"יש בעיה חברתית לא מדוברת בעולם הבריאות הישראלי", אומרת ישיטו שמואל (53), עובדת סוציאלית קלינית, מטפלת הוליסטית ומייסדת מרכז "ווסטה צגה" המתמחה באבחון וטיפול נפשי ליוצאי אתיופיה. "הייתי נכנסת למחלקות סגורות בבתי חולים ורואה הרבה אתיופים. מספר הפניות לאשפוז פסיכיאטרי בקרב יוצאי אתיופיה גבוה פי 2.5 מחלקם באוכלוסייה הכללית. אבל לרוב הם מגיעים למחלקות האלה דרך הפסיכיאטר המחוזי או המשטרה, ולא דרך מיון רגיל. בגלל המחסום של חוסר האמון במערכת הם לא פונים לפני ולא מטופלים, והתוצאה היא הגעה לקצה של התפרקות נפשית".
שמואל הבחינה בנוסף כי רובם מאובחנים כסובלים מסכיזופרניה ולא ממחלות אחרות, ושלמערכת אין הבנה בסיסית של השפה או הצרכים שלהם. למעשה, שמואל גילתה שהדפוסים האלה חוזרים על עצמם בבתי חולים ברחבי הארץ. "התחלתי להתבונן בתופעות האלה, לדבר עם רופאים במחלקות", היא מספרת. "לא הצלחתי לקבל שום תשובה מקולגות ויצאתי לחקור בספרות המקצועית".
"מחלת נפש קשה כברירת מחדל"
ישיבה מיוחדת של ועדת הבריאות של הכנסת משנת 2017 חשפה תמונת מצב עגומה במיוחד לגבי בריאות הנפש בקרב יוצאי הקהילה - לפי הנתונים, לישראלים יוצאי אתיופיה יש סיכון גבוה פי 1.5-2 ללקות בסכיזופרניה, ולגברים צעירים יוצאי אתיופיה יש סיכון גבוה פי 6.4 לאובדנות בהשוואה לצעירים אחרים. אלא שלדברי שמואל, האבחנות שמקבלים יוצאי הקהילה עלולות להיות שגויות - ולנבוע מפער תרבותי: "לדוגמה, אחת ההגדרות או התסמינים לסכיזופרניה היא הימנעות מקשר עין. אבל בתרבות האתיופית קשר עין עם רופא או מבוגר נחשב לחוצפה. אסור להסתכל לאנשים מבוגרים בעיניים. גם לא להורים".
אותו חוסר הבנה בסיסי מוביל לדבריה כבר עשרות שנים לאבחנות שגויות. "בשנות ה-80 הרבה סקרים הראו שמאות ילדים מהקהילה האתיופית היו במוסדות חינוך מיוחד. זה כי לא היו כלים לאבחן אותם. בעוד החינוך המערבי מעודד להישגיות וסקרנות, אותנו מחנכים להיות כנועים, מופנמים, לא לשאול שאלות וללמוד דרך ניסוי וטעייה. כשהילדים האלה לא הרימו את הראש להסתכל על המורות, חשבו שהם לא מפותחים, לא חכמים, שיש להם הפרעות".
ישיטו שמואל: "זה כשל שפתי. זה לא שהם לא יודעים לדבר, אלא שהשפה התרבותית והרוחנית שונה. למשל, מטופל שאומר 'יש אש שבוערת לי בראש'. פסיכיאטר יחשוב שהוא מדמיין, שזו פסיכוזה. אבל בתרבות האתיופית שריפה היא ביטוי רגשי של מצוקה"
פער נוסף נוגע לדרך שבה אנשי הקהילה האתיופית בוחרים לבטא מצוקה, שמובילה גם היא לאבחונים שגויים. "זה כשל שפתי", מסבירה שמואל. "זה לא שהם לא יודעים לדבר, אלא שהשפה התרבותית והרוחנית שונה. למשל, מטופל שאומר 'יש אש שבוערת לי בראש'. פסיכיאטר יחשוב שהוא מדמיין, שזו פסיכוזה. אבל בתרבות האתיופית שריפה היא ביטוי רגשי של מצוקה. במקום לנסות להבין מה זה אומר, הפרשנות נוטה למחלת נפש קשה כברירת מחדל. האבחון המוטעה מוביל לטיפול מוטעה ולהישארות במסגרת הפסיכיאטרית לאורך זמן, שלא בצדק. לקורבנות האלה אין קול חברתי, כי הם במוסד כל חייהם. בשביל לצאת מהמעגל הם צריכים להתאים את עצמם להתנהגות שהם לא מכירים".
