אילנה כהן, היו"ר המיתולוגית של הסתדרות האחיות והאחים בישראל, שהלכה לעולמה היום (א') החלה את דרכה בעיראק לפני 82 שנה כיתומת פרעות הפרהוד (אביה נרצח כשהייתה רק בת שבועיים) - וסיימה אותה כאישה שעליה נאמר "למדינת ישראל היה בן גוריון, לאחים ולאחיות יש אותה". במשך יותר משלושה עשורים ניהלה בעוצמה את האיגוד המקצועי של האחיות והובילה מהפכות משמעותיות ביותר במעמדם ובתנאי עבודתם של העובדים במקצוע האֲחָיוּת בישראל.
היא נולדה בעיראק ב-1943 בשם סוהם, בעיצומן של פרעות הפרהוד שבהן נרצח אביה. היא עלתה לישראל עם אמה ואחותה, גדלה במוסדות חינוכיים מחוץ לביתה - בפנימיית "אונים" בכפר סבא ולאחר מכן בכפרי הנוער בן שמן והדסים - ומשם המשיכה ללימודי סיעוד בבית הספר לאחיות בבית החולים אסף הרופא, שם החלה לעבוד כאחות ולימים כאחות אחראית במחלקה פנימית.
כהן הייתה מהדמויות המרכזיות במאבק האחיות שפרץ ב-1978, ומשם המשיכה והובילה במשך שמונה שנים מאבק לחתימה על הסכם תקינה ראשון שקבע לראשונה את כמות האחיות הנדרשת ביחס למטופלים. המאבק הגיע לשיאו ב-1988, כשכהן וחברותיה הקימו מאהל מחאה מול בית ראש הממשלה ויצאו לשביתת רעב שנמשכה 15 ימים - מאבק שחיים חפר הנציח במקאמה שכתב לכבודה, "כמה שווה אחות".
מאותו רגע ואילך נקשר שמה של כהן לכל פרק משמעותי בתולדות הסיעוד בישראל. היא כיהנה כיו"ר ועד האחיות במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא), הקימה את חטיבת בתי החולים בהסתדרות האחיות, ומתחילת שנות התשעים ועד לפרישתה בדצמבר 2024 עמדה בראש הסתדרות האחים והאחיות - תפקיד שבו ייצגה ציבור שמנה כ-80 אלף עובדות ועובדי סיעוד. בין השנים 2003 ל-2006 כיהנה גם כחברת כנסת מטעם סיעת "עם אחד", וניצלה את התקופה הפרלמנטרית לקידום זכויות העובדים.
תחת הנהגתה נחתמו מאות הסכמים שהגדירו מחדש את מקצוע הסיעוד בישראל: קיצור שבוע העבודה ל-36 שעות, הסכם תקינה שחייב את בתי החולים להקצות כוח אדם סיעודי מינימלי לכל מיטת אשפוז, תוספות של אלפי תקנים, ושיפור משמעותי בשכר ובתנאים שהפך את הסיעוד למקצוע מבוקש. במקביל פעלה כהן למניעת סגירתם של מוסדות אשפוז פסיכיאטריים וגריאטריים, להבטחת רפואה מונעת לילדי ישראל, ולקידום מעמדן של נשים עובדות במשק הישראלי בכללותו - והייתה שותפה בכירה בצוותי המשא ומתן של ההסתדרות הכללית ובוועדות ציבוריות מרכזיות שעיצבו את מדיניות הבריאות בישראל.
"אם לא עושים, תעשי בעצמך"
מאחורי המאבקים הציבוריים עמדה גם דרך אישית לא קלה. כהן גידלה שלושה ילדים - יובל, שי ואייל - לצד בעלה יוסי, תוך שהיא מנהלת קמפיינים ומשאים ומתנים ארוכי שנים. לפני שמונה שנים חלה בנה הבכור יובל ב־ALS, מחלת ניוון שרירים, ונפטר כעבור שנתיים וחצי, בגיל 52. "היו לי כמה שנים קשות", סיפרה בריאיון ל"לאשה" שפורסם בפברואר אשתקד. "יובל היה פסיכולוג, אדם חכם מאוד, ואפשר ללמוד ממנו על הדרך שבה נפרד מהעולם. הוא לא היה יכול יותר להיות פה, כלוא בגופו. הוא הקליט נאום פרידה ובחר ללכת. הוא השאיר לנו המון קלטות וידיאו שבהן צילם את עצמו, למזכרת".
באותו ריאיון סיכמה כהן את דרכה במילים "עשיתי מהפך במקצוע בקרב האחיות". היא תיארה את ניהול המשא ומתן על הסכמי שכר כתהליך של "שטיפת מכוניות" - "קודם כל שוטפים אותך, אחר כך מסבנים אותך, אחר כך מייבשים אותך ורק בסוף את מקבלת אור ירוק". היא סיפרה כי המוטו שהנחה אותה לאורך הדרך היה: "אם לא עושים, תעשי בעצמך".
יו"ר הסתדרות האחיות והאחים, שאול סקיף, שהחליף את כהן בתפקיד, ספד לה: "אני נפרד היום מחברה וממורת דרך, שהייתה לי הזכות להילחם לצידה על עיצובה של מערכת הבריאות בישראל, חיזוק מעמד ותנאי העבודה של האחיות והאחים ודאגה אמיתית לטיפול רפואי הולם באזרחי ישראל. אילנה כהן הייתה מנהיגה פורצת דרך, אקטיביסטית חברתית יחידה בדורה שפעולותיה השפיעו וישפיעו עוד שנים רבות על כל אזרח במדינת ישראל".
סקיף הוסיף: "כל מי שעובד במערכת הבריאות צריך להודות ולהוקיר אותך. בזכותך יש הסכם תקינה, אקדמיזציה של המקצוע, קיצור שעות העבודה ושיפור תנאי השכר. למדינת ישראל היה את בן גוריון, לאחים ולאחיות יש את אילנה כהן. את בנית את היסוד, ולנו יש מחויבות אדירה לשמור על המפעל הזה ולהוביל אותו ברוחך".
אילנה כהן הותירה אחריה משפחה, מורשת של רבבות אחיות ואחים שתנאי עבודתם השתנו בזכותה, ומקום של כבוד בתולדות מערכת הבריאות הציבורית והאיגודים המקצועיים בישראל.
