שעת בוקר מוקדמת במדבר סונורה. הרבה לפני שהשמש מתחילה לקפוח על חומת הפלדה העצומה, בגובה תשעה מטרים, המפרידה בין ארצות הברית למקסיקו, התור כבר מתחיל להשתרך ולהתעקל. מאות בני אדם - קשישים הנשענים בכבדות על הליכונים, פנסיונרים בכיסאות גלגלים, מטיילים גוררי מזוודות ואנשים קשי יום - צועדים במסדרון הצר, המוקף גדרות תיל ורשתות ברזל, במעבר הגבול באנדרייד שבקליפורניה.
הם עושים את דרכם מדי בוקר אל עיירה מקסיקנית קטנה ונידחת בשם לוס אלגודונס. אבל ההמונים הללו, שמספרם מגיע ליותר ממיליון בשנה, לא מגיעים לכאן בשביל חופים מוזהבים, עתיקות, נופשוני הכל-כלול או מרגריטות קפואות. הם כאן בשביל משהו פרוזאי, כואב ויקר הרבה יותר: טיפולי שורש, השתלות שיניים וכתרים.
ברוכים הבאים ל"מולאר סיטי" (עיר הטוחנות), המעצמה הבלתי מעורערת של תיירות השיניים העולמית. אם בשביל השתלת שיער נסענו לטורקיה ובשביל מתיחת פנים לדרום קוריאה, בשביל טיפולי שיניים, מעתה - יורדים למקסיקו. לוס אלגודונס משתרעת על פני ארבעה בלוקים בלבד, אך לפי הערכות שונות פועלים בה בין 350 ללמעלה מ-1,000 רופאי שיניים. זהו הריכוז הגבוה ביותר של רופאי שיניים לנפש בעולם, בעיירה שבה מתגוררים בסך הכול מעט יותר מ-5,400 תושבים.
עבור רובנו, שמורגלים לקטר על מחירי רפואת השיניים הפרטית בארץ, להשוות הצעות מחיר ולחפש הנחות של קופות החולים, המציאות האמריקנית נראית כמו מדע בדיוני אכזרי. בארצות הברית עשרות מיליוני בני אדם חיים ללא ביטוח דנטלי, וגם אצל מי שמבוטח, הכיסוי מוגבל לא פעם ומשאיר אותו חשוף להוצאות של עשרות אלפי דולרים ברגע שמתעורר צורך בהתערבות כירורגית או בשיקום מורכב.
ברוכים הבאים ל..."עיר הטוחנות". לוס אלגודונס
(צילום: מתוך עמוד הפייסבוק Medios Algodones)
מעיירת חטאים לעיר הטוחנות
ברגע שחוצים את סף המכס המקסיקני, השקט המדברי נעלם לטובת המולה צבעונית. הרחובות הראשיים, ובראשם "קאייה 2", עמוסים ב"חאלאדורס" - ספסרי רחוב שמנסים ללכוד מטופלים עבור המרפאות המקומיות. "היי חבר, מחפש רופא שיניים? בית מרקחת? אופטיקה? עשרים אחוז הנחה על טיפול שורש!", הם קוראים באנגלית שוטפת לכל עובר אורח, לצד שלטי חוצות שמכריזים על העיירה כ"בירת השיניים של העולם".
בין המרפאות הנוצצות תמצאו דוכני טאקו ובוריטו, חנויות משקפיים שמציעות בדיקות ראייה במחירי רצפה, מכוני יופי ואת "בית המרקחת הסגול" המפורסם. שקיות הפלסטיק הסגולות שלו מתנופפות בידיהם של רבים מהתיירים החוזרים לארצות הברית, עמוסות בתרופות מרשם שעולות שבריר ממחירן מעבר לגבול.
ההיסטוריה של המקום נראית כמעט כמו מערבון שקיבל תפנית לא צפויה. לוס אלגודונס, שפירוש שמה בספרדית הוא "צמחי הכותנה", נבנתה במישור ההצפה שעל שפת נהר הקולורדו. בשנות ה-20 של המאה הקודמת, בימי "חוק היובש" בארצות הברית, היא הייתה עיירת חטאים מדברית עם 48 ברים ומועדוני חשפנות במרחק של עשר דקות הליכה מהגבול, ומשכה אמריקנים שחיפשו אלכוהול זול ובילויים מפוקפקים.
רופא שיניים בכל פינת רחוב. כך זה נראה
השינוי החל ב-1969, כשד"ר ברנרדו מגאניה, שזה עתה סיים את לימודי רפואת השיניים שלו במקסיקו סיטי, פתח מרפאה ממש מול ביקורת הגבולות. העסק פרח, ובהדרגה הצטרפו אליו רופאים נוספים. בשנות ה-80 נבחר מגאניה לראש העיר, סגר את בתי הבושת, נלחם בפשיעה בעזרת הממשל האזורי וסייע להפוך את העיירה למרכז רפואי לתיירים. במקום הפאבים והמועדונים פועלות כיום מאות מרפאות, מעבדות דנטליות שמייצרות כתרים בתוך שעות ומרפאות מומחים.
