למה כל כך קשה להפסיק הרגלים כפייתיים, גם כשמבינים שהם פוגעים בנו? מחקר חדש, בהובלת פרופ' יהושע גולדברג מהפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים ופרופ' ג'ושוע פלוטקין מאוניברסיטת סטוני ברוק בניו יורק, מציע תשובה מפתיעה: ייתכן שהמוח עצמו "חוטף" את מנגנון הסרוטונין, אחד החומרים המרכזיים שמווסתים מצב רוח והתנהגות.
לפי המחקר, שפורסם בכתב העת המדעי החשוב Nature Communications, חומר אחר במוח - אצטילכולין - מסוגל להשתלט על שחרור הסרוטונין דווקא באזורים שאחראים על הרגלים ותנועה, וכך עשוי לשבש את השליטה בהתנהגות ולהקשות על עצירת דפוסים כפייתיים כמו אלה שמאפיינים OCD. למעשה, החוקרים מצאו כי בסטריאטום, אזור המעורב בלמידה ובשליטה בתנועה, מערכת איתות כימית אחת יכולה להשתלט על אחרת – ולהוביל לשחרור מתואם של שני מוליכים עצביים שונים.
כשהמוח מערבב בין מערכות האיתות
המחקר התמקד בסטריאטום - אזור מרכזי במוח שמעורב בלמידת הרגלים ובהכוונת התנהגות. החוקרים בחנו תאי עצב ייחודיים בשם אינטרנוירונים כולינרגיים (CINs), שפועלים במידה מסוימת כמו "מנצחים בתזמורת" ומפרישים את המוליך העצבי אצטילכולין. עד כה היה ידוע שתאים אלה משפיעים על שחרור דופמין, אך כעת מתברר שכאשר הם מופעלים באופן מסונכרן, הם מסוגלים לגרום גם לשחרור מקומי של סרוטונין.
פרופ' יהושע גולדברגצילום: נתי שוחט, פלאש 90התהליך הזה מתרחש באמצעות קולטנים ניקוטיניים לאצטילכולין (nAChRs), שנמצאים על סיבי עצב סרוטונרגיים. במילים פשוטות: האצטילכולין שמופרש מהתאים "מפעיל" את סיבי הסרוטונין - וגורם להם לשחרר את החומר. החוקרים הראו כי התגובה הזו מתרחשת באופן מיידי כאשר התאים מופעלים, מה שמצביע על מנגנון ישיר של שליטה בין המערכות.
החוקרים מצאו כי המנגנון הזה לא רק מגביר את כמות הסרוטונין המשתחרר, אלא גם מרחיב את האזור שבו הוא פועל. כלומר, השפעת הסרוטונין מתפשטת למרחק גדול יותר בתוך המוח. כאשר חסמו החוקרים את הקולטנים הרלוונטיים, הן עוצמת השחרור והן טווח הפעולה הצטמצמו באופן משמעותי.
4 צפייה בגלריה
מנגנון מוחי חדש עשוי להסביר OCD ודיכאון ולכוון לפיתוח טיפולים חדשים
(צילום: Shutterstock)
למרות שבאזורים מסוימים במוח קיימת צפיפות גבוהה יותר של סיבי סרוטונין, המנגנון הזה זוהה רק בחלק הדורסלי של הסטריאטום - אזור שמקושר יותר לשליטה בהרגלים ובפעולות יומיומיות - ולא בחלק הוונטרלי, שקשור יותר לעיבוד רגשי ותגמול. לדברי החוקרים, ייתכן שההבדל נובע מכך שבאזור הדורסלי יש יותר תאים שמפרישים אצטילכולין, ולכן ההשפעה שם חזקה יותר. אפשרות נוספת היא שסיבי הסרוטונין באזורים שונים במוח "בנויים" קצת אחרת – למשל עם סוגים שונים של קולטנים – ולכן הם מגיבים באופן שונה לאותו אות כימי.
עוד עולה מהמחקר כי הקשר ההדוק בין שתי המערכות משמעותו שחריגה במערכת אחת עלולה לגרור חריגה גם בשנייה. כלומר, כאשר רמות האצטילכולין יוצאות מאיזון, הדבר עלול להוביל גם לעלייה חריגה בשחרור הסרוטונין.
