חמשת התאילנדים ששוחררו אחרי 482 ימים בעזה נושאים צלקות גופניות ונפשיות. חלקם איבדו שיניים ואחד מהם אף נזקק למכשיר שמיעה. למרות הזוועות שחוו, כשהתבקשו לשתף כיצד הם מרגישים, התשובות חזרו על עצמן: "אני לא מרגיש כלום" ו-"הכול בסדר". אפילו לאוזן לא-מקצועית זה נשמע מעט מוזר. איך ייתכן שאדם עובר חוויה כזו מגיב במה שעשוי להשתמע אפילו כאדישות? ד"ר פומוויט פוטקיאו, או בקיצור ד"ר פים, הפסיכיאטר בצוות התאילנדי שטיפל בחטופים ששוחררו, מסביר שמדובר בפערים תרבותיים בין תפיסת העולם התאילנדית למערבית.
10 צפייה בגלריה
החטופים מתאילנד הוכרו באופן שווה עם 50% נכות וזכו לגמלה, מענקים וכיסוי מלא לטיפולים רפואיים – בתנאים זהים לחטופים מישראל
(צילום: רן עזר)
"בתאילנד נהוג לחייך ולומר 'סבאי סבאי', אבל מאחורי החיוך עשויים להסתתר עצב ודמעות", הוא אומר. "פדויי השבי מראים סימנים ברורים של טראומה – רבים מהם חווים תחושת ריקנות ומדווחים: 'הכול בסדר', אבל להערכתי, ההשלכות הנפשיות הקשות יתגלו רק בעוד חודשיים-שלושה, לאחר סיום שלב הטיפול האינטנסיבי. כעת הם מוקפים בצוות תומך ומקבלים תשומת לב מסיבית, אך כשהם יחזרו לשגרה, הם יעמדו מול המציאות".
מה שריגש אותו במיוחד הוא יכולתם של המטופלים התאילנדים להתמקד בהווה, למרות החוויה הטראומטית הקשה שעברו. "תכונה שמדגישה את השפעת התרבות התאילנדית על ההתמודדות עם מצבי קיצון". צפו בריאיון עם ד"ר פירווט צ'אנטאנה, רופא הטראומה התאילנדי, וד"ר פומוויט פוטקיאו, הפסיכיאטר בצוות התאילנדי:
ראיון עם רופא טראומה תאילנדי ועם פסיכיאטר תאילנדי בצוות התאילנדי-ישראלי שטיפל בחמשת חטופים התאילנדים לאחר שחרורם
(צילום: רן עזר)
בעוד במערב הטיפול הפסיכולוגי מתמקד בחשיפת טראומה, ניתוח מעמיק ופרשנות, התאילנדים מעדיפים לקבל את הקיים, להשלים עם המציאות, ולהתמודד בשקט עם המצב. מתוך ההבנה הזאת גובש צוות טיפול מיוחד, דו-לאומי, שליווה את הפדויים התאילנדים במהלך עשרת הימים ששהו במתחם השבים במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא) עד לטיסתם חזרה לתאילנד.
החטופים ששוחררו - סאת'ין סוואנקהם (34), פונגסאק ת'איננא (35), בנאוואת סאית'יאו (27), סריאון וואטצ'ארא (32) וסולאסאק לאמנאו (30) - טופלו בידי צוות רב-תחומי. הצוות התאילנדי כלל פסיכיאטר, רופא טראומה, מתרגמים, מומחים ואנשי צבא ומנהלה שהשתלבו עם אנשי הצוות הישראלי של המרכז הרפואי שמיר, אסף הרופא, בתגבור פסיכולוג ישראלי דובר תאית, נציגים מצה"ל וסיוע ממשרד הבריאות, מתוך הבנה עמוקה שהשיקום חייב להיעשות תוך התחשבות ברקע התרבותי הייחודי שלהם.
