"עברו שלוש שנים ותשעה חודשים מאז שרמי שם קץ לחייו, כשהיה בן 22.5", מספרת אמו, חנה כליף. "יש לו שתי אחיות שכיום בנות 29 ו-28 והוא היה צריך להיות בן 26. "הוא היה ילד אנרגטי ומצחיק, כולם אהבו אותו".
לפני חמישה ימים פורסם בפייסבוק מכתב פרידה של בחור צעיר ששם קץ לחייו. הפוסט שהפך לוויראלי נגע בהרבה אנשים שביקשו לגלות ערנות לסביבתם. כך הוא כתב: "לא טוב היות האדם לבדו. הבדידות הורגת. עוד יום, שבוע, חודש, שנה חלפו ואני לבדי. בארוחות צהריים בעבודה, בערבים, בימי שישי ושבת, בחגים, בימי הולדת שאף אחד לא זוכר. מעט החברים הלכו ונעלמו עם הזמן".

ילד אנרגטי ומצחיק

כליף מתראיינת על המקרה של בנה לראשונה, כדי להעלות את המודעות אצל הורים, מורים וכל מי שיכול לעזור. "רמי הכניס 'בוסט' של שמחה לתוך הבית", היא מספרת.
"היו לו יכולות ספורטיביות יוצאות דופן. הוא היה ספורטאי ועסק בשחייה, ג'ודו וטניס, אפילו הייתה לו תעודה של מדריך חדר כושר, אבל בסוף הוא הכי אהב כדורגל. כשהיה ביסודי נסע בשלושה אוטובוסים כדי להתאמן בקבוצה מקצועית. כשהתגייס לצבא היו לו התלבטויות. לבסוף החליט לוותר על הכדורגל ולהתגייס לפלס"ר נחל".
רמי כליף ז"לרמי כליף ז"ל
רמי כליף ז"ל. אהב לשחק כדורגל
(צילום: אלבום פרטי)
כליף מספרת שבדיעבד הם הבינו שהשינוי התחיל יחסית מוקדם, כנראה בגיל ההתבגרות. "הוא השתנה, נשארה לו שובבות וצחוק, אבל היה מכונס בעצמו", היא מספרת. "למרות שכלפי חוץ לא ראו, בבית הבנו שמשהו לא בסדר, חשבנו שזה הגיל הזה של 'עזבו אותי'".
"אני זוכרת שצלצלתי למחנכת שלו ואמרתי לה שמשהו לא בסדר. היא לא הבינה מה אני רוצה, ענתה שהוא מתנהל כרגיל, מוקף חברים אבל אני הרגשתי אחרת. האסימון נפל לקראת הגיוס. היה לנו מפגש הכנה בבית הספר עם פסיכיאטר בנושא אובדנות צעירים ופתאום אני מבינה שזה מה שיש לי בבית, כל מה שדברו עליו".
מה אמר הפסיכיאטר שגרם לך לחבר בין הדברים?
"אני לא זוכרת ממש, אבל אני זוכרת הסתגרות, הוא לא רצה לצאת מהחדר, הרגשתי שאצלו זה אחרת. היו לו המון תחביבים ודברים שהוא אהב, אבל רק הכדורגל נשאר, הוא נתפס רק על זה, כל השאר לא עניין אותו. הוא היה ילד מאוד חברותי אבל היו תקופות שלא יצא".

"דאג שלא נרגיש רע"

