גם אם תנסו לברוח מזה, זה יתפוס אתכם. הודעת הפוש, הווטסאפ או הפוסט ברשת החברתית שמתחילים במילים "הותר לפרסום", ואז שמות החיילים שנפלו במלחמה. זה הפך לריטואל ישראלי עצוב מאז פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר, וביתר שאת מאז תחילת התמרון הקרקעי ב-27 באוקטובר. איך מתמודדים עם ההודעות האיומות הללו, איך ממשיכים בשגרת החיים, ואיך מצליחים לשמור על איכות השינה בימים עצובים שכאלה?
"התרגלנו לזה כמו אל עוד אחד מהטקסים שמלווים אותנו במהלך הלחימה, ההודעות של דובר צה"ל, מסיבות העיתונאים. זה חלק מההוויה שלנו. אנחנו מתעוררים וישר נכנסים לתוך איזשהו סוג של מרה שחורה כי עוד כמה חיילים יקרים נפלו", אומר ד"ר צבי פישל, יו"ר המועצה הלאומית לבריאות הנפש. עם זאת, הוא סבור שהמרחק בין תחושה רעה לבין דיכאון או פוסט-טראומה הוא רב, ומצביע על כך שרובנו מתמודדים בהצלחה עם בשורות רעות ונהנים מחוסן נפשי רב. צפו בשיחה עמו באולפן ynet Live:
שיחה עם ד"ר צבי פישל | היו"ר היוצא של איגוד הפסיכיאטריה בישראל
(צילום: שמוליק דודפור)
"המידע באמת רודף אחרינו והשאלה היא מה אנחנו עושים איתו. זה שאנחנו מרגישים רע עם זה זה בסדר. זאת אומרת, זכותנו וזה בסדר שנרגיש רע עם זה, המצב לא טוב. אנחנו לא שמחים מהסיטואציה, ולכן התחושה הקשה שמלווה אותנו היא בסדר. השאלה מה האימפקט של זה עלינו. אם האימפקט קשה, אנחנו לא מתפקדים, אנחנו לא מצליחים לקום בבוקר ולצאת מהמיטה, אנחנו לא מכינים את הילדים בזמן לבית ספר זה מלווה אותנו יותר מדי - אז אנחנו יכולים לשלוט בזה. המידע לא ייעלם. אנחנו יכולים לקבל אותו גם בצהריים או בערב".
השאלה אם העובדה שמדובר בשעה קבועה בכל יום זה משהו שעוזר לנו להתמודד או לא? כי יש דריכות כזו. האם העובדה שדובר צה"ל עושה את זה בשעה יעודה זה דבר טוב? עוזר לנו להתמודד?
"אני חושב שזה טוב כי זה עוזר לנו לשלוט ולהחליט. אתה לא חייב לפתוח אתר חדשות בבוקר. אם אתה יודע להתמודד עם זה - סבבה. אבל אתה יכול גם לחכות לצהריים, לשלוט באיזו סיטואציה יותר נכון בשבילך לקלוט את המידע".
קשה מאוד לברוח מהחדשות, אז אם אני כבר שם ואם אני מקבל את המידע, איך אני יודע שבסוף אני לא נכנס פה עכשיו לאיזשהו דיכאון כי אנשים, אתה יודע, סוחבים את זה.
"זו שאלה של כמות ואיכות המידע, באיזו עוצמה ובאיזה פיזור. לגבי כניסה לדיכאון, אתה לא יודע אם אתה נכנס לדיכאון, אתה לא שולט בכניסה לדיכאון. אנחנו מבואסים. צריך להבדיל בין התחושה הלא-נעימה שמלווה אותנו לבין דיכאון. דיכאון זה משהו אחר. דיכאון זאת מחלה שלפעמים סטרס יכול לעורר אותה, אבל לא תמיד. אנחנו לא בדיכאון, אנחנו במרה שחורה, אנחנו בתגובה לא טובה".
יכול להיות דיכאון נסיבתי שבו פתאום מרגישים חוסר חיות ורצון להתחיל את היום. מצב כזה לא מוגדר כדיכאון?
"לא. והקטסטרופה או התחושה הקטסטרופלית שכולנו חשנו בתחילת אוקטובר היא תגובה שהלכה ודהתה עם הזמן. צריך לזכור שיש לנו חוסן. כבני אדם, רובנו הגדול מסוגלים להתמודד עם דברים גרועים, נוראים כמו שקרו ואולי אפילו יותר. כולנו עם הזמן מצליחים להסתגל לסיטואציה הזאת. תחשבו על אנשים שגרים בעוטף עזה, באשקלון, בשדרות. שנים שהם מופצצים וזה קטן עליהם. הפעם מה שהיה שונה. זו החדירה שהייתה שונה, אבל אנשים התרגלו לטילים, אנשים חיים עם זה".
