"החוויה הזו לא הפכה אותי לרופאה אחרת – אבל היא הפכה אותי לרופאה אנושית יותר", אומרת ד"ר אולה גוטצייט, רופאה בכירה ואחראית מרפאת שימור פריון ביחידת ה-IVF בבית החולים רמב"ם, לאחר שבחרה לעבור בעצמה את תהליך שימור הפוריות. במשך שנים היא ניהלה פרוטוקולים, עקבה אחרי זקיקים והסבירה למטופלות מה מחכה להן, אבל רק כשנכנסה לנעליהן הבינה עד כמה "יש הבדל בין לדעת לבין להבין".
המסע שלה חושף את המתח שבין ידע רפואי לבין החוויה האנושית, ואת הנקודה המדויקת שבה רופאה הופכת גם למטופלת. במהלך ריאיון באולפן ynet נחשף היבט נוסף מתוך המסע האישי והמרתק שלה. כשנשאלה ד"ר גוטצייט מתי החלה לשאול את עצמה מה המטופלות באמת מרגישות, היא הודתה: "מהיום הראשון, אבל רק כשעוברים את זה על הגוף – מבינים באמת". צפו בריאיון המלא:
"החלטתי לעבור את התהליך בעצמי": ריאיון עם ד"ר אולה גוטצייט
(צילום: ליאור שרון)
"התלבטות אמיתית בבחירת הרופא המטפל"
לדבריה, היא חיה כבר שנים בעולם שבו תקווה נמדדת במילימטרים, והצלחה – במספרים. היא זו שמרגיעה, שמסבירה, שמתכננת לוחות זמנים של זריקות, בדיקות דם ופרוטוקולים לטיפול. כרופאה, היא אומרת, הכול נראה פשוט: "לטיפול פוריות יש 'מתכון'. המרכיבים עשויים להשתנות, אבל התהליך ברור, מובנה, ידוע היטב – וכך גם התפקיד שלי בתוכו". אולם, יום אחד היא עצרה ושחררה את השאלה המנקרת: האם אני באמת מבינה איך זה מרגיש? "החלטתי לגלות", היא מספרת. "להניח את החלוק, לקחת את המזרק – ולעבור את התהליך בעצמי".
כשנשאלה אילו דברים פגשה לראשונה שלא ידעה, לא הרגישה או לא הבינה כרופאה, השיבה ד"ר גוטצייט ביושר: "ידעתי הכול. כלומר, תופעות הלוואי מתוארות, אני מסבירה אותן למטופלות שלי. אבל יש משהו בלהרגיש את זה – תופעות הלוואי, החששות, ההתמודדות עם ההצלחה, ההתמודדות עם הכישלונות הקטנים. אני חושבת שרגשית זה שם אותי במקום קצת אחר כמטופלת".
הבחירה לעבור שימור פוריות, היא מדגישה, היא אינדיבידואלית ומלווה בחששות רבים: "להחליט אם לשמור או לא לשמור, זו החלטה גדולה. הרגע הראשון זה באמת האם לעבור את התהליך או לא לעבור אותו, וזו הסיטואציה שבה נפגשתי לראשונה עם הדילמה".
ד"ר גוטצייט: "הייתה לי התלבטות אמיתית בבחירת הרופא המטפל. רובם קולגות שאני מעריכה, אנשים שאני סומכת עליהם. אבל הפעם לא רציתי להיות 'ד"ר גוטצייט' – רציתי פשוט להיות מטופלת... בחרתי רופאה לא רק בזכות המקצועיות שלה, אלא בזכות האנושיות, ההקשבה והעדינות שלה. רציתי מישהי שתראה אותי, לא רק את השחלות שלי"
3 צפייה בגלריה
"רק כשעוברים את זה על הגוף – מבינים באמת". ד"ר אולה גוטצייט
(צילום: הקריה הרפואית רמב"ם)
כשהיא נכנסה לנעלי המטופלת, כל החלטה קטנה – האם בכלל להתחיל טיפול, מי יטפל בה, ומתי בדיוק – הפכה להחלטה גורלית. "הייתה לי התלבטות אמיתית בבחירת הרופא המטפל", היא משתפת. "רובם קולגות שאני מעריכה, חברים לשיחות מקצועיות, אנשים שאני סומכת עליהם. ובכל זאת, הפעם לא רציתי להיות 'ד"ר גוטצייט' – רציתי פשוט להיות מטופלת. רציתי לשמור על פרטיות, על פינה שקטה שהיא רק שלי. בחרתי רופאה לא רק בזכות המקצועיות שלה, אלא בזכות האנושיות, ההקשבה והעדינות שלה. רציתי מישהי שתראה אותי, לא רק את השחלות שלי".
