מחלת הסרטן הוא סיבת המוות הראשונה בישראל: לפי נתוני משרד הבריאות, 25.3% ממקרי המוות בארץ ב-2021 היו קשורים למחלה. אבל רבים נוקטים בגישת "לי זה לא יקרה", ולא כולם ממהרים להיבדק, מה שדוחה את האבחון והטיפול המתאימים.
כשזה קורה לרופאים, שבדרך כלל נמצאים "בצד השני", הרבה פעמים זה משנה את הפרספקטיבה שלהם על המקצוע, וגם על החיים.
קראו עוד:
חליתי - והתאהבתי במקצוע הרפואה
ד"ר דניאלה טנדלר-שורר (33) מחיפה שירתה בצבא כמדריכת לוחמה בסטי"לים עד שדברים השתנו בפתאומיות, והיא נאלצה להשתחרר מצה"ל. "אובחנתי עם גידול ממאיר באגן לאחר תקופה של כאבים באזור הירך", היא מספרת. "אני זוכרת שהרופא אמר לי, 'יש לי חדשות רעות', אבל לא כל כך הבנתי לאן אני נכנסת. הייתי בעיקר מבואסת מהשחרור המוקדם מהצבא. הגידול שלי היה די נדיר, ולא היה לי עם מי להתייעץ. בעל כורחי נכנסתי למציאות חדשה של ניתוחים וטיפולים, וחיי נקשרו עם המערכת הרפואית מהצד של המטופלת".
בזמן הטיפולים היא הרגישה שונה בבית החולים. "טופלתי במחלקה של המבוגרים, כי מחלקת ילדים זה עד גיל 18. זה היה הגיוני, כי כבר לא הייתי ילדה, ולא הייתי זקוקה לליצנים רפואיים שינפחו לי בלונים, אבל לא הרגשתי שייכת למרבית המטופלים סביבי שכבר היו מבוגרים, ונראה שהיו במקום אחר בחייהם. אותי העסיקו דברים של בני 20 פלוס: טיול אחרי צבא, לימודים, זוגיות. חסרו לי חברים לדרך שיבינו את הקשיים בהתמודדות עם סרטן בגיל הזה. לוואקום הזה נכנסה עמותת חלאסרטן, שנעשתה בית לצעירים כמוני והעלתה למודעות של המערכת הרפואית את הצרכים שלנו כמטופלים צעירים שמתמודדים עם מחלה קשה בתקופה שבה אנחנו אמורים להיות בשיאנו ולבנות את חיינו".
המפגש שלה עם הסרטן כמטופלת התווה את דרכה המקצועית. "התאהבתי במקצוע הרפואה", היא אומרת. "התאהבתי ביכולת של הרופאים ללוות את המטופלים ברגעים הכי קשים, במשמעות שלהם בחיי המטופל, ביכולת להעלות חיוך ולהפיח תקווה במילה אחת. התוודעתי גם למורכבות הקשר בין הרופאים למטופלים, לפער הגדול שלעיתים נפער בין המטופלים לצוות, ולבדידות של המטופלים מול מערכת שפעמים רבות נראית מנוכרת ומנותקת.
"חלמתי להיות המטפלת שתהיה שם עבור מטופליה ותעניק להם את הטיפול המתחשב שהם זקוקים לו, במקביל למקצועיות בלתי מתפשרת. הרגשתי שמתוך החוויות שלי אוכל להבין את גודל האחריות וההשפעה של הרופא לא רק על בריאותו הפיזית של המטופל, אלא גם על בריאותו הנפשית".
ד"ר דניאלה טנדלר-שורר: "חלמתי להיות המטפלת שתהיה שם עבור מטופליה ותעניק להם את הטיפול המתחשב שהם זקוקים לו. הרגשתי שמתוך החוויות שלי אוכל להבין את גודל האחריות וההשפעה של הרופא"
המאבק שלה בסרטן נמשך במקביל ללימודי הרפואה באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, שכן הגידול חזר מספר פעמים. "היה מאוד מאתגר ללמוד רפואה תוך כדי התמודדות עם סרטן", היא נזכרת, "אבל זה נתן לי משמעות, והיכולת להמשיך בשגרה הזכירה לי את הכוחות שיש בי. לא ויתרתי לעצמי: החלטתי שאני ממשיכה לחיות את החיים שלי לצד המחלה. הרגשתי שיש לי הרבה מה לתת למטופלים, וציפיתי לרגע שבו אוכל להיות דמות משמעותית וחיובית עבורם".
כיום היא נמצאת בעיצומה של התמחות ברפואת משפחה. "בעזרתם של הרבה אנשים טובים, ובראשם האימא המדהימה שלי, ובעזרת עמותות נפלאות כמו 'גדולים מהחיים' ו'הילד שלי', הצלחתי להשלים את המסע, ואני מרגישה שהדרך שעברתי מאפשרת לי נקודת מבט שונה בטיפול.
