ארגון הבריאות העולמי ("WHO") הכריז על חקר הדמנציה כנושא המקבל עדיפות טיפולית ומחקרית ראשונה במעלה השנה. דמנציה נחשבת לאחת מבעיות הבריאות הקשות ביותר לחולים בה, למשפחותיהם ולחברה ככלל. היא נגרמת על-ידי מספר מחלות ניווניות שפוגעות במוח, כאשר השכיחה שביניהן היא מחלת האלצהיימר, לה מיוחסים כ-60% ממקרי הדמנציה. דמנציה נחשבת כיום לאחד מגורמי התמותה המובילים בעולם, אחרי מחלות לב ולפני סרטן. בישראל חיים כיום כ-160,000 חולי דמנציה ומספרם צפוי לגדול משמעותית בשנים הקרובות.
בשנה החולפת, בדומה לקודמותיה, הושקעו סכומי כסף אדירים במחקרים שמטרתם לפתח תרופות לדמנציה בכלל ובפרט לאלצהיימר שנחשבת למגיפה של העידן המודרני. המציאות הכאובה היא שגם כיום, הפתרונות התרופתיים הקיימים מסייעים לעיתים בבלימה מסוימת של קצב ההידרדרות בשלבים הראשונים של המחלה, אך לא מעבר לזה. עובדה זו מחייבת אותנו באימוץ דרכי חשיבה ופעולה נוספות ויצירתיות, במקביל ומעבר לאפיק התרופתי.
כבעל מקצוע ולתפישתי, ההשלכות הנצפות בהווה בעקבות מגפת הקורונה, יכולות להצביע על תובנות אופרטיביות גם בהקשר להתמודדות עם דמנציה. מרבית הנפטרים משתי המגפות (הקורונה והדמנציה) הם אנשים המוגדרים "זקנים". עקרון יסוד במדעי הזקנה ("גרונטולוגיה"), מלמד שהזקנה איננו רק מושג כרונולוגי המעיד על שנות חייו של אדם, אלא גם משתנה בריאותי, רגשי וחברתי.
2 צפייה בגלריה
דנמציה אלצהיימר שכחה זקנה קשיש
דנמציה אלצהיימר שכחה זקנה קשיש
ניתוק מתמיכה חברתית ושגרת חיים עשוי להגביר היווצרות דמנציה באוכלוסייה
(ShutterStock)
העלייה במספר מקרי הדמנציה קשורה בקשר ישיר בעלייה המהירה בתוחלת החיים ולסיכוי הגובר להתפתחותם של תהליכים ניווניים עם התקדמות הגיל. אך יחד עם זאת, גם כאן לא רק הגיל קובע. ההשערה המדעית הרווחת כיום היא שדמנציה מושפעת משילוב של גורמים גנטיים, סביבתיים ומאורחות חיים. המחקרים העדכניים מצביעים על כך שכשליש ממקרי הדמנציה קשורים בגורמי הסיכון המשותפים לרוב המחלות הכרוניות ומסכנות החיים הנפוצות בחברה המערבית המודרנית, ובתוכן יתר לחץ דם, סוכרת, מחלות לב ועוד.
על כך מתווספים גם חוסר פעילות גופנית, תזונה לא בריאה, השמנת יתר, עישון, שתיית אלכוהול, סטרס כרוני וכד'. אורח חיים המקובל בחברה הוא זה שמשפיע במידה רבה על המחלות האופייניות שימצאו בה, ומבחינה זו הדמנציה אינה שונה. בנוכחותן של מחלות אלו הסיכוי ללקות בדמנציה או להחמרה במצב החולה, עולה משמעותית.

מניעת אורח חיים ניווני תפחית את הסיכוי לדמנציה

המסקנה הנובעת היא שלא ניתן לומר שדמנציה מבטאת תהליך ניווני המהווה גזירת גורל כתוצאה מגיל מתקדם. גם לא יהיה מדוייק לטעון כי לאדם ולחברה אין שליטה (ולו חלקית) על התהליך הניווני הכרוך בתופעת הדמנציה. לתפישתי כגרונטולוג יישומי, אם נדע למנוע "אורח חיים ניווני", בפרט בקרב זקנים, אך גם כאמצעי מניעה של זקנה פתולוגית בקרב אנשים צעירים יותר, נפחית את הסיכוי לדמנציה ונאט את קצב התקדמותה לאחר הופעתה.