לגשר על פערי תרבות
לצד חוסר ההבנה של המערכת, הבחינה שמואל במאפיין מדאיג נוסף בדינמיקה - חוסר האמון של המטופלים יוצאי אתיופיה בא לידי ביטוי גם בהתנהלותם במהלך האשפוז: "חוסר אמון תהומי כלפי הצוות הוביל את המטופלים להסתיר מידע. במקום לקחת כדורים, הם היו לוקחים רק את התרופה האתיופית המסורתית, או שהיו לוקחים אותן במקביל, כולל נסיעות לאתיופיה לקבלת מזור למצוקה שלהם, ומסתירים זאת".
ממה נובע חוסר האמון?
"יש לזה סיבות היסטוריות של יחס הממסד הרפואי והציבורי בכלל בישראל לקהילה - מזריקת דפו פרוברה שניתנו למניעת ילודה בקרב נשות הקהילה, השלכה לפח של תרומות דם בטענה שהן נגועות באיידס, אלימות מצד אנשי משטרה כלפי צעירים, גיור לחומרה בסתר על ידי הרבנות בשנות ה-80 והחוויות הקשות בעלייה לארץ. אחרי כל זה, איך אפשר להאמין במערכת שהיא הסיבה לכל הטראומות הללו?".
המצבים המורכבים חזרו על עצמם שוב ושוב. "עבדתי בשלושה בתי חולים, ראיתי עשרות מקרים כאלה, ואמרתי לעצמי 'די, אני לא יכולה להמשיך ולהיות חלק מהדבר הזה'", נזכרת שמואל. "גם כשעבדתי בבתי חולים, פעלתי כדי לגשר על הפערים ולשנות את התפיסה הבעייתית. עזרתי למטופלים ובמקביל העברתי הכשרות לצוותי המחלקות, כדי שיבינו את הקודים התרבותיים, הנורמות והערכים של הקהילה".
3 צפייה בגלריה
"לא יכול להיות שיש רק תפיסה אחת מערבית שמתאימה לכולם". ישיטו שמואל
(צילום: אדם אוברלנדר)
ב-2018 היא ייסדה את "ווסטה צגה" - מרכז ייחודי המתמחה באבחון וטיפול נפשי, שפועל היום בפריסה ארצית. משמעות שמו היא "ריפוי שבא מבפנים", והוא נקרא כך על שם מעיין מרפא של יהודי אתיופיה. "מטרתו להיות גשר למגוון אוכלוסיות, לחשיבה אחרת, שמחבר בין רפואה עתיקה לעכשווית", היא אומרת. המרכז מבקש לתווך בין הקהילה למערכת, להעניק אבחון וטיפול מותאמי תרבות, וכן להכשיר אנשי מקצוע נוספים לפי הגישה. "כל אדם צומח מערכים ותרבות, ונורמות משתנות ממקום למקום. למשל, לשים פתק בכותל נראה לנו הגיוני. לאדם אחר זה יראה משוגע, כי קיר לא עונה", היא מסבירה.
שמואל עלתה לארץ ב-1983 לאחר המתנה של שנתיים במחנה פליטים בסודן. היא בכלל חלמה להיות רופאה כשהייתה ילדה - "אבל במגמה ביולוגית בכיתה י' לא הצלחתי לנתח צפרדע והבנתי שאני לא רוצה להתעסק בדם, והחיים גלגלו אותי לטיפול בנפש האדם". הסקרנות שלה הובילה אותה להקמת המרכז לפני כשבע שנים. "החלטתי שאני רוצה להביא שינוי דרך הקהילה שלי להרבה קהילות ייחודיות בחברה שלנו", מספרת שמואל. "החברה הישראלית מורכבת מהרבה תרבויות - אתיופית, צ'רקסית, דרוזית. לא יכול להיות שיש רק תפיסה אחת מערבית שמתאימה לכולם".
