בשיתוף חברת אסטרהזניקה וחברת MSD
מי שמכיר אנשים שאוהבים לטפל באחרים יעיד שכשזה מגיע לטיפול בעצמם – הם נוטים לשכוח זאת. זה בדיוק מה שקרה ליונית גרופי (44) מטפלת במקצועה, שבמשך רוב חייה הייתה חלק מעמותות מוכרות כמו אקי"ם, אלו"ט, עלם וסלעית. שנים רבות יונית עבדה קשה, וכל זאת מתוך אהבה למלאכה החשובה. "בכל מקום למדתי משהו אחר" יונית מספרת.
לפני כשש שנים, יונית החלה להרגיש תסמינים שונים, והגניקולוגית ערכה מספר בדיקות, אך אלו לא עלו על הסיבה. לאחר שהכאבים לא חלפו, יונית ביצעה בדיקות נוספות ולאחריהן אובחנה עם סרטן השחלה. "הבנתי שכעת שאני אמורה להתחיל לטפל בעצמי. רוחנית אני יודעת לטפל בעצמי, אבל גופנית אני לא. המשפחה המדהימה שלי מטפלת בי". הוא אומרת. "אחותי הקטנה, הדס, יושבת עם 3 קלסרים גדולים, באמצעותם היא מנהלת את חיי. היא תפסה את המושכות כבר בהתחלה – מטפלת בבירוקרטיה, מדברת עם הרופאים ויודעת טוב ממני על מצבי הרפואי. לאורך כל השנים האלה היא הקול שלי מול כולם".
ככל שצוללים לעומק המסע של יונית, מבינים עד כמה משפחתה הייתה רתומה. "האחיות שלי הן העולם שלי, החברות הכי טובות שלי. אחותי השנייה, מיטל, אחראית על התזונה שלי, היא גורו הבריאות שלי, תמיד מפנקת אותי במטעמים מזינים ומזכירה לי לא לשכוח כמה חשובה הבריאות הפיזית. והבנות הקטנות שלה היו מנשקות לי את הבטן – נותנות לי את הכוחות להחלים מהניתוחים הקשים שעברתי". יונית מספרת על התמיכה של הוריה: "הם הבריאות הנפשית שלי, בזכותם אני אופטימית, שלווה ובטוחה. משפחתי היא מקור האור והשמחה שלי, ה-מתנה של חיי".
2 צפייה בגלריה
מימין: פרופ' תמר ספרא, יונית גרופי, בר לוי. "לכל אישה בישראל צריכה להיות תוכנית מעקב וטיפולי מנע פרטית, בהתאם להיסטוריה המשפחתית שלה"
(צילום: ליאור צור)
מאז האבחון יונית עברה כימותרפיה, ניתוחים ואפילו התקף לב, אך כשהמנתח בישר ליונית שהיא תצטרך לעבור כימותרפיה משלימה היא סרבה לקבל את הבשורה. "לא הבנתי מה המשמעויות של כימותרפיה, רק שמעתי שאנשים מתים בטיפולים האלו", היא מספרת. "אבל אז פגשתי פרופ' תמר ספרא, מנהלת המרכז לסרטן האישה בבית חולים איכילוב. כבר בפגישתנו הראשונה יצאתי ממנה בתחושה רגועה וסוף סוף הבנתי מה זה 'סרטן שחלה'. אני סומכת עליה בעיניים עצומות, ומודה לה יותר ממה שמילים יצליחו לתאר".
"על אף שסרטן השחלה, שבשלביו המתקדמים הוא מבין הגידולים האלימים המופיעים אצל נשים, באחרונה חלה התקדמות משמעותית בהיצע שיטות הטיפול בו, לצד עליה בשעורי הריפוי ובתוחלת החיים הממוצעת", מסבירה פרופ' ספרא.