את אורח החיים הניווני נצטרך להחליף באורח חיים פעיל. אין כוונתי רק לפעילות גופנית במובנה הרגיל, אלא להטמעת התפיסה של המשך פעילות בתוך החיים החברתיים גם לאחר גיל הפרישה והפנסיה, שאף היא לכשעצמה איננה מהלך טבעי אלא מעין תוצר לוואי של החברה המודרנית.
בהקשר זה, ברצוני לצטט את פרופ' יצחק בריק, יו"ר "האגודה הישראלית לגרונטולוגיה", מפיו שמעתי על אחת המצוות הידועות בתורה - "מפני שיבה תקום". הפרשנות הרגילה מטילה על האוכלוסייה הצעירה לכבד את הזקן, הנתפס כנזקק לעזרה. החידוש בדבריו הייתה התובנה שעל פיה הפסוק פונה דווקא אל האוכלוסייה המבוגרת: "מפני שיבה - תקום", כלומר כשיגיעו ימי זקנתך, אל תחשוב שהגיע שעתך לשבת ולנוח. להיפך, תעמוד בפני השיבה. ככל שתמשיך להיות פעיל, לשמר את הרגליך, לעסוק בתחומים שמדברים אליך (שבמהלך חייך לא תמיד מצאת להם זמן), ולמצות את כישוריך, כך יגדל הסיכוי שתשמור על בריאות טובה ועל רמת תפקוד נאותה.
כאן נכנסת לתמונה ההשפעה של מגפת הקורונה והתובנות שניתן להפיק ממנה. אדגים זאת באמצעות מקרה בו נתקלתי במסגרת עבודתי כגרונטולוג יישומי בארגון "עמך". לאחרונה ביקרתי בביתה של גברת מ', ניצולת שואה המוכרת לי שנים רבות. מהיכרותי איתה בתקופה שטרם הקורונה, זכרתי אישה, שלמרות גילה המתקדם (90), למרות מחלות קשות עמן מתמודדת, ולמרות הסבל הרב שעברה בחייה, הקפידה באדיקות על הגעה לפעילות המועדון ולמפגשים הטיפוליים, כשהיא מטופחת ומבושמת, זקופה ומשדרת חיוניות ושמחת חיים לכל עבר. חוש ההומור שלה ושפתה השנונה היוו את סימן ההיכר שלה.
כשנקשתי בדלתה בשבוע שעבר, פתחה לי את הדלת אישה אחרת לחלוטין מזו שהכרתי. מ' נעה בכבדות ובחוסר יציבות, עד שמצד אחד חששתי שהיא עלולה ליפול ולהיפצע, אך מהצד השני חששתי להתקרב אליה עקב הנחיות הקורונה. הצלחתי להבין ממנה שהיא לא אוכלת בצורה סדירה, ושמצב רוחה שפוף. מהבית עלתה צחנה, המוכרת לי ממקרים של פגיעה ביכולת השליטה על הסוגרים. מ' היתה אדם אחר מזה שהכרתי פחות מחצי שנה קודם. אך מה שהפתיע אותי יותר מכל היה מצבה הקוגניטיבי.
מ' בקושי זיהתה אותי. ניכר היה שהיא מבולבלת לחלוטין. לשאלותיי ענתה באיטיות ובחוסר קוהרנטיות וניכר היה שישנה פגיעה קשה באוריינטציה הכוללת. אין לי ספק שאם הייתה זו פגישתנו הראשונה הייתי מתרשם שניצבת מולי אשה דמנטית. האם התהליך הניווני תלוי הגיל המתקדם יכול להתרחש כל כך מהר? האם מ' הפכה לדמנטית תוך מספר חודשים? מדעית, מצב זה איננו עולה על הדעת.

