מדי שנה חווים יותר מ-795 אלף אמריקנים שבץ מוחי. שיקום משבץ נועד להשיב למטופל את התפקוד ואת העצמאות הפיזית, בעזרת שילוב של פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק וקלינאות תקשורת - אך תהליך זה מייגע, חד-גוני וקשה להתמדה, במיוחד כשלמטופלים יש מעט אנרגיה או מוטיבציה. כעת מתברר שנוכחותו של כלב טיפול עשויה לשנות את התמונה: מחקר חדש שנערך במאיו קליניק שברוצ'סטר, מינסוטה, מצא כי מטופלים שהתאוששו משבץ בנוכחות כלב התאמצו יותר, זזו יותר, ונשארו על הרגליים זמן רב יותר מאלה שהתאוששו בלעדיו.
מחקר קודם בקרב מטופלים קשישים מצא שהבעיה הנפוצה ביותר בשיקום היא בריאות לקויה (57.7% מהמשיבים), ולאחריה חסך בחברה (43%) וחסך בעניין (36.7%). דיכאון וחרדה גם הם שכיחים אחרי שבץ, ונקשרו לתוצאות תפקודיות פחות טובות. על רקע האתגרים האלה, בדקו החוקרים במאיו קליניק אם שילוב של כלב טיפול בתהליך השיקום עצמו יכול לחזק את המוטיבציה של המטופלים ולשפר את מעורבותם בטיפול.
איך נבנה המחקר?
החוקרים גייסו 50 מטופלים שאושפזו בשל שבץ מוחי במתקן Saint Marys Campus של מאיו קליניק, וחילקו אותם אקראית לשתי קבוצות של 25. קבוצת הניסוי כללה 17 גברים ושמונה נשים, בגיל ממוצע של כ-65. קבוצת הביקורת כללה 14 גברים ו-11 נשים, בגיל ממוצע של כ-67.
קבוצת הביקורת קיבלה את תוכנית השיקום הרגילה - 15 שעות שבועיות של פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק וקלינאות תקשורת, בממוצע במשך כשבועיים. קבוצת הניסוי קיבלה את אותה תוכנית, כשחלק מהמפגשים הוחלפו במפגשים משולבי כלב טיפול (ולא נוספו עליהם). המחקר, שפורסם בכתב העת Mayo Clinic Proceedings, נערך בין פברואר 2023 לפברואר 2024, ותוכנן ובוצע כניסוי אקראי-מבוקר.
המטופלים זזו יותר בנוכחות של כלב, וחלקם דיווחו שביצוע הפעולות היה קל יותר בשיקום
(צילום: shutterstock)
הכלבים לא רק ביקרו - הם היו חלק פעיל מהתרגילים עצמם. כדי לחזק יד חלשה ולתרגל מוטוריקה עדינה, המטופלים סירקו את פרוותו של הכלב. כדי להתאמן בהליכה ובתיקון יציבה, הם הלכו עימו. מתוך התיעוד הרפואי עולות גם פעילויות כמו השלכת כדור לכלב. במחקר השתתפו 14 זוגות של כלב ומדריך, מתוך תוכנית "Caring Canine" של מאיו קליניק, שהתחלקו בין המפגשים השונים. הכלבים היו רשומים בארגון Alliance of Therapy Dogs או ב-Pet Partners. כל מטופל בקבוצת הניסוי נפגש עם כלב במסגרת עד שישה מפגשים בני חצי שעה, על פני שבועיים. זמן החשיפה הכולל לכלבים היווה פחות מעשירית מתוכנית השיקום הכוללת.
פחות עייפות שרירים
בתום כל מפגש, המטפלים דירגו את מידת המעורבות של המטופל בסולם בן שש דרגות. בקבוצת הביקורת (94 מפגשים) דורגו 38.3% מהמפגשים כ"מצוין" ו-34% כ"טוב מאוד". בקבוצת הניסוי (74 מפגשים) הנתון היה גבוה בהרבה: 68.9% דורגו כ"מצוין" ו-24.3% כ"טוב מאוד", כשלא נרשם אף מפגש בדרגה "גרוע". הציון הממוצע היה 5.6 בקבוצת הניסוי לעומת 4.96 בקבוצת הביקורת - פער משמעותי סטטיסטית.
גם חיישני תנועה שנלבשו על פרק היד תמכו בממצא: מטופלים בקבוצת הניסוי זזו יותר בכל דקה, הגיעו לשיאי פעילות גבוהים יותר, ושהו על רגליהם בכ-89.6% מזמן המפגשים, בהשוואה ל-81.4% בקבוצת הביקורת.
