היקום צוחק עליי או שהוא נותן לי מתנה, טרם החלטתי.
התעוררתי לידיעה שנכנסים לסגר למשך שבועיים, ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות. מלבד השיט הרגיל שמתלווה לסגר, עבורי יש לו משמעות מיוחדת: אני צריכה לעבור דירה.
יומיים אחרי תום הסגר אני צריכה כבר להיות בבית חדש, שעוד לא מצאתי, עם תכולה של חצי חיים שארזתי לבד, כי אין מי שיכול לבוא לעזור לי.
אם יש משהו שאני ש-ו-נ-א-ת זה לארוז. הבעיה היא לא באריזה עצמה, אלא במיונים ובוועדות הקבלה שכל פריט עובר תחת ידיי. אני לא יכולה להכניס ספרים לארגז בלי לדפדף בהם קצת ולהיתקע על פרק שמרגש אותי. אני לא יכולה לסדר ניירת בלי לעבור על תעודות לידה, נישואים, גירושים והתואר (בכלל לא זכרתי ששמרתי). אני לא יכולה לארוז בגדים בלי להתלבט שעות על כל חולצה, גם אם לא לבשתי אותה כבר חמש שנים.
פתאום מושג גרושה מקבל את ממדי הלבד שלופתאום מושג גרושה מקבל את ממדי הלבד שלו
פתאום מושג גרושה מקבל את ממדי הלבד שלו
(shutterstock)
פתאום המושג "גרושה" מקבל את מימדי הלבד שלו. אני צריכה לעשות הכל לבד, בלי עזרה, כשהתמיכה היחידה שלי היא חבר טלפוני. החבר שלי ואני לא גרים ביחד, ואין מי שיטפס במקומי על סולם להוציא מזוודות מיותמות מהבוידעם כדי לארוז בהן בגדים שישונעו מהבית הזה לבית שמישכנו עדיין לא נקבע.
איך אני שונאת לארוז. בחיים לא ארזתי. בכל פעם שעברתי דירה אמא שלי היתה מתייצבת, מפשילה שרוולים ומדביקה סלוטייפים. אני הייתי מסתכלת עליה כמו עציץ נבול ובלי כוחות. אבל אמא איננה, ובכלל, סגר.
קודם אני אתחיל לזרוק. אני אפתח ארונות נשכחים ואעיף את תכולתם לשקיות ניילון צהובות ענקיות: חלקי משקופים, שאריות פרקט, מסקרות מיובשות (אחת שמרתי כמסרק גבות, ברור), ומשחות שתוקפן פג ב-2013.
אחר כך אני אערום שקיות ובהן נעליים, בגדים ומוצרים שאני רוצה לתרום. נעלי עקב של דיזל, נעלי ספורט של אדידס, שמלה מצועצעת שקניתי לאירוע הפתיחה של שבוע האופנה ומאז אין לי מה לעשות איתה, חולצות שהיה צריך לגהץ ולכן נלבשו פעם אחת וזהו, תכשיטים שלא ענדתי עשור, ציורים, סכו"ם, ספה מאיקאה שנפתחה למיטה עד שאחד החברים של הילדים קפץ עליה, מיקרו עם דלת שהצהיבה, שולחן כתיבה שעבר בין הילדים שלי (שעשו שיעורים על המיטה או על הרצפה או בכל מקום שהוא לא השולחן), עשרות ספרים של 'אני מלכה גרושה באושר' שהכריכה שלהן פגומה אבל התוכן לא יסולא בפז. רק לבוא ולקחת (אפשר לכתוב לי ולתאם).
נכנסתי לדירה הזו כשהייתי בחודש השמיני עם מיקה, ואני עוזבת אותה כשהיא חוגגת יום הולדת 23. כאן נולדו לי ילדיי, כאן התגרשתי, כאן שיפצתי וכאן נשארתי עד שהגיע זמנו של הבניין לצאת לתמ"א.
גיליתי שכל עשור מתחיל אצלי בשדרוגים. כשהייתי בת שלושים שיפצנו את הבית, בגיל 40 התגרשתי ושיפצתי מחדש, והנה חלף עשור ואני שוב מחדשת. מקווה שבגיל שישים זה לא יהיה שדרוג לדיור מוגן.
את הסגר הקודם לקחתי קשה. הוא סגר עליי, מילולית נפשית ופיזית. הפעם הוא מגיע עם יום כיפורים ועם מלאכה שאני הולכת לענות את נפשי בה. נראה לי שזה זמן טוב לחשבון נפש, להתייחדות עם האני הפנימית שלי. זמן טוב להקשיב לרחשי הלב ולא לרחשי רקע.
מאחלת לנו שנעבור את התקופה הזו כמה שיותר בקלות, עם הפנים קדימה, לעתיד בריא ומשודרג יותר.
שלך,
גאיה קורן