כולנו מכירים את זה: מעבר מסטורי לסטורי, עוד גלילה בטיקטוק, רק לבדוק משהו בפיד – ופתאום חלפה שעה. גם מי שמשוכנע שהטלפון לא מנהל אותו, יודה שהוא מתקשה לעצור. אבל מה באמת יקרה אם פשוט נכבה את הרשתות החברתיות לשבוע אחד בלבד? מחקר חדש ומקיף מגלה שהשינוי מגיע מהר הרבה יותר ממה שנדמה לנו – והוא מורגש בדיוק במקומות הרגישים ביותר של הבריאות הנפשית.
מחקר ענק שפורסם בימים אלה ב-JAMA Network Open, מכתבי העת הרפואיים החשובים בעולם, מצא שצעירים שהפסיקו להשתמש ברשתות החברתיות למשך שבוע אחד בלבד, חוו ירידה משמעותית בתסמיני חרדה, דיכאון ונדודי שינה. למרות שמדובר בהפסקה קצרה להפליא, הממצאים היו ברורים: דיכאון ירד בכמעט 25%, חרדה בכ-16% וקשיי שינה בכ-14.5%, וההשפעה הייתה חזקה במיוחד בקרב מי שחוו מראש מצוקה נפשית גבוהה.
4 צפייה בגלריה
צעירים שהפסיקו להשתמש ברשתות החברתיות למשך שבוע, חוו ירידה בתסמיני חרדה, דיכאון ונדודי שינה
(צילום: Shutterstock)
ד"ר שרון פלגי, הפסיכולוגית הארצית של מכבי שירותי בריאות, מסבירה שהממצאים החדשים משתלבים היטב עם הידע הקליני והמחקרי שנאסף בשנים האחרונות. לדבריה, הרשתות החברתיות "כאן כדי להישאר", זו מציאות שמעצבת את חיי הצעירים – ואת הדרך שבה הם חווים את העולם.
"הבעיה מתחילה בעיקר כאשר צריכת התוכן ברשתות היא פסיבית: גלילה, צפייה באחרים והשוואה מתמדת לחיים של אנשים", אומרת ד"ר פלגי. "כאשר אנחנו רק צופים בחיים של אחרים, בלי ליצור או לפעול בעצמנו, עולה הסיכון לפגיעה בדימוי עצמי, בדימוי גוף, ולהופעת חרדה ודיכאון. זו חוויה שמטבעה מושתתת על השוואה". היא מציינת שגם בריונות ברשת היא חלק משמעותי מהבעיה, וההשפעות אינן מוגבלות למתבגרים בלבד, אלא ניכרות – לפי מחקרים שנעשו – גם אצל צעירים ומבוגרים צעירים.
הפסקה קטנה – ותוצאות גדולות
המחקר שנערך בארצות הברית בין מרץ 2024 למרץ 2025 כלל 373 צעירים בגילי 24-18, רובם סטודנטים, שניטרו במשך שבועיים את התנהגות הטלפון שלהם: זמן מסך, פתיחת אפליקציות, מספר ההתראות, שעות השינה, תנועתיות, תקשורת ועוד. לאחר מכן, 295 מהם (כ-79%) בחרו מרצון לבצע "דיטוקס" של שבוע – בלי פייסבוק, אינסטגרם, טיקטוק, סנאפצ'ט ו-X (טוויטר לשעבר).
ד"ר שרון פלגיצילום: מכבי שירותי בריאותהנבדקים מילאו מדי יום שאלונים קצרים על מצב רוח ותסמינים כמו חרדה, דיכאון וקשיי שינה, ובמקביל הטלפונים שלהם סיפקו נתונים אובייקטיביים על שימוש אמיתי ולא מדומיין. הנתון הזה חשוב במיוחד, כי מטה-אנליזות רבות בשנים האחרונות הדגישו שהנתונים שהמשתמשים מדווחים בעצמם אינם מדויקים, ולעיתים לא משקפים את ההתנהגות האמיתית.
