טיפולים פסיכדליים, ובראשם פסילוסיבין ("פטריות הזיה"), מציגים אותות ראשוניים מבטיחים לטיפול בהפרעה טורדנית-כפייתית (OCD), בעיקר בקרב חולים עמידים לטיפול – זאת בשעה שהראיות הקיימות אינן תומכות ביעילות קנאביס או קנבינואידים. כך עולה מסקירה מחקרית מקיפה שפורסמה לאחרונה בכתב העת Journal of Psychiatric Research.
ד"ר אורן טנא, מנהל המערך הפסיכיאטרי במרכז הרפואי איכילוב ומנהל מכון מנטליקס לרפואת הנפש, מצביע על שיח מחקרי וציבורי ער סביב פסילוסיבין וחומרים פסיכדליים אחרים, אך חשוב להבחין בין חומרים שונים ובין מנגנוני הפעולה שלהם.
4 צפייה בגלריה
"שלילה גורפת של חומרים פסיכואקטיביים אינה נכונה". פטריות פסילוסיבין
(צילום: Shutterstock)
"באופן עקרוני יש היום הרבה עניין ומחקר סביב פטריות, פסילוסיבין וחומרים מרחיבי תודעה, אבל מדובר בקבוצה של חומרים שונים, עם השפעות שונות", הוא מסביר. "מבחינה מדעית, אנחנו יודעים היטב שחומרים ותרופות ממשפחת ה-SSRI, שמשפיעות על מערכת הסרוטונין במוח, מסייעות לאנשים עם OCD. לכן לא מפתיע שחומר שפועל גם הוא דרך מערכת הסרוטונין עשוי להשפיע על ההפרעה".
OCD היא הפרעה נוירו-פסיכיאטרית כרונית, המתבטאת במחשבות טורדניות ובטקסים או התנהגויות כפייתיות. שיעור הלוקים בה במהלך החיים מגיע לעד כ-2.4%. הטיפול המקובל כולל תרופות נוגדות דיכאון ממשפחת ה-SSRI וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי המבוסס על חשיפה ומניעת תגובה. טיפולים אלה מסייעים לרבים, אך לפי הנתונים כ-40%-60% מהחולים אינם מגיבים אליהם במידה מספקת ומוגדרים כחולים עמידים לטיפול.
ד"ר אורן טנאצילום: טל גבעוניעל רקע זה גובר החיפוש אחר טיפולים חלופיים - ובראשם קנאביס וחומרים פסיכדליים. כאשר בוחנים את המחקר המדעי הקיים, מתברר שהתמונה שונה מאוד בין השניים: הראיות לגבי קנאביס דלות ואינן תומכות ביעילותו לטיפול ב-OCD, ואילו המחקר על חומרים פסיכדליים, ובעיקר פסילוסיבין, מציג סימנים ראשוניים אך ברורים יותר לפוטנציאל טיפולי.
קנאביס: הקלה זמנית, תופעות לוואי נפשיות
למרות עניין ציבורי וקליני גובר, הספרות המדעית העוסקת בקנאביס ו-OCD מצומצמת. רוב המחקרים הם תצפיתיים או מבוססי דיווח עצמי, עם מעט מאוד ניסויים אקראיים מבוקרים. חלק מהמחקרים מצאו כי שימוש בקנאביס, בעיקר בשאיפה, עשוי להפחית באופן מיידי חרדה, מחשבות חודרניות וקומפולסיות – אך האפקט היה קצר-טווח, ללא עדות לשיפור מתמשך בתסמינים. מחקרים אחרים אף הצביעו על החמרה בתסמיני OCD ובחרדה אצל חלק מהמשתמשים.
הניסוי הקליני המבוקר היחיד שנערך עד כה לא מצא יתרון ל-THC או ל-CBD על פני פלצבו (תרופת דמה) בהפחתת אובססיות או קומפולסיות. גם מחקרים בקנבינואידים סינתטיים הציגו לכל היותר תוצאות מוגבלות, בעיקר כאשר שולבו עם פסיכותרפיה, וללא קבוצות ביקורת מספקות. מסקנת הסקירה ברורה: בשלב זה אין ראיות מספקות התומכות בשימוש בקנאביס או בקנבינואידים כטיפול ב-OCD.
