אווה קוסטה הייתה בת 14 בלבד, אחת המתעמלות המבטיחות באוסטרליה, כשהרגע ששינה את חייה התרחש בתוך אולם האימונים. עד אז, כמעט כל מה שעשתה היה מכוון למטרה אחת: להגיע הכי רחוק שאפשר. היא התחילה להתעמל בגיל חמש, החלה להתחרות באופן רציני, הייתה חלק מהסגל האוסטרלי וחלמה לייצג את המדינה שלה באולימפיאדה. "ההתעמלות הייתה כל העולם שלי", סיפרה בימים האחרונים בריאיון ל"פיפל". "זה לא היה רק ספורט בשבילי, זה היה מי שאני".
המאבק לשיקום של אווה קוסטה
(מתוך עמוד הטיקטוק של אווה קוסטה)
ב-7 באפריל 2023, במהלך אימון בבריסביין, החלום הזה נקטע בבת אחת. קוסטה נפלה מהקורה ונחתה על צווארה. היא סבלה מפגיעה קשה בעמוד השדרה. באתר הקרן שהקימה משפחתה נכתב כי לאחר ניתוח חירום לא נרשמה תחילה תנועה מתחת לגובה הפגיעה. "אני זוכרת שפגעתי במזרן ומיד ידעתי שמשהו מאוד לא בסדר, כי לא יכולתי לזוז", סיפרה קוסטה. "הרגעים שאחרי היו מפחידים וסוריאליסטיים".
קוסטה הייתה ספורטאית צעירה במסלול תחרותי, עם שאיפות גדולות ועתיד ורוד. בדיווחים שפורסמו זמן קצר אחרי הפציעה תוארה כתקווה אולימפית, ובמועדון ההתעמלות שבו התאמנה דיברו על נערה מסורה, מוכשרת, חכמה ומלאת תשוקה. אבל אחרי התאונה, כל השאלות על אולימפיאדה, תחרויות ומדליות נדחקו הצידה ונולדה מטרה חדשה - לשרוד.
"אנחנו חוגגים כל תנועה שלה"
בימים ובשבועות הראשונים שאחרי הנפילה, קוסטה עברה ניתוחים, אשפוז ממושך ושיקום אינטנסיבי. המציאות החדשה שלה כללה פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, תרגילי נשימה, כאבים, זיהומים, עייפות קיצונית ואובדן כמעט מוחלט של העצמאות שהייתה מובנת מאליה עד אז. אמה, רנדי קוסטה, סיפרה אז כי המשפחה עדיין מתקשה לעכל את השינוי: "לפני חודש אווה התאמנה לאולימפיאדה, ועכשיו אנחנו חוגגים כל תנועה". לדבריה, גם הרופאים לא יכלו להבטיח דבר. בפגיעות חוט שדרה, ההתקדמות איטית ושונה מאדם לאדם, וכל שינוי קטן מקבל משמעות עצומה.
בשלב הראשון לא הייתה לאווה תחושה מתחת לצוואר, אך בהמשך דווח כי הצליחה להשיב תנועה מסוימת בזרוע ימין. מאז היא מגדירה את עצמה ברשתות כ-C4/C5 quadriplegic - כלומר עם טטרפלגיה, פגיעה בארבע הגפיים, בעקבות פגיעה צווארית בחוט השדרה. בסרטונים שהעלתה מאז היא מסבירה כי הידיים, הזרועות, הרגליים והגו שלה "בעיקרון משותקים", אך היא אינה משותקת לחלוטין ולכן עדיין יכולה להזיז ולהרגיש דברים מסוימים. בסרטונים אחרים היא אף מדגימה איך היא מתאפרת עם "ידיים משותקות", תוך שימוש באביזרים מותאמים. לכן, התיאור המדויק של מצבה אינו שיתוק בפלג הגוף התחתון בלבד, אלא פגיעה קשה בארבע הגפיים, עם תפקוד חלקי שנותר או חזר בחלק מהידיים והזרועות.