כדי להבין מה גורם למאות אלפי אמריקנים לעבור את הגבול בכל חורף ולתת לאנשים זרים לחטט להם בפה, מספיק לשמוע את הסיפורים בחדרי ההמתנה. קחו למשל את בראיין קווייד, נגר ובונה ארונות מסיאטל. הוא ישב באחת המרפאות כשפיו עדיין מורדם מהנובוקאין ופניו חבולות לאחר שעות ארוכות של טיפול.
"עברתי תשע שעות רצופות אתמול על הכיסא", סיפר בראיין כשהוא בקושי מצליח להזיז את שפתיו. "הם עשו לי 22 כתרים וארבעה טיפולי שורש, והיום עשו לי ניקוי אבנית עמוק".
כשנשאל מה מביא אדם להעביר את עצמו סבל מרוכז כזה במדינה זרה, התשובה הייתה מתמטיקה פשוטה וכואבת. "בארצות הברית, התענוג הזה היה עולה לי 50 אלף דולר. כאן במקסיקו, אני סוגר את כל הסיפור סביב 5,000 דולר בלבד".
הפערים עצומים. טיפול שורש יכול לעלות בלוס אלגודונס כ-200 דולר וכתר סביב 300 דולר, בעוד שמעבר לגבול המחירים יכולים להגיע לאלפי דולרים. השתלות שיניים מורכבות נעות לרוב בין 1,200 ל-1,700 דולר.
תחושה של מפעל
במרפאת "סאני דנטל", הגדולה והמפורסמת בעיר, שמעסיקה 35 רופאי שיניים ועוד עשרות אנשי צוות, החוויה כבר מזכירה מפעל משוכלל לרפואת שיניים. המרפאה מצוידת בסורקי תלת-ממד דנטליים, מכונות רנטגן פנורמיות דיגיטליות ומעבדה בת שלוש קומות שמייצרת שתלים ותותבות במהירות. המטופלים זוכים לא פעם לשירותי הסעות ואפילו ללינה בחינם במלון "הסיינדה לוס אלגודונס", השייך לבעלי המרפאה, אם הם מוציאים סכום מסוים על טיפולים.
בחדר האוכל של המלון, המעוצב בקשתות צהובות ובסגנון ספרדי עתיק, ארוחת הבוקר נראית כמו קבוצת תמיכה ענקית. פנסיונרים המכונים "ציפורי שלג" - אמריקנים מהצפון הקר שנודדים דרומה לאריזונה בחורף - מחליפים חוויות על עקירות, גשרים וכתרים מעל צלחות של ביצים ושעועית מטוגנת.
מקסיקו המציאה טרנד: תיירות שיניים. הרחובות בלוס אלגונדונס
(צילום: David Buzzard / Shutterstock)
שם אפשר למצוא גם את בילי וננסי מרטינז, זוג פנסיונרים מקולורדו. הוא עבד כנהג מפלסת שלג כבדה והיא כנציגת שירות לקוחות. ננסי התביישה כל חייה בחיוך העקום וברווח שבין שיניה הקדמיות, אבל בכל פעם שהשניים הצליחו לחסוך כסף לטיפול קוסמטי, צצה הוצאה דחופה יותר. פעם אחת הלכו כל החסכונות שלהם לניתוח קטרקט יקר לכלב המחמד הזקן שלהם. רק במקסיקו הם הרגישו שהם יכולים סוף סוף להרשות לעצמם את הטיפול.
העיתונאי בורקהארד בילגר מה"ניו יורקר", שיצא לבדוק בעצמו את ההבדלים במחירי שיקום שיניו, קיבל בלוס אלגודונס הצעת מחיר של 14,000 דולר לטיפול מקיף שכלל יותר מ-20 כתרים ושתל. כחודש לאחר מכן ביקר אצל רופא שיניים מפורסם בבוורלי הילס, שמטפל בכוכבי הוליווד דוגמת משפחת קרדשיאן ומיילי סיירוס. האבחנה הייתה זהה. המחיר: 119,000 דולר. יותר מפי שמונה.