ד"ר צבי פישל: "אנחנו מבואסים. צריך להבדיל בין התחושה הלא-נעימה שמלווה אותנו לבין דיכאון. דיכאון זה משהו אחר. דיכאון זאת מחלה שלפעמים סטרס יכול לעורר אותה, אבל לא תמיד. אנחנו לא בדיכאון, אנחנו במרה שחורה, אנחנו בתגובה לא טובה"
עם הטילים עוד איכשהו אפשר לחיות, אבל עם השכול די קשה ובכל יום נוספים עוד ועוד חיילים או גם אזרחים.
"לצערי, גם לזה אנחנו מתרגלים. לכל אחד יש יכולת או עקומת התרגלות שונה אבל גם לשכול אנחנו מתרגלים".
אתה אומר שהנפש שלנו מספיק חזקה להתמודד כמעט עם כל דבר?
"נכון. אני אומר לרובנו יש נפש חזקה שמסוגלת להתמודד עם קטסטרופות כאלה".
אני רוצה לשאול אותך על הלילות, כי להודעות האלה בבוקר יש גם השפעה על הלילות שלנו שהם לא אותם לילות. אנשים מתמודדים עם זה בדרכים שונות, חלק עם מדיטציה, חלק לוקחים כדורים וחלק נעזרים בתוספים טבעיים. בוא תעזור לנו קצת להתמודד עם הלילות.
"אני לא בטוח שאני רוצה לעזור לכם להתמודד עם הלילות".
למה?
"כי אנחנו מגיבים בצורה טבעית, זה נורמלי, זה בסדר. אנחנו מתערבים כפסיכיאטרים כשהתגובה לא פרופורציונלית, כשהתגובה לא הולמת את הסיטואציה. אבל כשהתגובה הולמת את הסיטואציה בימים כאלה או אחרים, זה בסדר, זה טבעי. כואב לנו, אנחנו מרגישים שותפות גורל עם הנופלים ועם המשפחות שלהם ועם כל עם ישראל וזה מטשטש את הגבולות בין המעגלים, בין החיילים לבין העורף, בין החטופים לבין החברה. זה משהו שמכניס אותנו לתוך הסיטואציה הזאת ואנחנו נמצאים בה".
ד"ר צבי פישלצילום: טל שחראז אתה אומר לא להתמודד גם באמצעות נטילת כדורים או דברים מהסוג הזה? היית מעדיף שתהיה התמודדות?
"כן. אנחנו מעדיפים לא להשתמש בכדורי שינה. צריך לזכור, כדורי שינה זה בסדר לזמן קצוב, יום-יומיים-שלושה במצבים האלה. אם למשל אני צריך לקום מוקדם מאוד בבוקר ואני יודע שלא אישן בלילה, אז אני יכול להרשות לעצמי לקחת. לקחת באופן קבוע זה לא טוב כי זה גורם להתמכרות, זה גורם לזה שהאפקט של הכדורים כבר פחות טוב וגורם לזה שאנחנו בורחים מהסיטואציה, וזה לא נכון. יש לנו דברים שאנחנו קוראים להם 'היגיינה של השינה'. להיכנס למיטה רק כשאנחנו עייפים, אם אנחנו מתעוררים ולא מצליחים לחזור לישון, לצאת מהמיטה ולחזור שוב כשאנחנו עייפים עוד פעם, לא להיבהל מזה שאנחנו לא ישנים".
ד"ר, לסיום. תן לנו שניים-שלושה טיפים כלליים לעבור את הימים הקשים האלה.
"קודם כול צריך להבין שרוב רובן של התופעות שלנו הן נורמליות. צריך לקבל אותן ככאלה, לא לרוץ ולהדביק לא לעצמנו ולא לסביבה שלנו תגיות של פתולוגיה. צריך לנסות לשלוט בסיטואציה כי אנחנו יכולים. המדיה החברתית, הסמארטפונים שאיתנו חודרים לנו לחיים אבל אנחנו יכולים לכבות את המכשיר, אנחנו יכולים לכבות את ההתראות ולקרוא אותן כשאנחנו רוצים.
"אנחנו יכולים לשלוט בסוג ההתראות שאנחנו קוראים, האם אנחנו נכנסים לכל סרטון, או קוראים מאמרים שבהם נקבל את כל המידע אבל בלי הפלסטיות של זה. החשיפה לסרטונים לפעמים גדולה מדי, היא יכולה לעורר בנו מצבים פוסט-טראומטיים והיא יכולה בעצמה להכניס אותנו למצב פוסט-טראומטי. לכן, צריך לשמור איזשהו מרחק אם בעשייה שגרתית, אם בעשייה של תרומה, ללכת לעוטף ולעזור, להיות בכיכר החטופים, לעזור למשפחות שיקיריהן בצבא או נפלו. כל הדברים האלה זה חלק מהכוח שיש לנו וזה מחזק גם אותנו. זה מאוד חשוב".