ההבדל הזה חשוב. טטרפלגיה, או קוודריפלגיה, היא מצב של פגיעה בתנועה או בתחושה בכל ארבע הגפיים, לרוב בעקבות פגיעה באזור הצווארי של חוט השדרה. בפגיעות באזור C4-C5 עשויה להיות פגיעה משמעותית גם בפלג הגוף העליון, אך מידת התפקוד שנותרת בידיים ובזרועות משתנה בהתאם לחומרת הפגיעה, לשאלה אם מדובר בפגיעה מלאה או חלקית, ולתהליך השיקום. לכן עצם העובדה שקוסטה מסוגלת להזיז את ידיה במידה מסוימת אינה סותרת את הגדרתה כטטרפלגית.
בהתחלה, היא מספרת, היא כמעט לא הבינה את מלוא המשמעות של מה שקרה לה. "אני חושבת שזה לא היה רגע אחד, אלא הרבה רגעים", אמרה. "בהתחלה הייתי כל כך עסוקה בלשרוד את הניתוחים ולעבור את השיקום, שכמעט לא עיבדתי את הכול". רק בהמשך, כשהחברות שלה המשיכו להתאמן והעולם שהכירה המשיך לנוע בלעדיה, הגיעה ההבנה שהחיים הקודמים שלה כבר לא ישובו ואיתה האבל האמיתי. "זה היה אחד החלקים הכי קשים, כי לא התאבלתי רק על תנועה פיזית", סיפרה. "התאבלתי על החיים שחשבתי שיהיו לי".
במובן הזה, הפציעה לא לקחה ממנה רק את היכולת להתחרות, אלא את כל מי שהיא. "ההתעמלות עיצבה את הזהות שלי במשך כל כך הרבה זמן, ופתאום כל מה שתכננתי נעלם בן לילה", אמרה. עבור נערה שכל יום שלה היה בנוי סביב אימונים ותחרויות, השאלה לא הייתה רק איך חוזרים להזיז יד או גוף, אלא מי היא עכשיו, כשהדבר שהגדיר אותה כבר לא קיים באותה צורה.
אווה במהלך יום בשיקום
גם סימון ביילס תמכה
באותם שבועות ראשונים, עולם ההתעמלות ניסה להרים אותה מרחוק. מתעמלות ממדינות שונות שלחו לה סרטוני תמיכה, בהן גם המתעמלת הגדולה בכל הזמנים סימון ביילס, ששלחה מסר אישי: "אני חושבת עלייך ומתפללת בשבילך". קוסטה סיפרה אז שהמסר מביילס ריגש אותה במיוחד, מפני שצפתה בה מאז שהייתה ילדה קטנה. גם שייליס ג'ונס, שזכתה פעמיים באליפות העולם יחד עם הנבחרת האמריקנית, שלחה ברכת החלמה, ובסך הכול הגיעו הודעות תמיכה ממתעמלות מכל העולם, בהן קנדה, אנגליה, צרפת, גרמניה, ברזיל, איטליה ומדינות נוספות.
המשפחה שלה, כך היא אומרת, הפכה לעוגן המרכזי. "המשפחה שלי הייתה לצדי בכל ניתוח, בכל נסיגה, בכל ניצחון קטן ובכל רגע קשה", סיפרה. במקום לדבר איתה רק על מה שאבד, הוריה ניסו להציב לפניה שפה אחרת. "המשפחה שלי קיבלה החלטה מוקדמת שנתמקד באפשרות, לא במגבלה". זה לא מחק את הכאב, אבל בהדרגה זה שינה את הדרך שבה הסתכלה על החיים החדשים שנכפו עליה.
המשפחה גם הקימה את Walking With Ava Foundation, שנועדה לגייס כסף לתמיכה בטיפול ובהחלמה שלה. באתר הקרן נכתב כי המשפחה מבקשת סיוע כדי לספק לאווה את הטיפול הטוב ביותר האפשרי, וכי הדרך שלפניה ארוכה. לצד הקרן, משפחת קוסטה הפכה את הסיפור של אווה למוקד קהילתי רחב יותר, עם עדכונים, תרומות וקמפיינים סביב ההתמודדות עם פגיעות חוט שדרה.