שילוב בין גישות טיפוליות
ואכן, שיטות הטיפול ב"ווסטה צגה" הן דרך פסיכותרפיה, תוך אינטגרציה בין כלים מערביים ומסורתיים. שמואל לא מזלזלת ברפואה העתיקה, ב"תרופות סבתא" או בדרכים פחות קונבנציונליות לטיפול - גירוש שדים, השתטחות על קברי צדיקים ועוד. היא מדגישה שחשוב לכבד את כל השיטות, ולא רק את אלו שהרפואה המערבית מתקפת.
"אם מישהו מספר לי שהלך לגירוש שדים, אני לא אגיד לו שזה קשקוש, כמו שאר הרופאים", היא מסבירה. "זה בסדר אם אתה מאמין שנכנס בך שד או דיבוק ויש מישהו שיכול לעזור לך בזה. בגישה שלי יש חוכמה עתיקה שמגיעה מהתרבות של המטופל. הרי 70% מההצלחה של טיפול זה היחס בין בני אדם. ה-30% הנותרים הם התרופה או השיטה. אז מצד אחד נעבוד עם כלים להתמודדות עם חרדה, למשל CBT - טיפול קוגניטיבי התנהגותי. ולצד זה, הטיפול אצל הרב או הטיהור של הבית הם חלק אינטגרלי מהטיפול. שילוב האמונה והערכים של המטופל יחד עם פסיכולוגיה מערבית".
3 צפייה בגלריה
המסע המפרך לארץ צילק את נפשם. העלאת יהודי אתיופיה במבצע שלמה
(צילום: מיקי צפרתי, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)
היא מקפידה שכל מטופל יקבל אירוח בסיסי - אוכל, שתייה, שיחה: "אם לא נקבל אותו בכבוד, למה שהוא יספר מה קשה לו? בכל פעם שאתיופים ניסו לקבל טיפול, הם חטפו טריקת דלת. אם קצת איחרו, לא קיבלו אותם. אז הם סוחבים את הכאבים, ובמקום לפנות כשהמצוקה מתחילה, מגיעים רק במצב קיצון ובכפייה. אני עובדת קשה בשביל להסיר את הסטיגמה שנוצרה לאורך 40 שנה בקהילה שלנו לצרוך טיפול קונבנציונלי מיטיב".
איך המלחמה משפיעה על הסיטואציה הקשה ממילא הזאת?
"כל הזוועות ששמענו עליהן היוו טריגר לטראומות ישנות אצל הרבה אנשים מהקהילה שעברו דברים דומים בדרכם לישראל, כמו שאצל הרבה אנשים זה עורר טריגר של השואה. אלה דברים שלא מדברים עליהם, שהם טאבו. חטיפות קרו הרבה בדרך לישראל, על ידי סודנים ושודדים. הנשים נאנסו. הרבה גברים נכלאו בכלא הסודני, היו בני ערובה שהיה צריך לשחרר. המלחמה החמירה את המצב של הרבה מטופלי נפש שעברו את המסע לישראל דרך סודן או בכלל".
למרכז "ווסטה צגה" סיפורי הצלחה רבים. אחד מהם, שנחקק בזיכרונה של שמואל, הוא של צעירה עם אבחנה של מחלת נפש קשה והיסטוריה של אשפוזים חוזרים. בטיפול במרכז התברר שהאבחנה אותה "סחבה" כ-15 שנים שגויה. "זכינו בפסיכיאטר קשוב, שהצליח לשנות את האבחון. הבנו שהיא בכלל סובלת מתסמונת דחק פוסט-טראומטית, PTSD".
איך שינוי האבחנה השפיע עליה?
"ההשפעות היו מרחיקות לכת. משהו בנראות שלה נהיה אחר, היא הפכה לאסופה יותר. היא מתייחסת לעצמה ממקום בריא ולא תגיד יותר 'אני כישלון, כי אני חולת נפש'. הצלחנו להראות לה את החלקים הבריאים שלה, לעזור לה לשנות את ההגדרה העצמית הבסיסית. זה משנה את כל ההסתכלות על העולם. היא גם התחילה לימודים. זו אותה אישה, לא השתנה לה ה-IQ. אבל עכשיו יש לה אמונה עצמית. אני בטוחה שהיא תסיים את הלימודים, תמצא עבודה, ואפילו זוגיות טובה. יש לה סיפור חדש".