אחרי המפגש היא החלה לקרוא עוד על הנושא ולזהות סימנים. "אחד מהם היה חדר מאוד מסודר", היא אומרת. כשרמי התגייס היא התעקשה להכיר את המ"פ באופן אישי וביקשה ממנו לשמור על בנה. המ"פ נתן לה את מספר הטלפון האישי שלו ואמר "תתקשרי מתי שתרצי", ובשלב מסוים היא הבחינה שחלה תפנית במצב.
"ראיתי אותו חוזר מהצבא במצב נורא. שלושה ימים הוא לא יצא מהחדר ובקושי אכל. אחרי שחזר לבסיס הרגשתי מצוקה. זה הטריף אותי אז הלכתי לחדר שלו, הייתי חייבת להבין מה קורה. מצאתי מכתב פרידה ממנו עם תאריך של חודש קודם זרוק בחדר. במכתב הוא לא הסביר, אבל כתב שלא כועס עלינו, שאנחנו לא אשמים. הוא לא פירט את הסיבות, רק דאג שלא נרגיש רע."
איך פעלת אחרי שגילית את המכתב?
"צלצלתי למפקד שלו והם חיכו לו בבאר שבע, שיגיע. הם היו ממש בסדר, היו מאוד גלויים איתי והיינו בקשר כל הזמן. נתנו לו הזדמנות להמשיך ואפשרו לו ללכת לטיפול פרטי. הנושא היה חשוף בבית, מדובר במידה. הוא טופל וגם אני והאחיות שלו טופלנו. הוא לא פירט את סיבת הרצון לשים קץ לחייו ואף אחת לא לחצה. ידענו שיש מקום שהוא משתף ומדבר. היו לו שנתיים וחצי נהדרות.
"לאחר השחרור מהצבא, המצב שלו התדרדר. בהתחלה הוא נסע לחו"ל, טייל, אבל הוא לא ידע מה הוא רוצה לעשות. הוא היה מאוד רגיש ולא מצא את מקומו. שום מקום עבודה לא נראה לו, היו לו חברים טובים שבאו, אבל בשלב מסוים הוא מיעט לצאת מהבית".
רמי כליף ז"לרמי כליף ז"ל
"לפעמים דיבר, אמר שקשה"
(צילום: אלבום פרטי)
כליף משתפת כי אחד הרגעים היפים כמשפחה היה במהלך חופשה משפחתית ביוון: "אחותו חזרה מהודו אחרי שנה ורצינו לנסוע ליוון כל המשפחה. קנינו כרטיסים והוא החליט שהוא לא נוסע אבל אף אחד לא רצה לנסוע בלעדיו. יומיים לפני הוא החליט שהוא מוכן. התארגנו ופשוט נסענו. אלה היו עשרה ימים של טיול נפלא, שבהם צחקנו ובילינו. לפעמים הוא דיבר, אמר שקשה, שאין לו ביטחון עצמי".
איך הגבת?
"אמרתי לו - 'רמי, תסתכל על עצמך, אתה מפעל הפיס, יפה וחכם'. אבל זה לא חדר אליו. חזרנו מיוון והוא הודיע שהוא חוזר לטיפול שהפסיק אחרי הצבא. הבטחתי שאשיג לו כל מה שירצה.
"בוקר אחד הוא לא נראה טוב, שאלתי אותו לשלומו והוא אמר שנכון. הוא לא התקשר למטפל שלו. זה קרה באותו יום, בבית, הלכתי לעבודה וזהו".
היא מוסיפה: "יש כמובן רגשות אשם. אני יודעת שהתאמצנו כולנו, היינו קשובים ורגישים אליו, כל הזמן ובייחוד מאז המכתב. הוא הבטיח שיתקשר למטפל, אבל לא יזם שיחה.
"אחרי המקרה הראשון, אחרי המכתב, היה משבר גדול ואחת האחיות שלו שאלה 'מה חשבת שיקרה אם...?' הוא אמר - 'תמשיכו בחיים שלכם', ואני אומרת שזה לא יכול לקרות".
רמי כליף ז"לרמי כליף ז"ל
רמי ז"ל ואחיותיו
(צילום: אלבום פרטי)

