במשך יותר משנה נלחם אוריאל זפרן (24) ברצועת עזה, אבל הוא לא תיאר לעצמו שהמלחמה האישית הגדולה שלו עוד לפניו. אוריאל עבר טיפולים קשים נגד הסרטן האלים שתקף אותו ובמקביל התחזקה הזוגיות שלו עם אהובתו דנה קראוס, שארגנה עבורו "מסיבת גלח" כשהתחיל להקריח ומסיבת "סוף סרטן" בסיום הטיפולים.
"עד שהכול התהפך מסלול החיים שלי היה רגיל", מספר אוריאל. "נולדתי בבית ציוני לאומי בגני תקווה, ילד ספורטיבי שמשחק כדורסל, וכשהייתי בן 12 עברנו לכפר גנים בפתח תקווה. השתרשתי במהירות ועם הזמן הדרכתי בבני עקיבא, שם הכרתי את דנה קראוס. כשהיינו בני 17 הפכנו לזוג, יצאנו שלוש שנים ונפרדנו על רקע החשש של דנה שאתחזק ואהפוך ל'דוס', כפי שקרה לי בישיבה שבה למדתי".
הפרידה מדנה, כיום סטודנטית למשפטים בשנה שנייה, עברה בקלות וכל אחד מהם המשיך את חייו. "בגיל 21 התגייסתי”, אומר אוריאל. “עברתי גיבוש לסיירת והתקבלתי ליחידה מיוחדת. שנה וחודשיים עשיתי מסלול אימונים בסיירות עד שנפל עלינו ה-7 באוקטובר 2023. הייתי בבית והתעדכנתי מאבא שלי שמשהו קורה בדרום. רצתי לרב לבקש אישור לפתוח את הנייד. כשהוא אישר, ראיתי שמחפשים אותי מהיחידה. התארגנתי במהירות וחבר בא לאסוף אותי".
בבסיס הם התחמשו ברובים והגיעו לקיבוץ רעים לוודא שלא נשארו שם מחבלים. "בתחנת הדלק הסמוכה ראינו כמות מטורפת של צעירים נסערים, ניצולי מסיבת הנובה. היה שם כאוס שאין לתאר, המון כוחות ואזרחים. היחידה נכנסה להאמרים וירדנו לשטח המסיבה שהיה זרוע בגופות של ישראלים ושל מחבלים. מראה נורא. המשכנו לקיבוצים נוספים אבל לא יצא לנו להיתקל במחבלים".
עד שהגיעה פקודת הכניסה לעזה, המשיכה היחידה להתאמן. "נלחמנו בעזה שנה, כשבהתחלה לא ראיתי את הבית 52 ימים". במהלך שנות הפרידה, פגש אוריאל מדי פעם את דנה לזמן קצר ולהשלמת פערים כשאין בליבם מרירות, עד שיד הגורל זימנה את העיתוי המדויק. "חבר שלי ודנה נשארו משום מה באנשי הקשר שלי לחירום. שמעתי מוזיקה באוזניות, ניקיתי את הנשק וראיתי בנייד שיחה של 19 שניות שלא ביצעתי, אלא נלחצה לי בטעות, ואז דנה סימסה 'התקשרת'? התנצלתי ואמרתי לה שבטעות נלחץ לי. מכאן ואילך היא התחילה לפתח שיחה מלאת רמזים שאותם הבנתי רק בדיעבד".
שלושה שבועות אחר כך יצא זפרן מעזה להלוויה של חבר, וכשהוא במצב-רוח עגום סימס לה. "ישבנו שש שעות באיזה פארק, השלמנו פערים ואמרתי לה שאני לא משחק משחקים ואשמח לתת לקשר בינינו צ'אנס נוסף. רק אחרי שבדקה שבאמת לא התחרדתי ושאני דתי-לאומי נפגשנו שוב ולשנינו כבר היה ברור שפנינו לחתונה".
כאב חד בירך
ואז התהפכו חייו של אוריאל. זה התחיל מכאב חד בירך שמאל. במיון (מלר"ד) בילינסון לא הבחינו הרופאים במשהו חריג והוא חזר לביתו. "למחרת התעוררתי כמו נמר בלי זכר לכאב, התארגנתי וחזרתי לשגרת עזה-בית וככה חלפו שבועות. ושוב הכאב החד תקף ליום-יומיים ונעלם. הבנתי שקורה כאן משהו מוזר אבל הייתי בתוך הלחימה ועד שאסדר לעצמי תור לרופא, תכל'ס לא היה לי ראש וזמן להתעסק בזה".
אחרי משימת לילה בספטמבר 2024 שממנה חזרו הלוחמים רק בצהריים, חזר הכאב החד. "היינו גמורים מעייפות אבל מעוצמת הכאב לא הצלחתי להירדם. הבנתי שזה חסר אחריות מצידי לא לראות רופא וקבעתי תור לאורתופד לאוקטובר - חמישה חודשים מהכאב הראשון, כשכבר התחלתי לצלוע".