ד"ר פומוויט פוטקיאו, הפסיכיאטר התאילנדי: "בתאילנד נהוג לחייך ולומר 'סבאי סבאי', אבל מאחורי החיוך עשויים להסתתר עצב ודמעות. פדויי השבי מראים סימנים ברורים של טראומה – רבים מהם חווים תחושת ריקנות ומדווחים: 'אני לא מרגיש כלום', או 'הכול בסדר'. להערכתי, ההשלכות הנפשיות הקשות יתגלו רק בעוד חודשיים-שלושה, לאחר סיום שלב הטיפול האינטנסיבי"
סטיגמה ופער תרבותי: כיצד תרבות מעצבת שיקום נפשי
הטיפול שקיבלו פדויי השבי התאילנדים במשך עשרה ימים, עד אותו הרגע שבו יצאו חזרה לביתם בתאילנד, נעשה בשיתוף צוותים משתי המדינות, והוא מהווה אבן דרך בגיבוש פרוטוקול ייעודי לפדויי שבי ממזרח אסיה. פרוטוקול זה משלב בין שיטות טיפול מערביות לבין התאמות תרבותיות לאורח החיים ולמסורת הבודהיסטיים של תאילנד.
ד"ר עמי זרחיצילום: באדיבות ד"ר עמי זרחי"מטופל תאילנדי לא יפרק טראומה לגורמים כפי שעושה מטופל מערבי. עבורו, הטראומה היא חלק מהמציאות, והוא יבחר להתקדם מבלי לפרש ולנתח אותה", מסביר ד"ר עמי זרחי, מומחה ללימודי מזרח אסיה מאוניברסיטת צ'ולאלונגקורן בבנגקוק. "ההתמקדות שלו היא במציאת פתרונות מעשיים, בהתאם לתפיסה תרבותית הרואה בהשלמה עם הגורל כלי מרכזי בהתמודדות. עיסוק מוגבר ב'עצמי' נתפס כמכשול להארה ועלול להעצים את הסבל. עבור המערביים, השלמה כזו היא לעיתים יעד טיפולי שלוקח שנים להשיג. אך יש גם חיסרון – כאשר ההשלמה אינה מספיקה, עלול להתרחש משבר שיביא לאובדן שליטה".
מאפיינים דומים ניכרים גם בקרב פדויי שבי מהפיליפינים, אף שהמדינה מושפעת יותר מהתרבות המערבית, ואנגלית נפוצה בה כשפה שנייה. במרפאה הממשלתית לבריאות הנפש במנילה, הפועלת 24/7, מתמודדים עם אתגרים דומים לאלו של מטופלים תאילנדים – סטיגמה סביב טיפול פסיכולוגי, המתגברת ככל שמתרחקים ממרכזי הערים, וקשיים כלכליים שמגבילים את הנגישות לטיפול.
10 צפייה בגלריה
אחד מפדויי השבי התאילנדים נפרד לשלום מצוות הטיפול לפני חזרתו הביתה לתאילנד
(צילום: רן עזר)
ד"ר פירוואט צ'אנטאנה, רופא הטראומה התאילנדי: "הישראלים אסרטיביים – וזה טוב. יש להם דעה ברורה, והם מביעים אותה. מה שנשמע לנו, התאילנדים, כמו ויכוח סוער, הוא למעשה חלק טבעי מהתקשורת היומיומית שלכם, הישראלים. אצלנו, החינוך מדגיש ענווה ואיפוק, ולעיתים אנו שומרים את דעתנו לעצמנו יותר מכפי שצריך"
10 צפייה בגלריה
פאם: "בטיפול פסיכולוגי מערבי מושם דגש על חקירה מעמיקה של רגשות ורצונות, דבר שאינו טבעי לתרבות התאילנדית"
(צילום: רן עזר)
"התאילנדים מזהים רגשות בסיסיים כמו שמחה ועצב, אך מתקשים בהבחנה במנעד רגשי רחב יותר", מסבירה סאניפה צ'וטיקאפניט, המכונה פאם, פסיכולוגית תאילנדית ומומחית בטיפול אנתרופוסופי. "לרובם אין ניסיון בקישור רגשות לסיבותיהם – עבורם, מצב הרוח בא והולך כמו מזג האוויר, ולכן אין צורך לנתח אותו. בטיפול פסיכולוגי מערבי מושם דגש על חקירה מעמיקה של רגשות ורצונות, דבר שאינו טבעי לתרבות התאילנדית. רבים מעדיפים פתרון מהיר, כמו תרופה פסיכיאטרית, על פני טיפול ארוך הדורש למידה ותרגול של כלים חדשים".
