשים, שעבר פעמיים קריסת מערכות, ודום לב, ובכל פעם משפחתו התבשרה מחדש שאלו רגעיו האחרונים, מתרומם מההליכון באמצע הראיון, נעמד במרכז החדר, ואז סוחף את האישה שלידו לריקוד בצ'אטה. "וואן טו טרי פור", הוא מורה על הצעדים, ומסתובב, ומסובב אותה. והיא זורחת, צוחקת בקול. אולי מאושר. אולי ממבוכה.
קוראים לה אביבה. אשתו 32 שנה. ותכף, כשיחזרו לשבת, היא תספר איך דיברה אליו שעות כל יום דרך טאבלט כשהיה חסר הכרה. ואיך ניהלה שיחות מקח עם אלוהים. והתחננה אל הרופאים. ותוך כדי תיעדה את מסע החזרה שלו לחיים. ואז היא תחזיק לו את היד. ולא תשחרר, כמו שבשבעת החודשים האחרונים לא שיחררה. גם כששם למעלה משכו חזק נורא.
עוד לא הספקנו, היא תסביר לו. לא חיתַנו ילדים. לא גידלנו נכדים. למה שתלך עכשיו? אתה צעיר, לא עשית כלום רע. והוא יתבונן בה בעיניים שובבות מעל המסכה. "את הצלת לי את החיים", יאמר בכבדות. מתנשף. מודד כל מילה.
הכתבה המלאה - היום במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות"
