הוויכוח המר שפרץ בתקשורת בחודשים האחרונים בין הנהלת שירותי בריאות כללית לבין הנהלת משרד הבריאות, אינו עוד ידיעה עיתונאית על מאבקי אגו. הוא חושף הרבה יותר מאשר סכסוך אישי או ניהולי בצמרת. הוא חושף סדק עמוק באחד מעמודי התווך היציבים ביותר של החברה הישראלית. כאשר הרגולטור והספק הגדול ביותר של שירותי בריאות בישראל נמצאים במסלול התנגשות חזיתי, הנפגעים המיידיים אינם המנהלים, אלא אזרחי המדינה הממתינים בתור לשירותי בריאות.
מאז חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, עברה מערכת הבריאות הישראלית תהליך מרשים של התמקצעות. קופות החולים עברו שינוי דרמטי: מתאגידים בעלי זיקה פוליטית מובהקת לגופים המנוהלים תחת משטר תאגידי קפדני וניהול מקצועי, שמטרתו אחת, קידום בריאות האוכלוסייה. המודל הישראלי, המבוסס על רפואת קהילה חזקה ותחרות מנוהלת, הוכיח את עצמו כנכס אסטרטגי פעם אחר פעם. ראינו זאת במבצעי החיסונים בקורונה וביתר שאת במהלך חודשי המלחמה הארוכים, שבהם הקהילה הייתה קו ההגנה הראשון. כוחו של המודל טמון ביכולת של הקופות לפעול בשטח, לקדם רפואה ראשונית ושניית ולצמצם פערים, אך כל זה תלוי בשיח פרודוקטיבי ומכבד מול משרד הבריאות.
כשהבריאות הופכת ל"תיק משני"
למשרד הבריאות תפקיד קריטי כרגולטור וכמבקר. עליו לוודא שהקופות פועלות ביעילות, בשקיפות ובהוגנות. עם זאת, קיים פער תהומי בין ביקורת עניינית המתקיימת בדיאלוג מקצועי, לבין ויכוח הפורץ החוצה בצורה לא מבוקרת ומביא לאובדן אמון ציבורי. מערכת יחסים קונסטרוקטיבית היא תנאי הכרחי לקידום פרויקטים לאומיים מרובי שחקנים, כמו הקמת בית החולים החדש בבאר שבע, קיצור תורנויות המתמחים והכנסת מקצועות חדשים כמו אחות מומחית. ללא אמון הדדי, פרויקטים כאלה פשוט לא יקרמו עור וגידים.
"קרבות בין משרד הבריאות לקופות החולים הן 'מלחמות התשה' שאין בהן מנצחים. הגיעה העת להחזיר את הבריאות למרכז השולחן: עם שר במשרה מלאה, ועדה פעילה ושיח המבוסס על אמון ונתונים ולא על סיסמאות"
המשבר הנוכחי אינו מתרחש בחלל ריק, הוא תוצאה ישירה של ואקום מנהיגותי מתמשך. מערכת הבריאות הישראלית, שאחראית על חייהם של מיליוני אזרחים ומנהלת תקציבי ענק, אינה יכולה להתנהל כתיק משני בסדר העדיפויות הפוליטי. העובדה שכיום אין למדינת ישראל שר בריאות במשרה מלאה, אלא שר האוחז בכמה תיקים במקביל, היא מסר מדאיג למערכת. כאשר השר האחראי אינו מקדיש את כל מרצו וזמנו למערכת המורכבת הזו, נוצר נתק. החלטות אסטרטגיות נדחקות הצידה לטובת כיבוי שריפות נקודתי, והשיח המקצועי מוחלף במאבקי כוח.
הפקרת אזרחי המדינה
לכך מצטרפת עובדה מטרידה לא פחות: ועדת הבריאות של הכנסת כמעט שאינה מתכנסת, ועדת סל התרופות החלה את דיוניה באיחור רב. המשמעות היא שיתוק של הפיקוח הפרלמנטרי ועיכוב בקבלת החלטות משמעותיות בתחום הבריאות עבור כולנו. אין מי שיבקר את עבודת הממשלה, אין מי שיקדם חקיקה דחופה בתחום בריאות הנפש או התפתחות הילד, ואין במה לשיח דמוקרטי ושקוף על עתיד הרפואה.
פרופ' נדב דוידוביץ'צילום: דני מכלס, אוניברסיטת בן גוריון בנגבבתוך הוואקום הזה, צומחות יוזמות שנויות במחלוקת המעידות על אובדן דרך מקצועי. הדוגמה המובהקת ביותר היא ההצעה המופרכת ליציאת ישראל מארגון הבריאות העולמי (WHO). מדובר בצעד פופוליסטי ומסוכן, המנותק לחלוטין מהמציאות המקצועית. ישראל, כמדינה מובילה טכנולוגית, זקוקה לשיתוף הפעולה הבינלאומי הזה - החל מהתמודדות עם פנדמיות גלובליות ועמידות לאנטיביוטיקה, ועד לתיקוף סטנדרטים רפואיים בינלאומיים. התבדלות כזו לא רק תפגע במעמדה המדעי של ישראל, היא תפקיר את אזרחינו בבידוד רפואי בעידן שבו מחלות אינן מכירות בגבולות.
המסר שמשדרת ההנהגה הפוליטית למערכת הוא שהבריאות היא מטרד, לא יעד. המערכת שחוקה עד דק, והעובדים - הרופאות והרופאים, האחיות והאחים, ועד למטפלים בבריאות הנפש והצוותים המינהליים - מאבדים את אמונם במקבלי ההחלטות. כאשר הקופות אינן חשות ביטחון תקציבי או גיבוי רגולטורי, הן מתקשות לתכנן קדימה לנוכח אתגרי הזדקנות האוכלוסייה, המחסור בכוח אדם וכניסת הבינה המלאכותית שמשנה כבר עכשיו את פני הרפואה.
עלינו להפסיק להתייחס לבריאות כאל "סעיף תקציבי" ולהתחיל לראות בה חלק בלתי נפרד מהביטחון הלאומי שלנו. חוסן של מדינה נמדד לא רק במספר המטוסים, אלא ביכולת של אזרח לקבל טיפול נפשי נגיש לאחר טראומה, וביכולת של קשיש בפריפריה לקבל רפואה איכותית בביתו.
קרבות בין משרד הבריאות לקופות החולים הן "מלחמות התשה" שאין בהן מנצחים. הגיעה העת להחזיר את הבריאות למרכז השולחן: עם שר במשרה מלאה, ועדה פעילה ושיח שמבוסס על אמון ונתונים ולא על סיסמאות. עלינו להתייחס לתחום הזה בחרדת קודש, לייצר יחסי גומלין מכבדים בין הרגולטור לספקים, ולזכור שמטרת העל של כולנו היא אחת: להבטיח שמערכת הבריאות הישראלית תישאר מקור לגאווה.
פרופ' נדב דוידוביץ', הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת בר-אילן; יו"ר פורום בריאות הציבור; ראש תחום מדיניות בריאות, מרכז טאוב