באזורים הכפריים, הסטיגמה סביב פנייה לטיפול נפשי גבוהה אף יותר, וטיפול פסיכולוגי נותר יקר ונגיש בעיקר למשפחות מבוססות. לעומת זאת, טיפול פסיכיאטרי ניתן בבתי חולים ממשלתיים בעלות נמוכה יחסית.
סאניפה צ'וטיקאפניט (פאם) צילום: באדיבות פאםמגע אנושי כמפתח לשיקום
במתחם השבים במרכז הרפואי שמיר, הטובל בצמחייה ירוקה, הותאמה סביבת הטיפול במיוחד עבור הפדויים התאילנדים. שלטי הכוונה ושמות הצוות נכתבו בתאית (השפה התאילנדית) לצד עברית, הוגש אוכל מסורתי – כולל אורז בכל הארוחות, גם בארוחת הבוקר, והחדרים היו פרטיים אך כללו שתי מיטות, בעקבות ניסיון מסבבי שחרור קודמים שהראה כי תאילנדים התקשו לישון לבד לאחר שחרורם.
אחד הצעדים הראשונים של הצוות התאילנדי היה בניית "עץ משפחה" לכל מטופל – לברר מה עיסוק הוריו ואילו גידולים חקלאיים מגדלים בבית. רבים מהם ענו "אורז". היכרות בדרך זו נבחרה כיוון שהזהות התאילנדית מבוססת בראש ובראשונה על משפחה וקהילה.
דניאל פורת, פסיכולוג מהצוות הישראלי: "כאשר פונים למטופלים התאילנדים יש צורך בגישה ישירה וממוקדת. בתרבותם, נהוג להשיב בחיוך ובביטויים שמשדרים רוגע ושלווה, גם כאשר התחושות הפנימיות שונות. לכן, במקום לשאול באופן כללי 'איך אתה מרגיש?', מציגים בפניהם תחושות שאנשים במצבם חווים, ומבקשים מהם לזהות אם תחושה זו מתארת את מצבם. הגישה מתמקדת בפרטים קונקרטיים: לא שואלים אם הבגדים מתאימים, אלא אם הג'ינס נוח על העור או אם הוא לוחץ. כך, צעד אחר צעד, ניתן לעקוף מחסומים תרבותיים וליצור שיח פתוח וכן יותר"
דניאל פורתצילום: רן עזר"גם אצל ישראלים המבנה דומה", מסביר דניאל פורת, פסיכולוג דובר תאית וחבר בצוות הישראלי שטיפל בפדויים, "אבל החלק האינדיבידואלי מפותח בהרבה, במיוחד בהשוואה לתאילנדים שחיים באזורים הכפריים, ה'טאנג ג'אנגוואט'. אצל מטופלים ישראלים, לא תמיד נתחיל מעץ משפחה – כי הדגש הטיפולי לעיתים קרובות מופנה קודם כול ל'אני' האישי".
בנוסף, הוקם מתחם תפילה עם פסל בודהה, והנזיר הישראלי עופר עדי הגיע בלבושו המסורתי הבודהיסטי לקיים טקס מיוחד בהשתתפות המטופלים ואנשי הצוות משתי המדינות. בני המשפחות של פדויי השבי הוטסו במיוחד מתאילנד כדי לספק תמיכה רגשית, מתוך הבנה שחלק משמעותי מהזהות התאילנדית מושתת על השתייכות למשפחה ולקהילה – בניגוד לחברה המערבית, שבה ניתן מקום גדול יותר ל"אני" הפרטי.
