"מה שהפחיד אותי וצמרר אותי, אחרי שפיניתי עשרות גופות של תושבי כפר עזה שנרצחו ב-7 באוקטובר, הוא השקט. שעה שאני עצמי הייתי באי-שקט מטורף - בחוץ דממת מוות. סוכות מקושטות, קלנועיות נטושות, אופניים ושקט מחריש אוזניים. אין חיים. אין ציפורים. אני זוכר שאמרתי לעצמי שהמחויבות שלי היא לחזור לקיבוץ כשהוא יחזור לחיים". כך מתאר ד"ר גילעד חן, מומחה ברפואה דחופה בילדים ומנהל מלר"ד (מיון) ילדים במרכז הרפואי העמק, את הזוועה שראה כרופא קרבי בתחילתם של 433 ימי המילואים שעשה מאז 7 באוקטובר, ועדיין ממשיך בהם.
7 צפייה בגלריה
"סוכות מקושטות, קלנועיות נטושות ושקט מחריש אוזניים. אין חיים. אין ציפורים". ד"ר גילעד חן, מנהל מלר"ד ילדים בהעמק, חוזר ל-7 באוקטובר
(צילום: אלעד גרשגורן)
גם חייו האזרחיים, הרצופים התמודדויות מאתגרות וקשיים לצד הצלחות, לא הקהו את רגשותיו ולא הפכו אותו לעמיד יותר. ההפך הוא אולי הנכון. הוא נולד לפני 53 שנים למשפחה ציונית-דתית, וכשהיה בן שבע עבר עם משפחתו לארה"ב לתת-התמחות של אביו הגינקולוג. "חיינו שם שנים, ולפחות מבחינת השפה התעריתי במהירות, כיוון שגם בארץ דיברנו אנגלית בבית, בזכות האמא האמריקנית שלי". כשהיה בן 15 סיים אביו הרופא את התחייבויותיו ובחר לחזור לישראל, והמשפחה ארזה את מטלטליה ועלתה ארצה. גם ממרחק הזמן, משבר החזרה היה לדבריו חריף. "הייתי בשוק מהכול. לא ידעתי לדבר עברית, ובעיקר צרם המבטא האמריקני שלי. חצי שנה שתקתי, לא הוצאתי הגה מהפה, עד שגייסתי חזרה מבטא ישראלי".
בצבא היה חובש קרבי בצנחנים, ובהמשך הדריך חובשים והשתדרג למפקד הקורס. "גם סבא שלי מצד אבא היה רופא ששירת בצבא הבריטי, נכנס למחנה ברגן-בלזן ולימים העיד במשפט אייכמן. בארץ ניהל את מחלקת ההרדמה באיכילוב, ולכן לכולם במשפחה - חוץ ממני - היה ברור שאמשיך את המסורת ואהיה רופא, אבל זה לא היה בתוכניות שלי".
עולים לקבר של גומז ביום הנישואים
שובר השוויון תזמן את עצמו לאוגוסט 1994, כשצה"ל הוציא משלחות של צוותי רפואה לסייע במלחמת האזרחים ברואנדה. "צירפו אותי לסבב השני, שנשלח להקים בית חולים שדה ולטפל בפצועים. הצוות שקדם לנו הרים שם בית חולים מכלום - עם חדר מיון, חדרי ניתוח, מרפאות ילדים וכו'. יש שיגידו במקרה, אני אטען אחרת: מצאתי את עצמי במחלקת ילדים, עובד עם שני חובשים נוספים לצד רופאים בכירים. תפקדנו הרבה מעל יכולותיו של חובש רגיל, ושם - כשבקושי יש לי בגרות - הבנתי שאני רוצה להיות רופא ילדים. אגב, גם שני החובשים שאיתי הפכו לרופאים באותה התמחות".
חבר שהשתחרר שנה לפניו והתחיל ללמוד רפואה בבודפשט הציע לו להצטרף, וכיוון שהלימודים הם באנגלית, האתגר היה קל יחסית. בסוף שנת הלימודים הראשונה, בגיל 26, נשא לאישה את ליבי, שהשלימה תואר ראשון ושני במנהל עסקים ובחרה לעסוק ברפואה משלימה ובהוראת יוגה. עד היום מציין את תרומתה המרכזית בחייו.
