איך מונעים התאבדויות? בימים אלו מצוין בישראל השבוע למניעה ולטיפול באובדנות, ובמסגרת זו התראיינה היום (ג') לאולפן ynet שגית סולומון לוי, מנהלת ההתנדבות בעמותת "בשביל החיים", ששני הוריה שמו קץ לחייהם.
קראו עוד:
"הוריי התאבדו לפני 17 שנה", היא מספרת. "הם נקלעו למשבר, נכנסו למערבולת של כאב וחושך ולא ידעו איך לבקש עזרה. אני לא ידעתי, לא ראיתי את הסימנים, כך שמבחינתי זו הייתה הפתעה מוחלטת. היום, אחרי שקראתי ולמדתי, אני יכולה להגיד שהיו סימנים לדיכאון. היום יש לי יכולת לקרוא סימנים. ההורים שלי בחרו בפתרון קבוע לבעיה זמנית, ואם הם רק היו יודעים לבקש עזרה, ואנחנו היינו יודעים לזהות את הסימנים – הכול היה יכול להיות אחרת".
1 צפייה בגלריה
שגית סולומון לוי בשביל החיים
שגית סולומון לוי בשביל החיים
הוריה של שגית סולומון לוי. "אדם אובדני רק רוצה להפסיק את הכאב, הוא לא רוצה להפסיק את החיים"
איך מזהים סימנים? איך מושיטים יד? "אדם אובדני מדליק נורות אדומות. אנשים אובדניים מראים סימנים בשבוע האחרון, מתקשרים את הרצונות שלהם להתאבד. אנחנו צריכים להיות קצת יותר ערניים לסביבה, לראות אם יש שינויים, אם אנשים שקרובים אלינו משנים את ההתנהגות שלהם, אם בן אדם שהיה פעיל ושמח, פתאום עצוב ולא פעיל ולא משתתף חברתית.
"אבא שלי היה בן אדם מאוד נוכח, איש שיח, איש שתמיד מחייך. בחודשים האחרונים לפני ההתאבדות הוא היה כבוי, לא דיבר, לא תיקשר, לא ישן, היה לו בעיות תיאבון. היום אני יכולה להבין שהוא היה בדיכאון. אנחנו כחברה צריכים ללמוד לזהות את הסימנים, לדבר, לדבר ישירות, לאפשר את השיח הזה, לא לפחד לשאול את שאלת האובדנות. ברגע שאנחנו שואלים בן אדם באופן ישיר, אנחנו מראים לו שאנחנו לא מפחדים מזה, שאיתנו אפשר לדבר על זה. ככה הוא יכול לבקש עזרה ולא להישאר לבד עם הבושה והכאב. אדם אובדני רק רוצה להפסיק את הכאב, הוא לא רוצה להפסיק את החיים. התפקיד שלנו כחברה הוא להושיט יד".
"אדם אובדני מדליק נורות אדומות. אנשים אובדניים מראים סימנים בשבוע האחרון, מתקשרים את הרצונות שלהם להתאבד. אנחנו צריכים להיות קצת יותר ערניים לסביבה, לראות אם יש שינויים, אם אנשים שקרובים אלינו משנים את ההתנהגות שלהם"
לדבריה, בישראל יש מדי שנה יותר מ-500 התאבדויות ויותר מ-6,500 ניסיונות אובדניים, כ-100 מתוכם הם של בני נוער וצעירים עד גיל 24. "גיל האובדנות הולך ויורד", היא אומרת, "ואנחנו צריכים להעלות את השיח, להבין, לא לפחד להסתכל לתופעה הזו בעיניים, לא לפחד להגיד, 'זה יכול לקרות גם לי'. עד לפני 17 שנה לא חשבתי שזה יקרה לי. לא הכרתי את מושג האובדנות, ומאז זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. אצלי בבית הילדים שלי מלמדים אותי כמה חשוב לשמור על שיח פתוח וכן. אנחנו צריכים ללמד את הילדים שלנו כבר מגיל צעיר, לא לפחד לבקש עזרה ולדבר על הנושא".
הרשויות בישראל מודעות לבעיה הזאת, מסייעות? "הן מודעות לבעיה. יש תוכנית לאומית למניעת אובדנות של משרד הבריאות שפועלת ביותר מ-150 רשויות. גם התוכנית וגם אנחנו בעמותה עוסקים הרבה בהסברה. אצלנו בעמותה יש מתנדבים שבאים לדבר על מניעת אובדנות, משתפים בסיפור האישי שלהם, מסבירים שצריך לדבר על הנושא וללמוד איך לעשות את זה. אני חושבת שידע יכול להציל חיים. היום אני יכולה להגיד חד משמעית שאם היה לי לפני 17 שנה את הידע שיש לי היום, הייתי יכולה לעזור להורים שלי. אני יודעת שאם הוריי היו יודעים מהו הנזק הגדול של האובדנות, איזה פיגוע גדול ועוצמתי זה, ואם היו יודעים שלא צריך להתבייש - הם היו פונים לעזרה. ידע הוא כוח והוא בהחלט מציל חיים.
"היום בשש בערב אנחנו צועדים בתל אביב - צועדים בחשכה, כדי לבטא את החושך שבו נמצא באדם אובדני; צועדים בדממה, כדי לבטא את השקט שיש בשיח החברתי - תחת הכותרת 'חייבים לדבר, אפשר למנוע התאבדויות'".