10 צפייה בגלריה
בתמונות: הנזיר עופר עדי בטקס בודהיסטי במתחם השבים עם החטופים וצוות המטפלים התאילנדי-ישראלי
(צילום: שבתאי יצחק עידן, דוברות המרכז הרפואי שמיר)
לאחר ימים של טיפול משותף, נרקמו רגעים של חיבור תרבותי: התאילנדים, הידועים במופנמותם, החלו לחבק – כמנהג הישראלים, ואילו הישראלים אימצו את קידת ה-"וואי" התאילנדית והרבו להודות בתאית: "קופ-קון-קאפ" (בשיבוש הנפוץ נהגה לרוב "קפונקה"). בתגובה, הצוותים התאילנדים השיבו בעברית "תודה רבה". המחוות החיצוניות שיקפו שינוי עמוק יותר – תהליך של הפנמה והעשרה הדדית בין התרבות הישראלית לתאילנדית.
פורת מסביר כי כאשר פונים למטופלים התאילנדים, המתאפיינים במופנמות ובהימנעות מהחצנת רגשות, יש צורך בגישה ישירה וממוקדת. "בתרבותם, נהוג להשיב בחיוך ובביטויים כמו 'סבאי סבאי' ו-'מאי פן ראי', שמשדרים רוגע ושלווה, גם כאשר התחושות הפנימיות שונות", אומר פורת. "לכן, במקום לשאול באופן כללי 'איך אתה מרגיש?', מציגים בפניהם תחושות שאנשים במצבם חווים, ומבקשים מהם לזהות אם תחושה זו מתארת את מצבם. הגישה מתמקדת בפרטים קונקרטיים, לדוגמה: לא שואלים אם הבגדים מתאימים, אלא אם הג'ינס נוח על העור או אם הוא לוחץ. כך, צעד אחר צעד, ניתן לעקוף מחסומים תרבותיים וליצור שיח פתוח וכן יותר".
פאם, פסיכולוגית תאילנדית: "התאילנדים מזהים רגשות בסיסיים כמו שמחה ועצב, אך מתקשים בהבחנה במנעד רגשי רחב יותר. לרובם אין ניסיון בקישור רגשות לסיבותיהם – עבורם, מצב רוח בא והולך כמו מזג האוויר, ולכן אין צורך לנתח אותו. בטיפול פסיכולוגי מערבי מושם דגש על חקירה מעמיקה של רגשות ורצונות, דבר שאינו טבעי לתרבות התאילנדית. רבים מעדיפים פתרון מהיר, כמו תרופה פסיכיאטרית, על פני טיפול ארוך הדורש למידה ותרגול של כלים חדשים"
פורת מתאר שהצוות המטפל הגיע למתחם השבים מדי יום כדי ליצור קרבה ולאפשר למטופלים לפתח אמון בפנים מוכרות. "החום האנושי והקלילות היו חלק בלתי נפרד מהתהליך", הוא משתף. "ד"ר צ'אנטאנה, רופא הטראומה התאילנדי, שילב בדיחות במהלך פיזיותרפיה והתעמלות משותפת, בעוד הפסיכיאטר התאילנדי, ד"ר פוטקיאו, העניק למטופלים יחס רך ורגיש. שני הרופאים סייעו לרכך, לתווך ולהסביר את תהליך הטיפול בתאית, במיוחד במהלך בדיקות רפואיות, יחד עם המתרגמים".
"הישראלים אסרטיביים - וזה טוב"
תחילה, כשמצאו את עצמם חמשת השבים התאילנדים מועברים במסוק אל המרכז הרפואי שמיר, הם שאלו, "מה, אנחנו לא טסים הביתה לתאילנד?" הם ציפו לנחות בנתב"ג ולהמשיך מיד בטיסה ישירה הביתה, לתאילנד, אך הדרך לחזרה לשגרה הייתה עוד ארוכה עבורם. היה עליהם לעבור סדרת בדיקות רפואיות ואבחונים, לקבל טיפול ראשוני – פיזי ונפשי, לעבור תשאול ביטחוני ולבנות תוכנית שיקום להמשך.