המטפלים גם תיעדו את התרשמותם ברשומות הרפואיות. אחד מהם כתב כי "המטופל מדווח שהיה לו קל יותר להפנות מבט לכיוון שמאל בעזרת הכלב, כי זה היה יותר כיף". מטפל אחר תיעד כי מטופל "חווה פחות עייפות נוירו-שרירית בהשוואה למפגשים בלי כלב", ועוד מטפל כתב כי מטופל "היה מעורב מאוד ופעיל, השתמש בעצמו בגפה השמאלית העליונה במגוון פעילויות תפקודיות, ונשאר מעורב לאורך כל המפגש".
החוקרים גם עקבו אחר פעילות הלב, על ידי מדידת השינויים הקטנים בזמן בין פעימות לב עוקבות (מדד המכונה HRV) - מדד המבטא רגיעה כאשר הוא גבוה, ומעיד על מתח כשהוא נמוך יותר. בשתי הקבוצות עלה קצב הלב במהלך המפגשים (כפי שקורה בכל פעילות גופנית), אך העלייה במדדי ה-HRV הייתה גבוהה משמעותית בקבוצת הניסוי בהשוואה לקבוצת הביקורת - מה שמעיד על מצב פחות עמוס בלחץ בזמן הפעילות עצמה. שתי הקבוצות גם הראו ירידה משמעותית ברמות הקורטיזול, הורמון הלחץ שנמדד ברוק, לפני ואחרי המפגשים - כך שהשיקום עצמו, עם כלב או בלעדיו, סייע בהפחתת המתח. לא נמצא שינוי מובהק ברמות האוקסיטוצין (הורמון הקשור לחיבור חברתי) בשתי הקבוצות.
ההחלמה בפועל נותרה דומה
כשמדובר בתוצאות הסופיות, כלבי הטיפול לא שינו את התמונה. שתי הקבוצות השתפרו באופן משמעותי וכמעט זהה באיכות החיים, בחרדה, וביכולת הטיפול העצמי והתנועה. רמת הדיכאון לא השתנתה באופן מובהק בשתי הקבוצות. רמות הכאב היו דומות בין הקבוצות באופן סטטיסטי, אף שבאופן מספרי הן ירדו קלות בקבוצת הניסוי ועלו קלות בקבוצת הבקרה - ייתכן שבשל כך שרמת הכאב ההתחלתית הייתה נמוכה מדי בשתי הקבוצות כדי לאפשר לגלות שינוי משמעותי.
וויטני רומין, מנהלת שירותי הטיפול בעזרת בעלי חיים במאיו קליניק, אמרה כי הערך של הכלבים לא נמצא רק בציוני הבדיקות. "נוכחות של כלב טיפול יכולה לשנות את כל הדינמיקה של מפגש שיקומי", אמרה. "מטופלים משתפים לא פעם שהם מרגישים מבוססים, בטוחים ומועצמים יותר לקחת חלק בפעילויות הטיפול - וזה יכול לעשות הבדל משמעותי בחוויית ההחלמה שלהם". לדבריה, המחקר בוחן גם כיצד ניתן להטמיע מודל טיפול המשלב צוותי כלב-מדריך מוסמכים במגוון תחומי רפואה ואוכלוסיות מטופלים נוספות, מעבר לשיקום משבץ בלבד.
נכות בעקבות שבץ מוחי. אילוסטרציה
(צילום: shutterstock)
לדברי החוקרים, זמן החשיפה לכלבים היה קצר מכדי לחולל שינוי מדיד בתוצאות ההחלמה בפועל - וזו הסיבה המשוערת לכך ששתי הקבוצות החלימו במידה דומה. מפגשים נוספים, או ארוכים יותר, עשויים לשנות את התמונה, אך זה עדיין לא נבחן. המחקר התקיים במרכז רפואי אקדמי אחד בלבד, המטפל במטופלים עם רמת סיבוכיות רפואית גבוהה יחסית, מה שעלול להגביל את יכולת ההכללה של הממצאים לאוכלוסיות אחרות. החוקרים גם עקבו אחר המטופלים רק בזמן אשפוזם - כך שלא נבדק אם המאמץ הנוסף בשיקום השתלם שבועות או חודשים לאחר מכן. החוקרים מציינים שאף אחד מהם לא דיווח על ניגוד עניינים.
המחקר מומן בשיתוף חברת נסטלה פורינה (Nestlé Purina). החוקרים מציינים כי הממצאים צריכים לעבור בדיקה במחקרים גדולים וארוכי טווח יותר, כדי לקבוע אם כלבי טיפול יכולים לשפר את ההחלמה בפרספקטיבה רחבה יותר.
ד"ר ברנט באוור, רופא במאיו קליניק, אמר כי הרעיון מצדיק מחקר נוסף. "החלמה משבץ מוחי יכולה להיות מאתגרת, במיוחד כשמטופלים מתמודדים עם חסמים כמו מוטיבציה נמוכה או אנרגיה מוגבלת", אמר. "המחקר הזה מוכיח שטיפול בעזרת בעלי חיים עשוי להוות דרך מעשית ואפקטיבית לחזק מעורבות ולתמוך בתוצאות שיקום טובות יותר".