"אני רוצה להאמין שאני מסוגלת להתחבר יותר לתחושות של המטופלים, להזדהות איתם, לא להיות שיפוטית כלפי הבחירות שלהם. אני מאוד מנסה להתחבר גם לחוויה הרגשית שלהם ולא להגביל את הטיפול רק לפן הגופני. בעיקר אני מרגישה שאני מביאה לטיפול שלי המון אופטימיות. למדתי על בשרי שאפשר להתרומם גם מהמצבים הכי קשים, ואני משתדלת לשדר את התקווה הזו למטופלים".
עברתי לצד השני של המתרס
לפני ארבע שנים חלה ד"ר אריק ליטוין (47) מפתח תקווה בסרטן מח העצם. זה קרה בדיוק כשסיים את אחד המבחנים בהתמחות שלו בכירורגיה פלסטית. "פרקתי כתף, שבעבר פרקתי אותה בגלל תאונות סקי, והיה צריך לעשות MRI כדי לוודא שלא נקרע גיד", הוא משחזר. "בארבע לפנות בוקר עברתי את הבדיקה. חזרתי הביתה עם הדיסק, הצצתי וראיתי גידול ענק. הלכתי לישון ובבוקר קמתי ליום חדש, לתקופה חדשה".
הוא מיד החליט לעזוב את העבודה, "כי הרגשתי שאני צריך לטפל בעצמי". הוא גם סיפר לשלושת ילדיו שיש לו סרטן. "אשתי ואני רצינו שהם יקבלו את האינפורמציה מאיתנו, אז כשהם שאלו מה יהיה עם אבא, התשובה הייתה שאבא יהיה עכשיו בבית כל הזמן. קודם, כמתמחה ברפואה, כמעט לא הייתי בבית".
מכיוון שהכיר את התחום היטב, היה לו חשוב לקבל את כל הפרטים. גם על הטווח הארוך חשב. "רציתי לדעת מה יהיה איתי עוד עשר או 20 שנה, מה יהיו תופעות הלוואי, כולל הנזקים של ההקרנות, השתלת מח העצם והכימותרפיה".
ד"ר אריק ליטוין: "אני חושב שהפכתי להיות רופא יותר טוב בגלל המחלה שלי, לא משום שהפכתי להיות יותר טוב מבחינה מקצועית, אלא כי רגשית אני יודע עכשיו לדבר עם מטופלים יותר טוב"
לדבריו, העובדה שהוא רופא לא שינתה דבר בתהליך קבלתו את המחלה. "כמו כל בן אדם, עברתי תהליך של אבל. עם כל זה שאני רופא, הרגשתי אי-ודאות, כי פתאום עברתי לצד השני של המתרס: מבן אדם צעיר ובריא הפכתי להיות בן אדם שחולה במחלה כרונית. עד אז לא באמת הבנתי מה עובר על בן אדם בתהליך כזה. גם ראיתי פתאום את מערכת הבריאות מהצד השני, וזה לא פשוט.
"במערכת אמנם עובדים אנשים מסורים ונפלאים, אבל זו מערכת עם משאבים דלים מאוד, מערכת בקריסה, וכחולה אתה רואה גם צדדים לא בריאים ולא טובים שלה. אני חושב שהפכתי להיות רופא יותר טוב בגלל המחלה שלי, לא משום שהפכתי להיות יותר טוב מבחינה מקצועית, אלא כי רגשית אני יודע עכשיו לדבר עם מטופלים יותר טוב – בייחוד חולי סרטן, בעיקר עם גידולי עור או סרטן שד. יש לי נקודת פתיחה יותר טובה".
חלק ממטופליו בבית החולים בילינסון יודעים על מחלתו. "יש כאלה שקראו עליי ואמרו שהם שמחים שיש רופא שמבין אותם יותר", הוא מספר. "אני באמת יכול להבין אותם ולהעביר להם מסרים אמיתיים, לא קלישאות של 'יהיה בסדר'. למטופלים שאני מתחבר אליהם אני מספר את הסיפור שלי מיוזמתי, ואז הקרח בינינו נשבר.
"הגיעה אליי אישה עם סרטן שד מאוד מפושט. היא הייתה בחורה צעירה, אמא לילדים קטנים, והרגישה שהקרקע נשמטת תחת רגליה. על ההתחלה סיפרתי לה שגם אני הייתי שם. העברתי לה ולבעלה את הטלפון האישי שלי ואמרתי להם שידברו איתי מתי שהם רוצים. אנחנו חברים עד היום. המחלה קירבה בינינו".
חשבתי שאני עומדת למות
את ד"ר נטע וייס (44) מכפר ורדים תפס הסרטן לפני כשלוש שנים, כשהייתה בעיצומה של התמחות ברפואת משפחה במרכז הרפואי לגליל בנהריה. "בדיוק התחלתי להתכונן למבחן שלב א'", היא נזכרת. "החיים היו אינטנסיביים עם שלושה ילדים קטנים".