ד"ר פים, הפסיכיאטר התאילנדי, אומר שפרוטוקול הטיפול בתאילנד דומה לזה שבישראל, אך בישראל פועל צוות רחב ומגוון יותר שכולל פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, ומציע גישה רב-תחומית מקיפה. "ברגע שנוצר אמון בינינו למטופלים, לאחר הטיפול הפיזי והסוציאלי, ניתן היה להתחיל לראות מעבר לחיוך", הוא שיתף.
ד"ר עמי זרחי: "מטופל תאילנדי לא יפרק טראומה לגורמים כפי שעושה מטופל מערבי. עבורו, הטראומה היא חלק מהמציאות, והוא יבחר להתקדם מבלי לפרש ולנתח אותה. ההתמקדות שלו היא במציאת פתרונות מעשיים, בהתאם לתפיסה תרבותית הרואה בהשלמה עם הגורל כלי מרכזי בהתמודדות. עיסוק מוגבר ב'עצמי' נתפס כמכשול להארה ועלול להעצים את הסבל"
10 צפייה בגלריה
בין אנשי הצוות: מימין - דניאל פורת, פסיכולוג ישראלי דובר תאלנדית, באמצע - ד"ר פומוויט פוטקיאו, פסיכיאטר תאילנדי, משמאל - ד"ר פירוואט צ'אנטאנה, רופא הטראומה התאילנדי
(צילום: רן עזר)
ד"ר פירוואט צ'אנטאנה, רופא הטראומה התאילנדי, מרוצה מהטיפול הישראלי ואומר ש"הצוות הישראלי היה חם ותומך, ואני מודה להם על כך". יחד עם זאת, הוא מצביע גם על פערים תרבותיים: "התרגשתי במיוחד מההתעקשות של הצוות הישראלי לבצע בדיקות רפואיות מקיפות, מעבר להיבטים הישירים של הטראומה, כדי להעניק למטופלים טיפול רחב ככל האפשר כבר כאן בישראל. הישראלים אסרטיביים – וזה טוב. יש להם דעה ברורה, והם מביעים אותה. מה שנשמע לנו, התאילנדים כמו ויכוח סוער, הוא למעשה חלק טבעי מהתקשורת היומיומית שלכם, הישראלים אצלנו, החינוך מדגיש ענווה ואיפוק, ולעיתים אנו שומרים את דעתנו לעצמנו יותר מכפי שצריך".
ד"ר פומוויט פוטקיאוצילום: רן עזרפורת, ששולט גם בניב האיסאני המדובר בצפון-מזרח תאילנד, משם הגיעו החטופים, תיאר את הרגע שבו חש שהטיפול השיג את מטרתו העיקרית: "אחד החטופים שהתעקש לחזור מיד לתאילנד אמר לי אחרי כמה ימים שהוא מבין את חשיבות הטיפול. זה היה רגע של תקווה – סימן לכך שהצלחנו לבסס אמון וליצור חיבור בין חוויות השבי לרגשותיו לאחר השחרור. חטופים תאילנדים ששוחררו קודם לכן בחרו לפרוש למנזר לצורך 'טהם-בון' – מעשה טוב למען הוריהם, המשמש גם ככלי טיפולי של התבודדות ומדיטציה. כאן, בישראל, הם נחשפו לשיטות טיפול נוספות מעולם הפסיכולוגיה, ואנו מקווים שיאמצו אותן ככלי נוסף להתמודדות בהמשך דרכם".
ד"ר פירוואט צ'אנטאנהצילום: רן עזרהוא מספר שכל איש צוות הביא איתו משהו אישי, בשילוב עם הבנה תרבותית. "בתרבות התאילנדית קיימת תגובה מיידית לסמכות – קבלה והרכנת ראש. אבל כמטפלים, אנחנו לא מחפשים תגובה פורמלית, אלא קשר פתוח וקרוב יותר", אומר פורת. "לכן אני מדבר איתם בניב האיסאני. התגובה הראשונה שלהם היא הפתעה – 'אתה יודע איסאנית?' – ואז השיחה נמשכת בתאית רשמית יותר, עם מילת הנימוס 'קאפ' בסוף כל משפט. אבל כשפותחים את השיחה באיסאנית, האווירה הופכת נינוחה ופחות רשמית, מה שמאפשר היפתחות אמיתית".