המאבק היומיומי
הטיפול עצמו, היא גילתה, הוא תרגיל לוגיסטי מאתגר בהרבה מתזמון של ביוץ על מסך. "התרופות לא מחכות לאף אחד", היא מספרת, "הן לא שואלות אם יש ישיבה בעבודה, אם את מקבלת מטופלות במרפאה או לוקחות בחשבון ילדים שצריך להחזיר מחוג. במקרה שלי, הכול נפל בדיוק על החודש שבו הייתי אמורה לטוס לכנס רפואי".
לצד החליפה והמצגות, היא ארזה מזרקים וקרחונים קטנים וכיוונה תזכורות בטלפון. "אם מישהו היה מציץ במזוודה שלי, הוא לא היה יודע אם אני רופאה, מטופלת או מדענית שמתכננת ניסוי סודי". גם לעבור את התהליך בארץ לא היה פשוט: "להשיג תרופות שדורשות קירור ולשמור עליהן באמצע כוננויות בבית חולים הפך מהר מאוד למשחק תזמון מורכב". בדרך זו הבינה, שוב, שהשלמת פרוטוקול טיפול "פשוט", לכאורה, היא למעשה תרגיל לוגיסטי מאתגר בהרבה מכל תזמון רפואי על מסך.
ואז מגיעים רגעי ההזרקות. בפעם הראשונה, היא משתפת, לבצע פעולה חודרנית על עצמה הרגיש "מאוד לא אינטואיטיבי". אך כבר מהזריקה השנייה, זה הפך "כמעט לשגרה". כרופאה, היא ניצלה את המצב ובזמן שלמדה להזריק לעצמה – צילמה סרטוני הדרכה למטופלות כדי להוכיח שזה "באמת לא כזה נורא". מעבר ללוגיסטיקה הפיזית, התהליך גבה מחיר נפשי: "זה משתלט בשקט, אבל בעקביות", היא אומרת, ומספרת שגם ברגעים אינטימיים עם המשפחה, התהליך תפס מקום. "גם כשאני יושבת על השטיח עם אחד הילדים ומרכיבה לגו, חלק ממני שם – בתוך הגוף שלי, מנסה להרגיש מה קורה בפנים".
3 צפייה בגלריה
"גם כשאת רגילה לתת מענה לאחרות, לא תמיד פשוט לבחור בעצמך". ד"ר אולה גוטצייט
(צילום: פרטי)
אחד הרגעים המכוננים במסע של ד"ר גוטצייט היה זה שבו זהותה כרופאה התנגשה ישירות בזהותה כמטופלת. כשנשאלה באולפן מתי הזהויות מתנגשות, ענתה: "זה מתנגש. לפעמים אני יודעת מה נכון יותר רפואית – אילו סיכונים כדאי לקחת ואילו סיכונים עדיף לא לקחת. ומנגד, אני מודעת לכאב בתהליך. הניגוד הזה בין הידע הרפואי לבין החוויה האישית הוא שגורם לדברים להתנגש".
היא תיארה את הדילמה ברגע קלאסי: השעה שמונה וחצי בערב, יום ארוך מאחוריה. המטופלת האחרונה נכנסה עם הוריה וזקוקה להקשבה ממושכת. היא ידעה שהמרחק לבית הוא עשרים דקות, וש"בתשע אני צריכה להיות בבית, עם מזרק ביד". זה יצר ויכוח פנימי חריף בין שני קולות בתוכה. הרופאה שבה לחשה: "תישארי, זה רגע חשוב עבורה", ואילו המטופלת שבתוכה השיבה בנחישות: "אבל זו הזריקה הכי חשובה שלי". ברגע ההתנגשות הזה, הבינה ד"ר גוטצייט את הלקח האנושי העמוק: "גם כשאת רגילה לתת מענה לאחרות, לא תמיד פשוט לבחור בעצמך".
הוויתור על ההרדמה
מנגד, היה רגע שבו המטופלת שבתוכה ניצחה את הרופאה: "כרופאה, אני יודעת שטיסה במהלך גירוי שחלתי עלולה להגביר סיכון לקרישיות... אבל כמטופלת – ידעתי שזה החלון היחיד שבו אוכל לממש את החוויה הזו". היא בחרה לטוס הלוך וחזור לפריז באמצע הטיפול. "זו הייתה דוגמה קלאסית למתח שבין הידע לבין הלב, בין ההיגיון לבין הרצון".
בלילה שלפני שאיבת הביציות, כשהכול היה שקט מסביב, היא הרגישה "רעש גדול בפנים". ד"ר גוטצייט מודה בגלוי בחרדות שליוו אותה: "פחדתי. פחדתי שיכאב. פחדתי שלא יהיו מספיק ביציות. שאביט על התוצאה ואחשוב 'זה לא מספיק'". היא הבינה עד כמה הדרמה נמצאת בפרטים הכי קטנים. למרות שידעה להגיד לכל מטופלת שאין "מספר נכון" ושהתוצאה היא לא מדד להצלחה או לנשיות, היא הרגישה שפתאום, "כשאלה הנתונים שלך, הדרמה שם, בין השורות".