החשדות החלו כשהניקה את בתה הקטנה. "כשהיא הייתה בת שנה ותשעה חודשים, שמתי לב שיש אזור בשד השמאלי שלי שלא מתרוקן. הלכתי לרופאת המשפחה שלי, והיא אמרה שלא נראה לה שזה משהו חשוד, אבל ליתר ביטחון שאעשה ממוגרפיה ואולטרסאונד. באולטרסאונד התגלה שרקמת השד תקינה, אבל בבית השחי היו שתי בלוטות שנראו לא תקינות".
תחילה חשבו שזה קשור להנקה, והיא התבקשה לחזור על הבדיקה לאחר כמה חודשים. "אמרתי, 'מה יש לי לחזור עוד חודשיים-שלושה? אם אני מניקה, זה יהיה אותו דבר. אחזור כשאסיים להניק'. הנקתי עד שהילדה הייתה בת שנתיים וחצי, אבל כשסיימתי, לא חזרתי על הבדיקה. כמה חודשים לאחר מכן התחלתי לשים לב שהשד השמאלי נהיה יותר גדול, והיו נימולים ביד שמאל. הבנתי שהגיע הזמן לחזור לאולטרסאונד. מיששתי את בית השחי בבית, ולא היה לי ספק שמדובר בסרטן".
ד"ר נטע וייס: "אנשים לא מבינים שההחלמה לוקחת הרבה זמן. הטיפולים הכימיים שלי נמשכו כמה חודשים, ומאז ועד עכשיו אני בהחלמה. רק לאחרונה התחלתי להרגיש שבאמת החלמתי. את כל זה אני מספרת למטופלות"
למחרת ניגשה לבדיקות, שהראו כי יש לה סרטן מפושט מקומית, אבל ללא גרורות. בשלב הזה היא הפסיקה לתפקד. "הייתי הולכת לעבודה, יושבת בספרייה של בית החולים ולא עושה כלום, רק גולשת באינטרנט וקוראת על הסרטן. סיפרתי על זה לכל החברות שלי, ולכולן אמרתי שאני מדמיינת את הילדים שלי גדלים בלי אימא. המחשבה שאני עומדת למות לא פסחה עליי אף שידעתי שסרטן זה לא בהכרח מוות.
"אחרי כמה שבועות קלטתי שאני יכולה להחלים והתחלתי בטיפולים, כולל כריתה של השד. עצרתי את ההתמחות למשך שנה וחצי ועסקתי בהחלמה בלבד. לאט-לאט סיימתי את הטיפולים והתאוששתי. הטיפולים היו מאוד קשים, ומה שהחזיק אותי היה הרצון שהילדים שלי יגדלו עם אמא".
4 צפייה בגלריה
ד"ר וייס בתקופת הטיפולים, עם אחד מילדיה. "מה שהחזיק אותי היה הרצון שהילדים שלי יגדלו עם אמא"
היום היא מנסה לעזור למטופלים שלה דווקא בתקופת ההחלמה, שהיא מאוד קשה. "אני הייתי בריאה עם סרטן שד: הרגשתי אז מעולה – ואז נכנסתי לטיפולים הכימותרפיים ונהייתי ממש חולה, עם כל תופעות הלוואי. זה מקום שאנשים לא מבינים אותו: רגילים לראות חולים מסכנים, ללא שיער, אבל לא יודעים שזה לא מהסרטן אלא מהטיפולים.
"אני מאמינה שהחיבור בין הגוף לנפש הוא מאוד חזק, ותפיסת החולי שלך משפיעה על היכולת של התרופות לעזור לך להחלים. זו עובדה משמעותית שמלווה אותי עד היום, ואני מביאה אותה למטופלים שלי. אני מנסה להבין מה עובר עליהם וממה הם סובלים, ומסבירה להם שאלה תופעות לוואי ומחזיקה בשבילם את האור בקצה המנהרה".
היא מספרת על שתי מטופלות שפגשה לאחרונה אחרי שסיימו את הטיפולים. "זה שלב מאוד קשה, כי אין בו את המערך האונקולוגי שעוטף אותך, ואת נשארת עם גוף שבור ונפש שבורה והמון פחדים ותופעות לוואי. אין מי שעובר איתך את התהליך הזה. האונקולוגית שלי אמרה לי, 'יופי, אין לך מחלה', וזה לא משנה שסיפרתי לה שיש לי כאבי גב וגלי חום ושאני עייפה.
"אנשים גם לא מבינים שההחלמה לוקחת הרבה זמן. הטיפולים הכימיים שלי נמשכו כמה חודשים, ומאז ועד עכשיו אני בהחלמה. רק לאחרונה התחלתי להרגיש שבאמת החלמתי. את כל זה אני מספרת למטופלות. אני יכולה להגיד להן שיהיה בסדר, ושזה יעבור, ושהעייפות לאט-לאט תיגמר, ושהכאבים לאט-לאט יעברו, ושבעוד שנתיים-שלוש הן יהיו במקום אחר לגמרי. הניסיון שלי משמעותי ביכולת שלי לעזור להן ולטפל בהן".
