ב-7 באוקטובר קיבלתי ד"ש מ-1973. בנסיבות מצמררות ובלתי נתפסות, חזרתי בבת אחת לאותה השבת, 6 באוקטובר 1973 כשאני רופא צעיר במילואים במעוז חיזיון בתעלת סואץ.
בדיוק סיימתי את שירות המילואים וחיכיתי להסעה לארץ, כשהתבקשתי על ידי הרופא החטיבתי להתנדב לעוד יום אחד במעוז חיזיון עקב מצב כוננות. ההפגזות החלו שעה לאחר הגעתי. המלחמה הייתה קשה. רבים נהרגו בניסיון לחלץ אותנו.
בלילה שבין 9 ל-10 באוקטובר, המצרים גילו אותנו מתחבאים בבונקרים התת קרקעיים. המפקד הפצוע, הגוסס, השמיע באותן שניות מלמול: "זהו זה, גומרים אותנו, זה הסוף".
אחרי כמה שעות כשיצאתי מהבונקר, הבחין בי רכב מצרי עמוס חיילים שסימנו לי להרים ידיים. בתחילה התכוונו לחסל אותי. קצין מצרי מנע זאת פעמיים. מצאתי את עצמי זרוק בבור. החלו מכות, יריקות, דחיפות וחקירות. לא האמינו שאני רופא. ערכו לי בחינה ברפואה, הקשה ביותר שעברתי בחיי, בתנאים קשים ומול עתיד לא ברור.
התחלתי לעכל לאט לאט שאני שבוי. מצבי הרפואי הידרדר. מעגל האי-שינה, צמא, עייפות, רעב, והאי-נודע המשיך.
"שיקום זו ההזדמנות לעקוף את המחסומים וללמד אנשים לחיות למרות המגבלות. זה הניצחון האמיתי של האדם ואחד הלקחים החשובים שלי מהמלחמה"
על מה חושבים בשבי?
על אשתי הנשואה לי רק חצי שנה, על בני משפחתי, על החברים, ועל הדבר האחרון הזכור לי מהתעלה: גדודי שריון מצרי השועטים קדימה ואין מי שעוצר אותם.
באחת החקירות, ידיי נותרו חופשיות ואספתי מהרצפה עטיפת סיגריות ריקה. הצלחתי גם לקחת בדל עיפרון ורשמתי את שמות האנשים שאזמין למסיבת השחרור. הרשימה נשמרה, אך מסיבה לא נערכה אף פעם. החזרה לזרם החיים הרגיל, להתחלת התמחות רפואית, לבניית משפחה, להחלמה, דחקו כמובן כל רצון למסיבות.
תיעוד שחרור החטופים מעזה החזיר אותי לרגע שלא אשכח כל חיי. אחרי 44 יום בכלא המצרי הודיעו לי שאני משתחרר. המילים הללו "אתה יוצא הביתה היום" – זו הרגשה אדירה.
עם הנחיתה בארץ – בוצעה כל טעות אפשרית והרבה לקחים ומסקנות נלמדו מאז. כך לדוגמה, עוד לפני שירדנו ממטוס, קיבלנו חוברת מידע על שלבי המלחמה ובה גם קטע מתוך חוק השיפוט הצבאי על כך שחל איסור למסור מידע לאויב. כף רגלנו עוד לא דרכה בישראל וכבר דאגו להזהיר אותנו מראש.
לאחר חזרתי ארצה, עסקתי רבות בטיפול השיקומי בנכי צה"ל. הם קיבלו אותי כאחד משלהם והעיסוק בשיקום הפך להיות מפעל חיי. הקמתי בבית החולים רעות תל אביב את חטיבת השיקום וזו הייתה הזדמנות פז לבנות יש מאין, לבסס את התחום ולהכשיר דור איכותי של רופאים ממשיכים.
רפואת השיקום היא חוליה קריטית גם כעת, בהיותה מאפשרת הסתכלות על האדם כמכלול, תוך אינטראקציה עם גורמי טיפול נוספים. שיקום זו ההזדמנות לעקוף את המחסומים וללמד אנשים לחיות למרות המגבלות. זה הניצחון האמיתי של האדם ואחד הלקחים החשובים שלי מהמלחמה.
בין השנים 82 ל-85, שימשתי קצין קולט שבויים ממלחמת לבנון מטעם חיל רפואה. אני זוכר כמה חשוב היה לי לשבור את הקרח בינינו והדבר הראשון שסיפרתי להם הוא שהייתי שבוי. הצלחתי ליישם בשנים הללו עקרונות חשובים שלא זכיתי להם עם חזרתי מהשבי.