ד"ר טנא על קנאביס: "יש לא מעט דיווחים על תופעות שליליות: פסיכוזה, החמרה של דיכאון וחרדה, ירידה במוטיבציה ובחשק הכללי. זה חומר שעלול לגרום לנזק משמעותי, ובמקרה הזה התחושה היא שהציבור והמסחור הקדימו את המדע. בדרך כלל אנחנו רוצים שהמדע יוביל – ורק אחר כך יבואו הציבור והמסחור. כאן זה קרה הפוך"
ד"ר טנא מביע עמדה ביקורתית כלפי קנאביס. "זה לא מפתיע שלא רואים השפעה משמעותית ב-OCD . כל ארגוני הבריאות החשובים, כולל הארגונים הפסיכיאטריים, לא תומכים בטיפול בקנאביס. פורסם לאחרונה מאמר רחב ומקיף על קנאביס, שלא מתמקד רק בהשפעות פסיכיאטריות אלא בהשפעות הכוללות שלו. קנאביס הפך לתעשייה עצומה שמכניסה הרבה מאוד כסף, אבל יש מעט מאוד מחקר איכותי שתומך ביעילות שלו".
לדבריו, במערכת הציבורית נתקלים ביותר ויותר מטופלים שמשתמשים בכמויות גדולות של קנאביס רפואי. "אנחנו רואים מטופלים שמקבלים מינונים גבוהים מאוד, נמצאים במצב של טשטוש כמעט קבוע. לפי המאמר ב-JAMA, כ-30% מהאנשים שנרשם להם קנאביס רפואי מפתחים תלות או התמכרות לחומר".
הוא מזהיר גם מפני תופעות לוואי נפשיות. "יש לא מעט דיווחים על תופעות שליליות – פסיכוזה, החמרה של דיכאון וחרדה, ירידה במוטיבציה ובחשק הכללי. זה חומר שעלול לגרום לנזק משמעותי, ובמקרה הזה התחושה היא שהציבור והמסחור הקדימו את המדע". הוא מוסיף: "בדרך כלל אנחנו רוצים שהמדע יוביל – ורק אחר כך יבואו הציבור והמסחור. כאן זה קרה הפוך".
הקנאביס, לדעתו, דומה לחומרים מרגיעים אחרים. "אני מתייחס לקנאביס כמו לתרופת הרגעה או לאלכוהול – משהו שיכול לתת הקלה רגעית, אבל לא משנה באופן מהותי את התמונה. כשההשפעה חולפת, הכול חוזר".
פסיכדליים: "אפשרות לכלי טיפולי נוסף"
לעומת זאת, הראיות בנוגע לפסיכדליים – ובעיקר פסילוסיבין – מצביעות על אות טיפולי חזק יותר, אם כי עדיין ראשוני. פסיכדליים פועלים בעיקר דרך מערכת הסרוטונין, ובפרט קולטני 5-HT2A, ומשפיעים על רשתות מוחיות הקשורות לרומינציה, חשיבה עצמית נוקשה ושליטה – מאפיינים מרכזיים של OCD.
"אנחנו לא יודעים עדיין את כל דרך הפעולה של החומר, אבל ההשערה המרכזית היא שהוא פועל דרך הסרוטונין – וזה כנראה מנגנון משמעותי", אומר ד"ר טנא. "במובן הזה, ייתכן שמדובר בכלי טיפולי נוסף שיכול לסייע, וזה חשוב, משום שהטיפולים הקיימים כיום ל-OCD אינם פשוטים או מתאימים לכולם, כמו למשל טיפול בחשיפה ומניעת תגובה".
הוא מדגיש כי שלילה גורפת של חומרים פסיכואקטיביים אינה גישה נכונה. "יש חומרים שמשפיעים בצורה ברורה על המוח. לכן השאלה הנכונה אינה אם לפסול אותם מראש, אלא כיצד ניתן לחקור אותם באופן זהיר, מבוקר ואחראי, ולבחון האם אפשר להיעזר בהשפעות המיטיבות שעשויות להיות להם".