תוך יומיים מפגישתן, יונית התייצבה לקבלת טיפול כימותרפי באיכילוב, תוך שהיא מחליטה שהיא לא תהיה חלק מהסטטיסטיקה, ושאת המסע הזה, היא תעבור בחיוך עם כל האנשים שהיא אוהבת. "ורוניקה האחות שטיפלה בי הפכה להיות כמו אחותי", מספרת יונית, "הייתי נכנסת למחלקה, ופועלת להפיג את העצבות שאפפה בחדר. התחלתי לעבור בין האחיות ולחבק אותן, התחלתי לצחוק בקול רם, ואז כל המחלקה נסחפה והצטרפה אליי", היא מוסיפה, "כשאת מתעלמת מההקשר של המחלקה, ומתחושת בית החולים, הרגשתי שאני במקום מחבק ואוהב".
הכימותרפיה הביאה איתה את תופעות הלוואי הנפוצות – בחילה, חולשה, גלי חום ונשירת שיער. "את השיער שחררתי מראש תרתי משמע, קראתי לזה 'לייזר טבעי'". הכימותרפיה הצליחה לכווץ את הגידול, ואז יונית נכנסה לניתוח שעבר בהצלחה, אך השיקום היה קשה. "מזל שהיה לי את יחידת הרפואה האלטרנטיבית במערך האונקולוגי באיכילוב" אומרת יונית, "הם תמכו בי לאורך כל הדרך וזה ממש עושה את ההבדל".
אולם, המסע הרפואי של יונית לא נגמר שם. "אחרי שנה הרגשתי התכווצויות מטורפות בבטן, המעיים שלי התפשלו ומיד הכניסו אותי לניתוח נוסף", היא נזכרת. ואם לא די בכך, אחרי שנה יונית הרגישה תעוקה בחזה. "הרגשתי לחצים שעברו וחלפו. יום אחד התעוקה לא שחררה, והאחות ורוניקה והמשפחה התעקשו שאני אבוא למיון שנמצא באשפוז יום האונקולוגי שיבדקו אותי. הגעתי, ופרופ' תמר ספרא ראתה אותי במסדרון. מיד היא הבינה שמשהו לא בסדר", מספרת יונית. למחרת בשש בבוקר היא מצאה את עצמה מאושפזת במחלקה הקרדיולוגית.
אם לא די בכך, לאחר שנה, גילו ליונית גרורה סרטנית חדשה. "זה היה מאוד מתסכל, אבל הופניתי לניתוח לכריתת הגרורות מחלל הבטן שעבר בהצלחה. ואז שוב מצאתי את עצמי משתקמת מניתוח רביעי" כששואלים את יונית איך הצליחה לשמור על שפיות בכל התקופה הזו היא עונה "בורכתי במשפחה וחברים שעטפו בכל הטוב שיש והמערך האונקולוגי עזר לי לחוש את השלווה הנפשית, את הביטחון שיש משהו שיודע מה לעשות, כל הצוות, האחיות, תמיד מעלה חיוך. הם עובדים קשה מאוד ועם נתינה גדולה מאוד".
משנות את כללי המשחק
כיום יונית מקבלת טיפול ביולוגי משמר וכמובן מקפידה על מעקב. "כרגע הגוף שלי נקי ואני מתמקדת בלהמשיך להנות מכל רגע ולהגשים את עצמי" היא מספרת. "לפני שנים אחדות נכנסו לשוק דור חדש של תרופות, מעכבי PARP, אשר מובילים לפגמים ב-DNA בנוסף לפגם שגורמת המוטציה בגן ה-BRCA", מסבירה פרופ' תמר ספרא. "לאחרונה בדיקה חדשה מאפשרת לנו לאתר אוכלוסייה נוספת, שאינה נשאית למוטציה ב-BRCA, אבל יכולה להרוויח מהטיפול החשוב הזה. לשמחתנו, יונית יצאה חיובית בבדיקה", מוסיפה הרופאה.