במקביל, אווה התחילה לתעד את חייה ברשתות וקראה למשתמש שלה "ללכת עם אווה" (Walking With Ava). מה שהחל כדרך לעבד את המציאות החדשה שלה, הפך במהירות לקהילה גדולה של עוקבים, בהם אנשים עם פגיעות חוט שדרה, צעירים עם מוגבלויות, ספורטאים ומשפחות שעברו תאונות דומות. הסרטונים שלה צברו מיליוני צפיות, והיא מתעדת בהם אימונים, שיקום, טיפולים, רגעים קשים וגם רגעים יומיומיים קטנים: איך מתארגנים בבוקר, איך מתאפרים, איך משתמשים בכיסא גלגלים, ואיך מנסים לבנות מחדש עצמאות אחרי פגיעה ששינתה הכול.
החשיפה הזו, היא מודה, לא תמיד פשוטה. "זה בהחלט היה מציף לפעמים, כי החיים שלי השתנו בפומבי", אמרה. "אבל הבנתי שפגיעות מחברות בין אנשים". במקום להסתיר את הפציעה, היא הפכה אותה לשפה. במקום שהגוף שלה יהיה רק סמל לאובדן, היא ניסתה להפוך אותו גם לכלי שמסביר לאחרים איך נראים חיים אחרי פגיעה כזו. "אם שיתוף המסע שלי עוזר אפילו לאדם אחד להרגיש פחות לבד, זה שווה את זה".
עם הזמן, גם המשמעות של כוח השתנתה מבחינתה. בעבר, כוח היה מדליות, ביצועים מלושטים ונחיתות מדויקות ושליטה מוחלטת בגוף. היום, היא אומרת, כוח נראה אחרת לגמרי. "לפני הפציעה, כוח היה ביצועים פיזיים, מדליות ולדחוף את הגוף שלי לקצה", סיפרה. "עכשיו כוח הוא חוסן". מבחינתה, זה אומר להמשיך להופיע גם בימים קשים, להסתגל, וללמוד לאהוב גוף שמתפקד אחרת.
היעד החדש שלה כבר לא נמצא על הקורה, על המקבילים המדורגים או על סוס הקפיצות; קוסטה החלה לפעול גם סביב הנגשת ציוד ניידות וציוד לאנשים עם מוגבלויות, וב"פיפל" נכתב כי היא מעורבת ב-The Sharing Shed Foundation, שמחברת בין אנשים הזקוקים לציוד כזה לבין תרומות. אחרי שחוותה בעצמה כמה קשה להשיג ציוד חיוני אחרי פגיעת חוט שדרה, היא אומרת שזה הפך עבורה לעניין אישי. "אחד הדברים הגדולים שמניעים אותי הוא לעזור לאנשים להשיג ציוד ניידות ונגישות שיכול לשנות לגמרי את איכות החיים שלהם", אמרה.
שלוש שנים אחרי הנפילה, אווה קוסטה נלחמת בכל יום כדי להזיז יד וממשיכה לפרוץ גבולות חדשים, כאלו שפעם היו נראים מובנים מאליהם. החלמה היא מילה גדולה עבורה, היא לא חזרה לחיים שהיו לה לפני כן, והיא לא מנסה להעמיד פנים שכן. החלום האולימפי נגמר, הגוף השתנה, העצמאות נפגעה, והמאבק היומיומי נמשך. אבל מתוך המקום הזה היא מנסה לנסח לעצמה עתיד אחר. "אני מקווה שאנשים יבינו מהסיפור שלי שהחיים עדיין יכולים להיות משמעותיים, יפים ומשפיעים, גם כשהם נראים אחרת לגמרי ממה שתכננת. אתגרים אולי משנים את הדרך שלך, אבל הם לא לוקחים ממך את היכולת לעשות שינוי".