אוריאל זפרן: "לרגע לא חשדתי שמדובר בסרטן וכשמיהרתי לשם עם הוריי ועם דנה שמענו שהממצא לא ברור וההמלצה היא לחודשיים מנוחה. ואז זימנו אותי לביופסיה וכשהתקבלה התשובה הרעה, שמדובר בסרטן, משום מה לא נפל עליי עולמי. לא פחדתי למות כמו שחששתי מהכימותרפיה שבהמשך עשתה בי שמות"
הוא עבר סדרת הדמיות וצילומי רנטגן בעמוד השדרה כשהתוצאה תקינה, ורק MRI אגן זימן התייעצות דחופה בין אורתופד אונקולוגי ליחידת ההדמיות. זפרן התבקש להגיע לבית החולים בדחיפות. "לרגע לא חשדתי שמדובר בסרטן וכשמיהרתי לשם עם הוריי ועם דנה שמענו שהממצא לא ברור וההמלצה היא לחודשיים מנוחה".
בבית הוא נתקף בכאבים מתעצמים ונטל משככים רבים שיעילותם דלה ומוגבלת. הוא פקד את המיון שוב ושוב כשהוא סובל מכאב קיצוני, וברגעי החסד המעטים בני הזוג כבר בדקו אולמות חתונה. "ואז זימנו אותי לביופסיה וכשהתקבלה התשובה הרעה, שמדובר בסרטן, משום מה לא נפל עליי עולמי. לא פחדתי למות כמו שחששתי מהכימותרפיה שבהמשך עשתה בי שמות".
"לא יכולתי לזוז"
זפרן התבשר שחלה ביואינג סרקומה - סרטן אגרסיבי בעצמות או ברקמות הרכות שסיכויי ההחלמה ממנו טובים יחסית. "התבשרתי שהגידול הסרטני גדול, 28-30 ס"מ, ופרוטוקול הטיפול כולל 14 טיפולי כימו וניתוח. הרגשתי כמו גופה, שכבתי במיטה ולא יכולתי לזוז. הקאתי המון ועד הניתוח רזיתי לפחות 10 ק"ג. הבשורה הטובה שהחזיקה אותי הייתה שהסרטן לא שלח גרורות".
אחרי הניתוח, שבמהלכו הסירו הרופאים 70% מעצם הירך הנגועה ושני חלקים ממפרק הירך, הוא השתקם בעזרת פיזיותרפיסטית שנשלחה ממשרד הביטחון.
גם על דנה אהובתו עברה שנה מטלטלת. ביוני 2025, הופרה שגרת חייה בעקבות טיל ששוגר מאיראן ופגע ישירות בבניין שבו גרה עם משפחתה. "הבית שלנו נהרס בחלקו אבל הבניין חטף והוכרז כלא מתאים למגורים. את כל הדיירים פינו למלון ברעננה ומשם עברתי עם הוריי לדירה שכורה. זה היה מבהיל, אבל היה לי את אוריאל".
על רקע המלחמה התהדקה אהבתם של זוג הצעירים ואף נקנתה טבעת אירוסין. כשנדמה היה שהשמש שוב זוהרת מעליהם, הגיעה הבשורה הקשה. "כשהתבשרנו שאוריאל חלה בסרטן הרגשתי שנעצרו לי החיים בפעם השנייה. את ה'כאפה' הראשונה קיבלתי כמה שנים קודם כשהתבשרנו שאבא שלי חולה בסרטן. לשמחתי הוא החלים וכשזה קרה גם לאוריאל לא הפסקתי לבכות עד שהתברר שהגידול הסרטני שלו ממוקד בלי גרורות. כשהפנמתי את החסד שאלוהים עשה איתנו, עשיתי סוויץ' ונרתמתי על מאה לעשות הכול בשבילו".
כשהתחיל להקריח כחלק מתופעות הלוואי של הכימותרפיה, ארגנה דנה בביתה מסיבת גילוח שאליה הגיעו כ-40 חבר'ה מהשכונה ומהצבא כשמחציתם גילחו בהזדהות את שיער ראשם. לטיפול האחרון, כשהעירוי טפטף את החומר, הזמינה דנה את חבריו למסיבת סוף סרטן בבית החולים (בתמונה מעל).
"בדצמבר 2025 כבר הייתי נקי מהמחלה וטסתי לתאילנד עם הצוות שלי מהקומנדו", אומר אוריאל. "היה מטורף גם כשנעזרתי בקביים והלכתי רגיל ומהר. כולה חודש וחצי מסיום הטיפולים ואני בדרך ללימודי חשבונאות בבר-אילן".
ארגון רחשי לב שפועל למען ילדים ומבוגרים המתמודדים עם מחלת הסרטן, סייע גם לאוריאל. הארגון מעניק לחולי סרטן ולמשפחותיהם ליווי רפואי, רגשי וקהילתי - מהאבחון, דרך תהליך הטיפול ועד לחזרה לשגרה. הארגון מלווה מאות ילדים ובני נוער מדי שנה, ובמהלך המלחמה ליווה מאות משפחות, חיילים ומילואימניקים ברגעים הקשים ביותר ובמהלך האשפוז במחלקה.
"עבורנו ברחשי לב הייתה זו זכות ללוות את אוריאל במסע ההתמודדות שלו - לוחם אמיץ לא רק בשדה הקרב, אלא גם מול המחלה. כחלק מ'פרוטוקול ההחלמה' הייחודי שפיתחנו, שנועד ללוות את החולים מהרגע הראשון של האבחנה ועד להחלמה מלאה - זכינו להכיר את אוריאל ולהיות שם לצדו".