"חשוב להבין שקל יותר לטפל במחלה ככל שהיא מתגלה בשלב מוקדם יותר ולכן מומלץ לכל אישה בשנות השלושים לחייה קודם כל לבדוק אם היא נשאית של גן ה- BRCAשמגביר את הסיכון לסרטן ושכיחותו בקרב נשים יהודיות ממוצא אשכנזי גבוהה מהממוצע העולמי, ואם אישה אכן מתגלה כנשאית, חשוב להקפיד לבצע מעקב תקופתי בהתאם להנחיות לנשאיות. "גילוי הנשאות לגן הזה שינה את כללי המשחק וכיום בהחלט ניתן להאריך את הזמן ללא התקדמות מחלה ולהפחית את שיעור התמותה באמצעות זיהוי מוקדם וטיפול ממוקד ומדויק כמו טיפול במעכבי PARP", מסבירה פרופ' ספרא. "מודעות לנושא, היענות טובה למעקבים גינקולוגיים ומעקבי שד תקופתיים, ושיפור היבטים נוספים בבריאות הגוף והנפש יסייעו מאוד בשיפור הסיכויים לגילוי מוקדם ולהחלמה".
יונית מספרת שהמסע שעברה, עזר לה להפנים עד כמה חשוב לטפח גם את הבריאות הפיזית: "הייתי במקום בו לא דאגתי לעצמי, והסרטן העיר אותי". ניסיונה והדרך הארוכה שעברה, הובילו אותה להתנדב בעמותה חדשה שקמה לפני מספר חודשים "הבית ש"ל ב"ר – העמותה לסרטן האישה".
מהעלאת מודעות לתוכנית מעקבים אישית – המהפכה לה נשים מצפות
בר לוי הקימה את העמותה לזכרן של אמה שרית לוי ז"ל וסבתה ברכה רוזנברג ז"ל. שתיהן, כמו גם סבתא רבתא של בר, היו נשאיות BRCA, ונפטרו מסרטן, כל אחת מסרטן נשי אחר. "אימי הייתה אשת חסד ומעשים טובים", מספרת בר, "מבחינתי, הקמת העמותה הייתה ברורה מאליה, ודרכה אני ממשיכה את מורשתה של אימי. חרטנו על דגלנו להעלות את הסרטנים הנשיים לסדר היום, להנגיש מידע לשם גילוי מוקדם, ולשפר את חווית הטיפול במטופלות ובני משפחותיהן". גם יונית וגם בר נושאות עמן ניסיון אישי כואב ומורכב – אך דווקא בגלל אותו הניסיון, החיבור בין השתיים היה מידי והן משוכנעות שאפשר לתעל את הניסיון הקשה למטרות טובות. "אני כל כך שמחה שהעמותה הוקמה על מנת לתת ביטוי גם לסוגי הסרטנים הגניקולוגים שלא זוכים למספיק הכרה", מספר יונית ומוסיפה שהחליטה להצטרף לעמותה מתוך אמונה שהניסיון הכואב שלה יכול לסייע לנשים רבות אחרות לצלוח את האתגרים בצורה קצת יותר מושכלת. "יש לי חזון שלם לעמותה, בחזוני אני רואה בית שבא לחבק, לעטוף, להרים את המטופלות, להעלות על דרך שהיא נעימה ללכת בה".
פרופ' ספרא, אשר משמשת כמנהלת הרפואית של העמותה מוסיפה: "יש עבודה רבה לעשות בעמותה. המודעות לסרטן השחלה, הרחם, צוואר הרחם והפות לא גבוהה. מעבר לכך, אין בדיקות סקר שאנחנו יכולים להציע כנגד סרטן השחלה. לכל אישה בישראל צריכה להיות תוכנית מעקב וטיפולי מנע פרטית, בהתאם להיסטוריה המשפחתית שלה. נשים צריכות לדעת האם הן נשאיות ל-BRCA משום שלהן יש הרבה מה להציע – אצלן ניתן לאתר מוקדם ולמנוע", מסכמת פרופ' ספרא.
בשיתוף חברת אסטרהזניקה וחברת MSD