מרגישים לבד

"לא בכל התאבדות יש סימנים מקדימים", מסביר פרופ' יוסי לוי בלז, חבר הנהלת עמותת "בשביל החיים" וראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי, מרכז האקדמי רופין. "ההמלצה היא להכיר את גורמי סיכון וסימני האזהרה כדי שנדע מה לעשות. יש מצבים שניתן להציל חיי אדם".
מהם סימני האזהרה?
"דיכאון אובדני של חודשים או שנים. אצל בני נוער זה חמקמק. נער שבעבר נהנה לבלות עם החברים, אבל מסרב, תחושה של עצב, הרגשה שהוא לא שווה ואין עתיד. התרחקות מבית הספר ומתנועת נוער.
"הם חווים בדידות קשה וזה בלתי נסבל עבור אנשים ובני נוער בפרט. יכולים להיות מוקפים חברים ואנשים שאוהבים אותם ועדין להרגיש לבד. הם מרגישים מנותקים. מרגישים שאין מי שיכול להבין מה עובר עליהם".
לדבריו, "בקרב בני נוער, דחף אובדני הוא אמביוולנטי. מצד אחד הם רוצים למות, מצד שני, הם מחכים שמישהו יושיט להם יד".
מה משמעות הרשתות החברתיות?
"הרבה פעמים רשתות חברתיות יוצרות אמונת שווא. נראה שכולם נהנים ומלאים חברים, דבר המעצים את הדיכאון והבדידות. לקבוצת השווים יש תפקיד לכן כדאי להסביר לילדים שאם החבר שלהם מדבר על אובדנות, למצוא מבוגר ולשתף. להסביר להם שזו לא הלשנה, אלא הצלת חיים".
קראו עוד:
להורים הוא ממליץ: "לשאול את הנער איך הוא מרגיש ולשאול אותו אם יש סיבה לחשוש כי לפעמים בני נוער לא מראים. בנוסף, חשוב לייצר אפשרות לשיח אמיתי ופתוח, גם אם הוא טורק דלתות.
"להימנע מעצות מה נכון, בלי משפטים 'תצא מזה'. הם צריכים הורים שרואים אותם. לשאול בצורה גלויה אם יש מחשבות על אובדנות - 'אתה יודע יש נערים שמרגישים כמוך והם חושבים לסיים את החיים, האם היו לך מחשבות?' זה מאפשר לענות שאלה כנה".
פרופסור לוי בלז מדגיש כי אם יש חשד ונורת אזהרה יש לפנות לאיש מקצוע. "חשוב להבין כי אובדנות בקרב בני נוער יכולה להיות כמו רכבת הרים: רגעים שקטים ורגעים עוצמתיים. לא ללכת שולל ולהיות במעקב".

לא לברוח מהכאב

"התמודדות הורה עם אובדן ילד היא מהחוויות הקשות והמורכבות ביותר שניתן להעלות על הדעת", מסבירה ד"ר שירי דניאלס, מנהלת מקצועית, עמותת ער"ן – עזרה ראשונה נפשית. "מדובר ביגון ללא סוף וגעגוע שלא מרפה, הצפה של זיכרונות שיכולה להתרחש בכל רגע מכל מראה. תהליך שלא נגמר".
לדברי ד"ר דניאלס, ההמלצה להורים היא לא לברוח מהכאב. "אל תבטלו ואל תגמדו את חוויית האובדן, הרשו לעצמכם לבטא את רגשותיכם בכנות וללא חשש משיפוטיות. אל תחכו לאישור מאחרים, תנו לעצמכם לגיטימציה מלאה. אין 'נכון' או 'לא נכון' - כל אחד מגיב ומתמודד בדרכו. בנוסף, אל תאיצו בעצמכם. אבל הוא תהליך ממושך שבו עליות ומורדות. תנו לעצמכם להוביל ולהגיב בדרך שנכונה עבורכם".
מה יכול לסייע לבני המשפחה בהתמודדות?
"אני ממליצה לא להישאר לבד. הרחיבו את מעגלי התמיכה באמצעות פנייה לאחרים. היכולת לבקש עזרה כשקשה היא אחד המשאבים המרכזיים העומדים לרשותנו והיא מעידה על תעצומות נפש וכוחות.
"עשו שימוש בעוגנים בחייכם אשר מקלים ומעניקים לכם תחושה של משמעות, כמו משפחה, חברים, תחביבים, בעלי חיים, פעילויות, ספרים, מוזיקה וכדומה.
"היעזרו באסטרטגיות התמודדות עם מצבי לחץ כגון: הרפיה, ספורט, יצירה, פעילות חברתית שסייעו לכם בעבר והוכיחו את עצמן כיעילות עבורכם. סגלו דיבור פנימי מיטיב, היו סובלניים וטובים עם עצמכם.
"אנחנו נוטים להיות קשים וביקורתיים ולהחמיר עם עצמנו. אימוץ דיבור פנימי גמיש וידידותי עוזר בגיוס כוחות ובוויסות מחשבות ורגשות שליליים. היו ערניים להחרפת סימני מצוקה ואל תהססו לפנות לסיוע מקצועי".
כליף מוסיפה מניסיונה האישי: "חשוב להיות מאוד ערניים ואקטיביים. לא להתבייש, להיעזר במי שאפשר, גם בזמן המשבר וגם אחרי שזה קורה. יש סטיגמה, פחדתי שיזכרו את רמי כ'זה שהתאבד'. הוא היה בנאדם עם חיים מלאים וצריך להמשיך לדבר עליו. אני מאוד מקווה שזה יעזור לאנשים להיות מודעים ולנסות למנוע מקרים נוספים".
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים:
ער"ן - עזרה ראשונה נפשית או בטלפון 1201
סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו - עמותת "בשביל החיים" - 03-7487771