ד"ר גוטצייט: "שימור פוריות הוא 'סוג של ביטוח'. ברוב המקרים הוא לא ישמש אותך – רק כ-11% מהנשים משתמשות בביציות שהקפיאו – אבל כשצריך אותו, הוא ההבדל בין חלום שאפשר להגשים לבין חלום שנשאר בזיכרון"
ההשפעה הרגשית הזו הגיעה לשיא ברגע בלתי צפוי: "באחד הימים לקחתי את הילדים לקולנוע, לצפות בסרט מצויר. באולם החשוך, כשהגיעה סצנה מרגשת, הרגשתי דמעה, ואז עוד אחת". כשבנה שאל אותה: "אמא, למה את בוכה?", היא רצתה להגיד לו ש"זה ההורמונים", אבל ידעה: "האמת? זה היה הלב. הלב שעבר שבוע שלם של מתח, תקווה ורגש". המסע כולו, לדבריה, לימד אותה ברמה הרצפטורית "איך זה באמת מרגיש".
כדי להשלים את החוויה ולהבין באמת את המתרחש, היא לקחה את זה צעד אחד קדימה: היא ויתרה על ההרדמה. "לא פעם אני מציעה למטופלות עם תנאים מתאימים לבצע את השאיבה ללא הרדמה", היא מסבירה, ומציינת שאף על פי שזו פעולה כואבת ולרוב נעשית בהרדמה מלאה, "הפעם, כשאני הייתי המטופלת, החלטתי לוותר על ההרדמה". הרציונל היה ברור: "רציתי להבין באמת מה המטופלות שלי מרגישות".
הוויתור על ההרדמה סיפק לה תובנות עמוקות שלא ניתן ללמוד ממאמרים רפואיים. "בספרים כתוב בדיוק מה אמור לכאוב", היא מציינת, "אבל במהלך השאיבה, גיליתי רגעים אחרים: תהליכים פיזיולוגיים שלא מתוארים ככואבים, אבל בפועל הם דווקא הרגעים שהכי כאבו... אי אפשר להבין את זה עד שאת חווה זאת בעצמך".
כשנשאלה על הבחירה הלא שגרתית הזו, הודתה: "אני חושבת שאני בחרתי לעשות שאיבה ללא הרדמה, אני לא בטוחה שלמטופלות שלי בסיטואציה הזו, זה משהו שהייתי ממליצה עליהן. אבל אני כמטופלת החלטתי שזה דבר שיותר נכון עבורי באותו יום". והנימוק לבחירה, שהיה פחות רפואי והרבה יותר אנושי, היה פשוט: "לא רציתי לבזבז חצי יום על התאוששות מההרדמה. אז בחרתי בכאב, כדי לשמור על שגרה".
3 צפייה בגלריה
"רציתי להבין באמת מה המטופלות שלי מרגישות". ד"ר אולה גוטצייט
(צילום: הקריה הרפואית רמב"ם)
"ידידותי, פשוט והגיוני"
אם צריך לסכם מה למדה מהתהליך, היא אומרת ש"אני חושבת שהמטופלות שפונות לשימור פוריות הן מטופלות מאוד אמיצות, אני חושבת שהן נותנות לעצמן אפשרות לעתיד". המסע לימד אותה שצריך לתת מקום לא רק לתופעות הלוואי הפיזיולוגיות של התרופות, "אלא גם המקום הרגשי שצריך להתמודד עם תוצאות". והיא מוסיפה תובנה חשובה נוספת: "עכשיו, כשמטופלת אומרת לי שהיא לא נושמת מרוב לחץ, אני כבר לא מסבירה – אני מהנהנת. אני יודעת איך זה מרגיש לחפש מקרר פנוי, איך זה לבכות בלי סיבה ברורה".
היא מבקשת מכל אישה לקחת את הדברים האלו צעד קדימה: שימור פוריות הוא "סוג של ביטוח". ברוב המקרים הוא לא ישמש אותך (רק כ-11% מהנשים משתמשות בביציות שהקפיאו), "אבל כשצריך אותו – הוא ההבדל בין חלום שאפשר להגשים לבין חלום שנשאר בזיכרון".
המסר שלה ברור: הזמן הנכון לעשות שימור פריון הוא ככל שהגיל צעיר יותר, כי אז כמות ואיכות הביציות טובות יותר (לדוגמה, הסיכוי ללידה מ-10 ביציות קפואות יורד מכ-60%-70% בגיל 30, לכ-15%-25% בגיל 40).
"כרופאה, אני מנסה להנגיש את הטיפול באופן ידידותי, פשוט והגיוני ככל האפשר", היא מסכמת. "כפמיניסטית - אני מאמינה ששימור פוריות צריך להיות זמין ונגיש לכל אישה, בכל מקום בעולם. וכאישה - אני מבקשת ממך לקבוע פגישה אחת חשובה במרפאת שימור פוריות, ולדאוג לעצמך."