"ההתמודדות בפן הנפשי והמנטלי לא מסתיימת עם החזרה מהשבי, ולכן יש צורך במעקב ארוך ורציף מבחינה נפשית, תעסוקתית ומשפחתית. מטרת העל שלנו היא להחזיר את האדם להשתלבות מחדש במסלול החיים"
מה הכי חשוב להבין?
מי שחוזר מהשבי זקוק לאמפתיה. יצרנו מודל של חיבוק, אמפתיה, שבירת קרח. ורק אחר כך ביצענו את הבדיקות המתבקשות. חשוב לייצר אווירה של ביחד, מעטפת עם המשפחות.
הסביבה הקרובה של המשפחה והחברים חייבת להיות מעורבת בתהליך, בליווי אנשי מקצוע. הסיטואציה היא בלתי נתפסת אבל בעזרת אנשי מקצוע מיומנים: אנשי חינוך, רפואה ובריאות הנפש, ניתן ליצור מודל שיקומי אמפתי המתבונן בהתפתחות ובהסתגלות של אותם שבויים.
הדבר שהכי רציתי כשחזרתי מהשבי הוא לראות את אשתי ומשפחתי ולא נתנו לנו, אלא רק לאחר שעות של תהליכי בידוק. חשוב שנדע לתת את היחס הנכון.
אמפתיה היא מילת המפתח לפני כל תשאול או בדיקה. לנו לא נתנו לפגוש את משפחתנו וזו הייתה טעות עבורנו.
יחד עם פרופ' זהבה סולומון, הייתי שותף למחקר ארוך שנים שעקב אחר מצבם של פדויי השבי ממלחמת כיפור. אחד הממצאים העיקריים שעלו הוא הבעיות הגופניות והנפשיות שהתעוררו אצלם גם עשרות שנים לאחר המלחמה. מסקנה זו נתמכה גם במחקרים דומים שנעשו על פדויי שבי במספר מדינות מערביות.
מה שמייחד את ישראל הוא שבשל המתח הביטחוני הגבוה, אנו עדים לאורך השנים לטריגרים רבים המעוררים את הטראומות הישנות. ההשלכות הן בעיות בריאות דוגמת לחץ דם גבוה, מקרי שבץ, סוכרת לצד בעיות רגשיות ונפשיות.
מלחמת המפרץ ב-91' למשל, עוררה מחדש את המצוקות הנפשיות בקרב ניצולי שואה שתפקדו נורמטיבית. גם תקופת מגפת הקורונה היוותה שוב איום קיומי וכשחקרנו את שבויי 73 בתקופה זו, ראינו שוב הידרדרות נפשית ותפקודית באחוזים ניכרים.
גוף שייתן מענה רפואי ונפשי
לאור ממצאים אלה, יש צורך כיום להקים גוף לאומי לטובת השבים ומשפחותיהם שייתן מענה רפואי ונפשי לצרכיהם השונים. ההתמודדות בפן הנפשי והמנטלי לא מסתיימת עם החזרה מהשבי, ולכן יש צורך במעקב ארוך ורציף מבחינה נפשית, תעסוקתית ומשפחתית. מטרת העל שלנו היא להחזיר את האדם להשתלבות מחדש במסלול החיים.
איך עושים זאת?
בדיוק לפי המודל השיקומי. התפיסה השיקומית כוללת את החלק הרפואי, הנפשי, התעסוקתי, המשפחתי, המיני, הזוגי – למעשה כל סביבת החיים של האדם. כל אלה מתרחשים בשלבים תוך בניית תכנית אישית כוללנית בהתאם לתהליך האבחוני.
פרופ' אבי עורי צילום: יעל אילןהגוף הלאומי צריך לכלול צוות שבראשו עומד גורם טיפולי המרכז סביבו אנשי מקצוע רב תחומיים: רופאים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים, אנשי חינוך, עובדים סוציאליים. כל הגורמים הללו צריכים לעמוד בקשר, לבנות תכנית טיפולית אישית וללוות את החוזר מהשבי ומשפחתו.
רפואת השיקום עוסקת בצמיחה ממשבר ושינוי הוא תמיד אפשרי. לפי המחקרים, לפחות שליש מהשבים מהשבי יהיו חשופים לבעיות חדשות גם עשרות שנים לאחר המקרה ולכן הליווי והמעטפת חשובים כמערך לרפואה מונעת שתחסוך סבל מיותר, כסף ואשפוזים.
הכותב הוא מומחה ברפואת שיקום, בית החולים השיקומי רעות תל אביב