השיבה הביתה: "המשך הטיפול מהווה אתגר"
אחרי עשרה ימים אינטנסיביים בטיפול במתחם השבים, חמשת הפדויים התאילנדים יצאו בשבת מהמרכז הרפואי שמיר אל שדה התעופה. משני צידי הדרך עמדו המטפלים התאילנדים והישראלים ונופפו בדגלוני שתי המדינות. חיבוקים חמים, דמעות של פרידה, ושירת "I’m Coming Home" שהשתלבה עם "הבאנו שלום עליכם". כשהרכב התחיל לנסוע, פדויי השבי נופפו לשלום וקראו: "אנחנו אוהבים אתכם!"
בטלפון הנייד של ד"ר אסנת לבציון-קורח, מנהלת המרכז הרפואי שמיר, מופיעה הודעה בתאית. ההתכתבות עם נוטווארי, פדויית שבי תאילנדית מסבב השחרורים הקודם, ממשיכה להתנהל גם חודשים רבים אחרי ששבה הביתה. גוגל-טרנסלייט מתווך בין השפות, אימוג'ים של לבבות מחליפים מילים, ובין השורות נרקם קשר של חברות, תקווה, אכפתיות ושיתוף פעולה שחוצה יבשות.
10 צפייה בגלריה
ד"ר אסנת לבציון-קורח, מנהלת המרכז הרפואי שמיר, נפרדת מאחד החטופים התאילנדים לפני חזרתו הביתה
(צילום: רן עזר)
עו"ד גיל קריספין, שמטפל בתביעות של אזרחים תאילנדים מול הביטוח הלאומי, מציין את ההטבות שהעניק המוסד לפדויי השבי מ-7 באוקטובר, ישראלים וזרים כאחד. כולם הוכרו באופן שווה עם 50% נכות וזכו לגמלה, מענקים וכיסוי מלא לטיפולים רפואיים – בתנאים זהים לאזרחי ישראל. במידת הצורך, הם יכולים להגיש בקשה להעלאת אחוזי הנכות הפיזית והנפשית בהליך מקוצר.
שגרירת ישראל בתאילנד, אורנה שגיב, וצוותה ביקרו את המשפחות השכולות ואת משפחות החטופים, בהם גם אלו ששבו. הם סייעו במילוי טופסי התביעה לביטוח הלאומי, שתורגמו לתאית בשיתוף הרשויות המקומיות, כדי להבטיח שכל זכויותיהם ימומשו במלואן.
באתר משרד העבודה התאילנדי פורסם דיווח משגרירות תאילנד בישראל על סכומי הפיצוי שיקבלו פדויי השבי התאילנדים, באופן זהה לזכויות פדויי השבי הישראלים. הפיצויים כוללים גמלה חודשית בגובה של כ-3,300 ש"ח, בהתאם לגילם, ומענקים של כ-60 אלף ש"ח. יש לציין כי העובדים התאילנדים, שנמצאים בתחילתו של טיפול שיקומי, היו המפרנסים של משפחותיהם, ולא עבדו מאז שנחטפו לרצועת עזה.
עו"ד גיל קריספיןצילום: באדיבות עו"ד גיל קריספיןהמסע חזרה הביתה לתאילנד מסמן את סיום השלב הראשון בטיפול – אך גם את תחילתו של תהליך התמודדות ארוך שילווה אותם כל חייהם. ד"ר פים, הפסיכיאטר התאילנדי, מתכנן להמשיך לעקוב אחרי השבים ולהיות איתם בקשר לפחות למשך חצי שנה, תוך תיאום עם מטפלים בבתי החולים הממשלתיים באזור מגוריהם. "המשך טיפול פסיכולוגי עשוי להיות מאתגר עבורם, אך שיחות וידיאו יהוו גשר לתמיכה מתמשכת, שכן לכולם יש טלפונים, ושיחות וידיאו הן חלק מחייהם".
