"הנה אורי", קראה חברה של אורי מקצה השביל, ואז מופתעת היא צעקה - "תראו הנה אורי ויש לו שמלה". אורי הסתכל עליי והחוויר. ראיתי שהשפה שלו רועדת ואת הבכי שמתחיל לטפס לו במעלה הגרון, ואיך הוא דוחף אותו חזק למטה, והוא רק אמר מבוהל - "אמא, תורידי לי, תורידי לי. אני רוצה להיות עם תחתונים".
זה היה דווקא מהימים ההרמוניים האלה. בבית אורי שקע במשחק דמיון ארוך. הוא נכנס לדמויות ויצא, חגורה הפכה לרתמה וכובע לכתר. פיסת בד הייתה גלימה, והארון היה ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות.

שמלה מסתובבת

עוד לפני שהיה בן שנתיים אורי אהב בגדים. יום שאוספים בו חבילה מהדואר הוא יום קסום, עולם שלם בשקית פלסטיק לבנה. במדף הבגדים של אחותו הקטנה הוא מצא שמלה סגולה פרחונית עם כפתורים מאחור, והחשוב מכל - היא הייתה מסתובבת.
ילד עם שמלהילד עם שמלה
"הוא יכול להיות הכול"
(צילום: אלבום פרטי)
הוא הסתחרר בסלון כמו שראה את הבנות בגן החדש עושות, וכשיצאנו לצרכנייה, הוא רצה ללבוש את השמלה. הוא רכב על האופניים בשביל, השמש בדיוק ירדה אל מאחורי העצים וכבר לא סנוורה, והייתה נעימות אחרונה של יוני, לפני החום הגדול.
רגע אחד אחרי, הבן שלי התעורר לעולם. ובאותו רגע ידעתי שהוא רואה, וכל הכללים הלא כתובים של החברה, הקודים, המוסכמות, החלוקה, היעדר הדמיון והרצון להיות שווה ומתאים, נחתו עליו. כשהילדה החמודה קראה - "הנה אורי ויש לו שמלה" הוא היה מוכן להמשיך לרכוב בתחתונים ורק שאני אוריד מעליו כמה שיותר מהר את השמלה הזאת.
קראו עוד:
בידיים זריזות הלבשתי לו את המכנסיים ואת הגופיה ששמתי בעגלה ברגע האחרון, והוא רכב בטיסה עד סוף השביל. ראיתי איך הלב שלו הולם והוא עדיין נרגש, ואז הוא נעצר ואמר לי, "אמא, מעכשיו אני אלבש שמלה רק בבית, טוב?" ואני הנהנתי ואמרתי לו, "מה שתבחר מתוק שלי", והייתי צריכה גם אני להסדיר את הנשימה, כי פתאום הוא גדל לי.
אחר כך נזכרתי בפעם ההיא, לפני שנה, כשהוא היה נסיכה, ובמשך חודש הקפיד לתקן אותנו בכל פעם לקרוא לו בת. הוא הסתובב עם כתר כסוף על התלתלים הקצרים שלו במשך כל היום.
נזכרתי גם שהשכנה הביאה לו שמלת נסיכה לבנה, והלכנו ככה יחד לסופר, ומצאתי את עצמי צועקת במעברים "אורי, אורי", ורואה את המבטים המבולבלים על פני האנשים, ומוכרת אחת באה להרגיע אותי, שגם הבן שלה היה ככה. "אל תדאגי", היא אמרה. "זה לא אומר שהוא יהיה הומו או משהו".
חייכתי לעצמי, כי שמעתי איך היא מנסה להרגיע את עצמה. ובכלל לא דאגתי, אולי קצת, כי הוא רץ במעברים וחששתי לאבד אותו. ואחר כך הגיעו תקופות ספיידרמן, וסמי הכבאי וגם פני הכבאית מסמי הכבאי, ואלזה והכחול ממטוסי על ועוד ועוד.
ילד עם שמלהילד עם שמלה
נכנס לדמויות
(צילום: אלבום פרטי)
אורי היה, ועדיין, נכנס לדמויות ויוצא, וממציא גינונים, ואנחנו מנסים לעמוד בקצב, ובעיקר מסדרים המון המון בגדים, ומנסים לשכנע אותו שעכשיו קיץ ולא צריך ללבוש את המעיל הזה, אפילו שהוא יפה.
כשחזרנו הביתה חשבתי על אדם וחווה, איך הם הסתובבו עירומים בגן עדן, קטפו פירות מהעץ. שום דבר לא הדאיג אותם, וברגע אחד הם התעוררו, ופתאום הפרחים והעצים ותחושת האחדות הזאת נגמרה, והם הרגישו עירומים, והבושה הייתה כל כך חזקה, שהם לא עמדו בה והתחבאו.

קשה ללכת נגד הזרם

ראיתי את הבן שלי כמו בגן עדן, כשהחלום והמציאות הם אחד. הוא בורא סביבו עולמות והקולות החיצוניים לא מפריעים לו. הוא יכול להיות הכול, אין שם כללים, הם לא חלים על עולם דמיון של ילד בן שלוש וחצי שרוכב בשבילי הקיבוץ בשמלה סגולה פרחונית מסתובבת.
ואז הוא פוגש את המציאות, ושם יש כללים, וכמה זה משמח שהוא פוגש אותה, ומבין אותה. ההבנה הזאת תעזור לו לחיות פה טוב יותר. היא תגרום לו להיות אדם שרגיש לסביבה שלו, שרוכש חברים, שמוצא את המשותף לו עם העולם.
אני בכלל לא רוצה לאחל לו שילך נגד הזרם, אני יודעת בעצמי כמה זה קשה, כמה מאבק י בלהתעקש להיות אתה בעולם שאינו מקבל אותך, ואולי אני רק רוצה לבקש עבורו זרם רחב, גדול, צבעוני, מגוון, גמיש ומלא בתתי זרמים. כזה שאפשר לנוח בו קצת ולהרגיש בבית. להיות ייחודי ולהיות גם רגיל, זרם כזה שאפשר להיות בו ילד עם דמיון, ואם הוא רוצה, אז גם עם שמלה.
הכותבת היא אמא לשני ילדים ובעלת תואר ראשון בחינוך וולדורף (אנתרופוסופי)