השפעת משבר הקורונה: "ניוון הוליסטי"

מה שקרה לגברת מ' איננו תהליך המסתכם בניוון של תאי מוח כתוצאה מזקנה נורמטיבית, אלא תהליך שאותו אני מגדיר כ-"ניוון הוליסטי". תהליך זה נובע מניתוק מהסביבה החברתית התומכת והמוכרת (משפחה, חברים, אנשי מקצוע) וכן מאורחות ההתנהגות המוכרים ל-מ' שהותירו אותה "מחוברת לחיים" למרות כל הקשיים. הסגר הרשמי שנכפה בשלב הראשון של המגיפה, ולאחר מכן "ההסתגרות מרצון" כתוצאה מהחשש להידבק בווירוס, אמנם שמרו אותה מפני החשיפה לווירוס אך חשפו אותה לכל גורמי הסיכון התפקודיים החברתיים והרגשיים, והם אלו שקרבו אליה את הדיכאון ואת הדמנציה בצעדי ענק.
2 צפייה בגלריה
אלצהיימר
אלצהיימר
נשמרים מפני חשיפה לווירוס - אך נחשפים לגורמי הסיכון התפקודיים
(צילום: shutterstock)
חשוב להוסיף שבמקרה של ניצולי השואה, תופעת הניתוק מאורח חיים מיטיב - מקבלת מורכבות יתר. אחד מהסימפטומים המובהקים של הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) היא ה-"חודרנות". בזמן החשיפה לאירוע הטראומטי הנפש מוצפת בגירויים שאותם היא אינה יכולה להכיל ולעבד. הגירויים הללו נותרים במח בצורתם הגולמית והלא מעובדת, ומדי פעם שבים וחודרים לתודעה. באופן זה, הנפגעים חווים מחדש את האירוע הטראומטי באופן פיזי או נפשי, ממש כאילו הוא קורה שוב ושוב.
מכיוון שחודרנות טראומטית שכזאת מכאיבה מאוד, הנפגעים מנסים להימנע מכל דבר שעשוי להזכיר להם את הטראומה שחוו. כך נוצר מעגל של חודרנות מצד אחד והימנעות מצד שני. לכן כשנמנעת מקשישים כאלה היכולת למלא את יומם בפעילות, וכאשר תמיכה חברתית אינה זמינה בעבורם, נוצר אפקט הרסני כפול של הפחתת חשיפה למשאבי מקדמי בריאות לצד סיכון לחשיפת יתר לחודרנות המעוררת מחדש חרדה ומצוקה נפשית.
לסיכום הדברים, בימים אלו כשאנו שומעים על מספרי שיא של נדבקים בקורונה, עלינו לשאוף למצב שבו כלל האוכלוסייה ובפרט האוכלוסייה המבוגרת הנמצאת בסיכון יתר לחולי מורכב ולתמותה, ישמרו על בריאות כוללת לא רק באמצעות הסתגרות והסתמכות על מכשירי הנשמה ותרופות, אלא באמצעות פעילות וחיבור לחיים, תוך שמירה על כללי הזהירות הנדרשים. אין כאן סתירה. ככל שהרקע הרפואי והתפקוד הכולל יהיה משופר יותר, תפחת ההשפעה ההרסנית של הנגיף הקשורה להשפעות נורמטיביות בגיל המתקדם, ותגבר התגובה החיסונית וכוחות ההתמודדות. תגובתם של "זקנים" כאלו תהיה "צעירה יותר", פחות הרסנית ופחות קטלנית.
לעניין הדמנציה, מעבר לניסיון המדעי לאתר תרופות חדישות, יש לשמר תובנה של המשך החיבור לחיים עד כמה שניתן, החזרת השליטה ואף האחריות של אדם על מהלך חייו והשלכותיו. על החברה ועל קובעי המדיניות להמנע מ-"גילנות", לאפשר לאדם המבוגר את האוטונומיה המחשבתית ואת הנגישות לכל האמצעים בהם יוכל להשתמש על מנת לשמר את איכות חייו. כל אלו מהווים לתפישתי אופק מבטיח להתמודדות יעילה יותר עם מגפת האלצהיימר והדמנציה.
היום (21.9), מציינים בעולם את "יום האלצהיימר הבינלאומי".
ד"ר דורון שגיא (Ph.d), חבר סגל תוכנית המוסמך לגרונטולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון וגרונטולוג יישומי בארגון "עמך" בבאר-שבע וראש ההתמחות בגרונטולוגיה יישומית במרכז האקדמי למשפט ועסקים בר"ג