קזינו ומשככי כאבים
אז למה הכול כל כך זול מעבר לגבול? הסיבות די פשוטות. עלויות כוח האדם, הטכנאים והנדל"ן במקסיקו נמוכות משמעותית לעומת ארצות הברית. בנוסף, רופאי השיניים המקסיקנים אינם מתחילים בהכרח את חייהם המקצועיים עם חובות של מאות אלפי דולרים בגין הלוואות סטודנטים, שכן המדינה מסבסדת את לימודיהם בתמורה לשנת שירות שבה הם מעניקים טיפול חינם לקהילה. גם עלויות ביטוח הרשלנות הרפואית שלהם נמוכות משמעותית מאלה של עמיתיהם האמריקנים.
רופאי השיניים ובתי המרקחת במרכז לוס אלגודונס
(צילום מסך מתוך google maps)
אבל במחיר הנמוך טמון גם הסיכון. איגוד רופאי השיניים האמריקני (ADA) מכיר בכך שבמקסיקו פועלים רופאים מצוינים שמשתמשים בחומרים איכותיים, אך מזהיר מטופלים לבצע תחקיר יסודי לפני טיפול במדינה זרה. אם מתרחש סיבוך או טיפול נכשל, האפשרויות המשפטיות של מטופל אמריקני עלולות להיות מוגבלות, ותיקון הנזק בבית עלול לעלות ביוקר.
גם קצב העבודה מעורר ביקורת. מרפאות רבות מטפלות במספר גדול של מטופלים מדי יום, לעיתים במשך שעות ארוכות. מנגד, רופאים מקומיים טוענים שדווקא הניסיון המצטבר הופך אותם למיומנים יותר. "כשיש לך רופא מנתח שעושה 500 השתלות בשנה, לעומת רופא אמריקני שעושה 80 בממוצע, הידיים של המקסיקני הרבה יותר מיומנות והעבודה שלו יותר טובה", אומר אחד הרופאים המאבחנים בעיירה.
כשהשמש מתחילה לשקוע מעל המדבר, ואחרי שעות של קידוחים, זריקות הרדמה ותבניות פלסטיק, המטופלים עושים את דרכם באיטיות בחזרה למעבר הגבול. ההליכה שלהם נראית שונה מזו של הבוקר. חלקם צועדים עם לחיים נפוחות ותחבושות, אחרים סוחבים שקיות של תרופות ומשככי כאבים. רבים מהם מרגישים שהצליחו לעקוף מערכת שלא יכלו להרשות לעצמם להתמודד איתה בבית.
בערב, בקזינו של שמורת האינדיאנים קצ'אן שמעבר לגבול, אפשר לראות אותם שוב. קשישים יושבים מול מכונות המזל המרצדות, חלקם נוגעים בזהירות בפניהם או מתקשים לדבר כשההרדמה טרם פגה. אחרים ממתינים לטיפול נוסף למחרת. הם משווים מחירים של כתרים ושתלים כמעט כמו שמשווים מחירי גאדג'טים, ומציגים זה לזה את השיניים החדשות.
רק 10 דקות הליכה ואתם שם. מעבר הגבול בלוס אלגודונס
(צילום: מתוך עמוד הפייסבוק Medios Algodones)
המקום הצחיח, המאובק והמוזר הזה שבאמצע המדבר המקסיקני הוא סמל מהדהד לכישלון העצום של מערכת הבריאות והכלכלה המערבית, שמפקירה את אזרחיה המבוגרים להתמודד עם כאבי תופת או לפשוט רגל לחלוטין. אבל כאן, במרחק הליכה קצרה מארצות הברית, במקום שבו פעם זרם אלכוהול זול בברים אפלוליים ובמועדונים מפוקפקים, מאות אלפי אנשים מוצאים את התרופה היחידה שהם יכולים להרשות לעצמם. כאן הם קונים מחדש, בדולרים מזומנים ועם הרבה אומץ, את הכבוד העצמי שלהם ואת היכולת הפשוטה אך הכל כך יקרה - לחייך שוב אל העולם מבלי להתבייש ומבלי למשכן את הבית.
אצל ננסי מרטינז, לפחות, הדרך לחיוך החדש לא הייתה חלקה. במהלך הטיפול היא בלעה כתר זמני. הכתר שהחליף אותו נפל גם הוא. לבסוף הותקנו הכתרים הקבועים, לבנים וחלקים, והיא נראתה מותשת יותר ממאושרת.
בילי, לעומתה, עבר באותו ביקור שלושה טיפולי שורש, טיפול פנים והזרקת פלזמה לקרקפת. לפני שעזבו הוא שלף מכיסו שקית ובה שני שתלים ישנים שהוצאו מלסתו. בקולורדו, אמר, הם עלו לו 8,000 דולר. עכשיו הוא תכנן להפוך אותם לשרשרת לננסי.
"איזו הרפתקה", הוא צחק.
ננסי העבירה בזהירות את הלשון על הכתרים החדשים. כשנשאלה אם כל זה היה כדאי, חייכה.
"כן", אמרה. "אבל צריך לחכות ולראות".