7 צפייה בגלריה
"מיהרתי לחתום על התנדבות, ומאז אני משרת ברצף". ד"ר גילעד חן בשירות המילואים
(צילום: אלבום פרטי)
עם סיום לימודיו חזר לישראל והתקבל להתמחות במרכז הרפואי שיבא. "במלחמת לבנון השנייה כבר הייתי רופא במילואים. הצוות הרפואי שלי היה על המסוק שהנחית בדרום לבנון 35 לוחמי צנחנים ורופאים. כשהמסוק עלה לאוויר חזרה לישראל, נורה לעברו טיל והוא התרסק על כל חמשת אנשי הצוות, ובהם הטייס דניאל (דני) גומז. נחרדתי כשנודע לי שדני - בנו של חבר שלי, רופא גם הוא - נהרג. לא די באסון כשלעצמו: גם התאריך הכאיב, כי חל בול על יום הנישואים שלנו. ומאז, בכל שנה, ליבי ואני עולים על קברו של גומז ומשם הולכים לחגוג".
"במלחמת לבנון השנייה כבר הייתי רופא במילואים. הצוות הרפואי שלי היה על המסוק שהנחית בדרום לבנון 35 לוחמי צנחנים ורופאים. כשהמסוק עלה לאוויר חזרה לישראל, נורה לעברו טיל והוא התרסק על כל חמשת אנשי הצוות"
כבר במהלך ההתמחות נודע לו ממנטור המתמחים על תת-התמחות חדשה, שהוכרה בישראל רק שנתיים קודם לכן: רפואה דחופה בילדים. "די מהר נשביתי, כי נחשפתי לתחום נרחב ומגוון". המשפחה, כבר עם שלושה ילדים, טסה לאוסטרליה, ובמרכז רפואי נחשב בסידני עבר ד"ר חן את תת-ההתמחות (fellowship) ונשאר לשנת עבודה כמומחה. "כשהתקבלתי, מנהלת המחלקה לרפואה דחופה ילדים זימנה אותי לשיחת הבהרה שבמהלכה 'הזהירה' אותי מהעבודה הקשה הצפויה לי. חייכתי לעצמי - כמה קשה כבר יכול להיות, אחרי 11-10 תורנויות בחודש ושלושה סופ"שים שנתתי בשיבא? באחד מימי ראשון, כשהתייצבתי כרגיל לעבודה אחרי תורנות סוף שבוע, הסתכלו עליי בתמיהה והרופא הבכיר לא הבין מה אני עושה שם. מנהלת המחלקה מיהרה לעדכן אותי שאחרי תורנות אני זכאי לשלושה ימי חופש. חלום".
השיבה לישראל, כבר עם ארבעה ילדים, הייתה מאתגרת. "לגדולה שהייתה בכיתה ג' ולזו שבאה אחריה שהייתה בגן היה קשה בהתחלה, אבל עם הזמן הן כבר זרמו". לאחר שעבד ברמב"ם קיבל הצעה שקשה היה לסרב לה: להקים יחידה לרפואה דחופה ילדים בהעמק. "כשהגעתי הייתי הרופא הבכיר היחיד, והיום יש לי מתמחים ושישה מומחים, שלושה מהם הוכשרו בסידני - כך שבנקל יצרנו צוות הומוגני שמכיר ועובד לפי אותם סטנדרטים מחמירים".
"הלך שם תוהו ובוהו"
בשורת האיוב של 7 באוקטובר תפסה אותו בבית הכנסת, עם קוגל ביד. "אחד המתפללים הוקפץ, ומאז שאני רופא אני עם הנייד עליי 24/7 - מיד פתחתי לראות אם מחפשים אותי. סביב שמונה התקשר המפקד וביקש שאהיה במוכנות. כ-30 שנה עשיתי מילואים ביחידת רפואה אוגדתית (98) שהצטרפה לחטיבת הקומנדו של הצנחנים, וכמקובל בצה"ל, רופא קרבי נגרע בגיל 46. מיהרתי לחתום על התנדבות, ומאז אני משרת ברצף". במקביל, גם בתו שהיא קצינה במודיעין הוקפצה. ההרגשה לדבריו הייתה כמו במלחמת יום כיפור, ורק בהמשך הבינו את גודל הכאוס שנטרל את הצוות שלו למשך ימים.
"ירדנו דרומה, חשופים לכל המראות הקשים. כששאלתי קצינה רפואית של החטיבה הדרומית לאן להמשיך, היא ענתה ביושר שאינה יודעת. שמעתי סביבי כוחות ואנחנו מנוטרלים. הלך שם תוהו ובוהו - שלא ייאמן. בבוקר 8 באוקטובר, כשהחלו להגיע משאיות הקירור, נשלחנו לפנות גופות בכפר עזה". ככל שהתקרבו לכניסה לקיבוץ התבקשו לסגת, כיוון שעדיין נמשכה שם לחימה עם מחבלי נוחבה. "התפנינו לקיבוץ סעד, ורק ב-10 באוקטובר, אחרי שצה"ל זיכה את הבתים, נכנסנו לקיבוץ לבדוק גופות שכבר 72 שעות היו בחום. חלקן בחוץ, בשמש".