4 צפייה בגלריה
פסיכדליים פועלים דרך מערכת הסרוטונין ומשפיעים על דפוסי חשיבה נוקשים האופייניים ל-OCD
(צילום: Shutterstock)
לדבריו, המחקר הרפואי כיום מנסה לבחון האם ניתן להפוך חומרים פסיכדליים לתרופות של ממש. "המחקר לא עוסק רק בהשפעה קצרה ומיידית, אלא מנסה לבדוק שימוש במינונים שונים, לאורך זמן, בהפרעות כמו דיכאון, חרדה – ובתוך זה גם OCD. המטרה היא להבין האם אפשר לפתח טיפול רפואי מבוסס, ולא רק חוויה רגעית".
שינויים בפעילות המוחית
בהתייחס לפסילוסיבין עצמו, מסביר טנא כי מדובר בחומר שפועל כאגוניסט לקולטן סרוטונין מסוים, 5-HT2A. "ההשפעה על הקולטן הזה משנה את הפעילות המוחית, ומכאן נובעות ההשפעות הקליניות", מסביר ד"ר טנא. "ההשפעה תלויה מאוד במינון: במינונים נמוכים יחסית ייתכנו שינויים עדינים במצב הרוח או תחושת אופוריה קלה, בעוד שבמינונים גבוהים יותר נראה שינויים בתפיסה החושית, עיוותים בחוויה הסנסורית, חוויה שונה של העצמי – אלו האפקטים הפסיכדליים המוכרים".
לדבריו, קיימות גם עדויות לכך שהחומר יוצר שינויים ברמת הקישוריות המוחית. "כנראה שיש השפעה על רמת הסינפסות – הקשרים בין תאי עצב – דרך מעורבות של סרוטונין. יחד עם זאת חשוב להדגיש שמדובר בחומר תלוי מינון, וככל שעולים במינון, כך גדל גם הסיכון לתופעות לוואי". בין תופעות הלוואי האפשריות הוא מונה בחילות, סחרחורות והאצת קצב הלב, ובמקרים נדירים גם הפרעות מתמשכות בתפיסה, שבהן חוויות חושיות חריגות נמשכות גם לאחר שהשפעת החומר אמורה לחלוף.
מחקרי הדמיה מוחית מצביעים על כך שפסילוסיבין מפחית פעילות וקישוריות ברשת ברירת המחדל (DMN), אשר נמצאה פעילה ביתר בחולי OCD. בנוסף, מחקרים פרה-קליניים מציעים כי חומרים אלה עשויים לקדם נוירופלסטיות וגמישות קוגניטיבית.
4 צפייה בגלריה
מחקרי הדמיה מראים כי פסילוסיבין מפחית פעילות ברשת מוחית שנמצאה פעילה ביתר ב-OCD
(צילום: shutterstock)
בספרות הקלינית תוארו סקרי משתמשים, תיאורי מקרה וניסויים קטנים, שבהם נצפתה ירידה מהירה ולעיתים משמעותית בציוני חומרת OCD לאחר מתן פסילוסיבין, כולל בחולים עמידים לטיפול. בחלק מהמקרים דווח גם על השפעה שנמשכה שבועות ואף חודשים.
מחקרים עדכניים יותר בחנו מינונים נמוכים יחסית של פסילוסיבין, שנבחרו במכוון כדי לצמצם חוויה פסיכדלית אינטנסיבית – גורם שעלול להיות מאיים במיוחד עבור חולי OCD המאופיינים בצורך גבוה בשליטה. גם במינונים אלה נצפתה הפחתה זמנית בתסמינים, בעיקר בהתנהגויות כפייתיות.
לצד הממצאים המעודדים, החוקרים מדגישים כי התחום עדיין סובל ממגבלות משמעותיות: מדגמים קטנים, מעקב קצר, קושי בסמיות אמיתית בשל ההשפעות הפסיכדליות, והשפעת ציפיות המשתתפים. מרבית המחקרים גם משלבים תמיכה פסיכולוגית, מה שמקשה לבודד את השפעת החומר עצמו.
לפיכך, למרות האות החיובי לפסילוסיבין ב-OCD עמיד לטיפול, החוקרים מדגישים כי אין בשלב זה בסיס להמלצה קלינית רחבה. נדרשים ניסויים אקראיים מבוקרים, גדולים וארוכי טווח, כדי להעריך את היעילות, הבטיחות וההשפעה המתמשכת של טיפולים פסיכדליים.