הקשר ל-OCD: כשהמערכת יוצאת מאיזון
כדי לבחון את המשמעות של הממצאים בהקשר פתולוגי, החוקרים בדקו עכברים עם שינוי גנטי המשמש מודל ל-OCD, המתבטא בין היתר בהתנהגות של טיפוח כפייתי. אצל עכברים אלה התברר שהמנגנון החדש פועל חזק יותר מהרגיל - בין היתר בגלל פעילות יתר של המערכת הכולינרגית.
4 צפייה בגלריה
מנגנון שחרור מוליכים עצביים: אצטילכולין משתחרר משלפוחיות סינפטיות ומעביר אותות בין תאי עצב (הדמיה תלת-ממדית)
(צילום: Shutterstock)
בפועל, זה אומר שהאצטילכולין "מפעיל" יותר מדי את סיבי הסרוטונין - וגורם לשחרור מוגבר שלו. עם זאת, היכולת הבסיסית של התאים לייצר ולשחרר סרוטונין לא נפגעה - אלא רק הדרך שבה הם מופעלים. כלומר, הבעיה אינה בהכרח בכמות הסרוטונין עצמה, אלא באופן שבו מערכות המוח מתקשרות זו עם זו.
באמצעות כלים אופטוגנטיים - שיטה שמאפשרת להפעיל תאי עצב בדיוק גבוה באמצעות אור - הצליחו החוקרים להפעיל ישירות את התאים הכולינרגיים, וגילו כי די בכך כדי לגרום לשחרור סרוטונין. כאשר חסמו את הקולטנים הרלוונטיים, האפקט נעלם לחלוטין - ממצא שמחזק את ההבנה שמדובר במנגנון ישיר.
החוקרים מדגישים כי זו הפעם הראשונה שבה מודגם מנגנון ישיר שבו אצטילכולין שולט בשחרור סרוטונין בסטריאטום. בנוסף, הם מציינים כי מצבים של פעילות יתר של אצטילכולין אינם ייחודיים ל-OCD, וקיימים גם במחלות נוספות כמו פרקינסון.
"הממצאים שלנו מראים כי החיווט הפנימי של המוח מאפשר למערכת כימית אחת 'לחטוף' מערכת אחרת באופן מקומי ומדויק", מסבירים פרופ' גולדברג ופרופ' פלוטקין. "במצבים כמו OCD, שבהם האיתות הכולינרגי ככל הנראה משובש, ההשתלטות הזאת עלולה לפעול בעוצמה גבוהה מדי - דבר שעשוי להסביר מדוע התנהגויות כפייתיות הופכות לקשות כל כך לעצירה".
4 צפייה בגלריה
עכברים עם נטייה להתנהגות כפייתית הראו פעילות מוגברת של המנגנון החדש במוח, בדומה למה שנצפה ב-OCD
(צילום: Shutterstock)
המשמעות האפשרית רחבה יותר: כיום תרופות הפועלות על מערכת הסרוטונין הן קו הטיפול הראשון בהפרעות פסיכיאטריות רבות, כולל OCD ודיכאון. אולם הממצאים החדשים מציעים נקודת מבט אחרת – שלפיה ייתכן שהבעיה אינה רק ברמות של מוליך עצבי כזה או אחר, אלא בצימוד החזק ביניהם.
בהתאם לכך, ייתכן שטיפולים עתידיים יתמקדו דווקא בהחלשת הקשר בין מערכות האיתות – כלומר בהפרדה בין פעילות האצטילכולין לזו של הסרוטונין – במקום ניסיון לאזן כל אחת מהן בנפרד. עם זאת, חשוב להדגיש כי המחקר בוצע בתנאי מעבדה, ולכן עדיין לא ברור כיצד בדיוק המנגנון הזה פועל במוח חי בזמן התנהגות יומיומית. החוקרים מציינים כי ייתכן שהוא נכנס לפעולה במצבים של אירועים משמעותיים או לחץ, אך נדרשים מחקרים נוספים כדי להבין זאת לעומק.