"ירדנו דרומה, חשופים לכל המראות הקשים. כששאלתי קצינה רפואית של החטיבה הדרומית לאן להמשיך, היא ענתה ביושר שאינה יודעת. שמעתי סביבי כוחות ואנחנו מנוטרלים. הלך שם תוהו ובוהו - שלא ייאמן. בבוקר 8 באוקטובר, כשהחלו להגיע משאיות הקירור, נשלחנו לפנות גופות בכפר עזה"
את המראות הקשים שאליהם נחשף לא ישכח לעולם. "בכניסה לאחד הבתים עמדה על השולחן ארוחת הבוקר הערוכה, וכשנכנסתי לחדרים מצאתי אמא שוכבת בתנוחת הגנה על בנה - ושניהם ירויים". גם מראה הקשישה הירויה בת ה-80, העובדת הזרה שלה שגם עברה התעללות, ומראות הילדים המתים וחברי כיתת הכוננות - כולם נכנסו לתרמיל שמכביד על הלב.
מתזז בין היחידה לבית החולים
"במשך ארבעה ימים רצופים היינו בכפר עזה, ובמהלכם פינינו 62 תושבים שנטבחו באכזריות ו-18 לוחמי צה"ל ושב"כ. 80 גופות בארבעה ימים. מותשים פיזית ונפשית, רעבים ולא מקולחים - ומשום מקום הגיעה קרן אור קטנה בדמות סנדוויץ' שהכינו אזרחים. על שלי נכתב 'חביתה' עם ציור של לב. זו הייתה החביתה הכי טעימה שאכלתי ושאוכל. עד היום אני שומר על הפתק המחבק הזה. כשיצאנו משם לנקודה הבאה בציר, הדיסוננס היה קיצוני במיוחד - אזרחים נופפו וצעקו לנו 'גיבורים', ולא הבנו את הסיטואציה".
באחד מסבבי המילואים שלו בחאן יונס, בנו עמד להתגייס. "תאריך הגיוס היה 7 באפריל 2024. שנינו הבנו שאין מצב שאגיע. התנצלתי. יום קודם פקד אותנו אסון הקומנדו שגבה את חייהם של ארבעה לוחמים בהיתקלות עם מחבלים בחאן יונס. באתי למג"ד ואמרתי לו: 'הרגע החזקתי ארבעה ילדים מתים בידיים שלי, אין מצב שאני לא אהיה בגיוס של הבן שלי' - והצלחתי לצאת לכמה שעות".
"השיא מבחינתי היה באותם ארבעה ימי פינוי גופות בכפר עזה. ביציאה מאחד הבתים ראיתי דגל ישראל שלם, שלא חולל, מתנוסס על אחד העמודים. הורדתי אותו, הכנסתי אותו לאפוד ואמרתי לנרצחים: 'אחרי חזרת השבויים ואחרי שהקיבוץ ישוב לחיים, אחזיר את הדגל'"
בהמשך עברה יחידתו של ד"ר חן צפונה למלחמה בחיזבאללה. "התאמנו, ובהמשך נכנסנו לשדה הקרב כשאנחנו המקבילים הקרקעיים של יחידה 669. ומאז אני מתזז בין היחידה לבין בית החולים".
כשנשאל איזו חוויה נחרטה בו בבשר החי, השיב: "השיא מבחינתי היה באותם ארבעה ימי פינוי גופות בכפר עזה. ביציאה מאחד הבתים ראיתי דגל ישראל שלם, שלא חולל, מתנוסס על אחד העמודים. הורדתי אותו, הכנסתי אותו לאפוד ואמרתי לנרצחים: 'אחרי חזרת השבויים ואחרי שהקיבוץ ישוב לחיים, אחזיר את הדגל'". באותו מעמד התנצל בפני סבתו ז"ל, לאה פוקס-חן, ניצולת שואה. "התלוויתי לסבתא האהובה שלי באחד ממצעדי החיים באושוויץ, כשהיא עטופה בדגל ישראל. עמדתי בגאווה לצדה והבטחתי לה: 'לא עוד. אנחנו חזקים. יש לנו מדינה'. והנה, בתוך המדינה שהוקמה, התרחש האסון הזה".