למרות שמקובל לחשוב שככל שמבלים יותר זמן ברשת כך הבריאות הנפשית נפגעת יותר, המחקר מצא שהזמן עצמו לא בהכרח הבעיה. דווקא דפוסי שימוש בעייתיים, כמו השוואה שלילית לאחרים, חיפוש אישור חיצוני או תחושת התמכרות - הם שהיו קשורים בצורה הרבה יותר מובהקת לדיכאון, חרדה ונדודי שינה. במילים אחרות: לא משנה כמה שעות גללתם, אלא אם אתם מרגישים שאתם חייבים לעשות את זה, או יוצאים מזה בתחושת חסר, קנאה, או ביקורת עצמית.
קשה יותר לוותר על אינסטגרם וטיקטוק
למרות ההנחייה לא להשתמש ברשתות, לא כל האפליקציות היו שוות. הצעירים הצליחו להפסיק כמעט לחלוטין להשתמש בפייסבוק וב-X, אבל התקשו הרבה יותר להתרחק מאינסטגרם, טיקטוק וסנאפצ'ט. דווקא אפליקציות הווידאו הקצביות והחזותיות הן אלה שהוכיחו שהן משאירות אותנו קרובים למסך. ובכל זאת, גם עם "חריגות שימוש", התוצאות היו חד-משמעיות.
המחקר חילק את המשתתפים לפי חומרת הדיכאון מראש, והתברר שמי שסבלו מתסמינים בינוניים עד חמורים נהנו מהשיפור הגדול ביותר - כולל ירידות חדות בעוצמת החרדה ובקשיי השינה. מנגד, תחושת הבדידות לא השתנתה כלל, והחוקרים מעריכים כי ייתכן שהרשתות מספקות גם צורך אנושי בסיסי בחיבור, ולכן הפסקה מוחלטת לא בהכרח תוריד את הבדידות - לפחות לא בטווח הקצר.
ד"ר פלגי מדגישה שגם כיום, כשיותר ויותר משפיענים ויוצרי תוכן מדברים בפתיחות על קשיים נפשיים ומורכבויות רגשיות - צריכה פסיבית של התכנים הללו עדיין לא יוצרת תחושת חיבור אמיתית. לדעתה, גם אם השיח נעשה פתוח ובריא יותר, הוא לא מחליף קשר אנושי פעיל או התנסות ממשית בחיים עצמם. "כשאנו לא מפעילים את עצמנו - לא חושבים, לא יוצרים, לא מתקשרים - גם התכנים החיוביים ביותר יכולים להפוך למשהו שמגביר חרדה או בדידות".
היא מסבירה כי חלק מהשפעתה של המדיה נובע מהיעדר עשייה פיזית ומנטלית במהלך הגלילה. "כשאנחנו בטלפון, אין תנועה, אין מעורבות, אין נוכחות. אפשר לשכב יום שלם במיטה, לגלול ללא הפסקה, ולהרגיש לכאורה חיבור לעולם - אבל בפועל הגוף והנפש לא חווים שום דבר". לדבריה, פעילות שמביאה שליטה נפשית - כמו שיחה עם אדם אחר, יציאה החוצה, ספורט או התנסות חווייתית ממשית - נעלמת לחלוטין בצריכה דיגיטלית פסיבית.
4 צפייה בגלריה
ד"ר פלגי: "צורכים הרבה תוכן, אבל בפועל הגוף והנפש לא חווים שום דבר"
(צילום: Shutterstock)
אחת הדוגמאות הבולטות לכך קשורה ליחסים זוגיים: בעבר, אומרת ד"ר פלגי, פרידה משמעותה נתק. כיום, גם אחרי פרידה ממשיכים לעקוב, לראות מה הצד השני עושה, מי מגיב לו, ואפילו לדמיין חיים "טובים יותר" שהוא כביכול מנהל. "אנשים מדווחים כמה זה מכאיב", היא מספרת. "בטיפול אנחנו מלמדים לזהות מתי ההתנהגות הזאת מזיקה, מתי צריך לעצור, ואיך לפתח מיומנות של ויסות – גם מול האלגוריתם שיודע בדיוק איך להשאיר אותנו שם".
לדבריה, זהו סוג של התמכרות, וחשוב לא רק להפחית שימוש, אלא ללמוד לזהות את הסימנים: מתי התוכן מעורר לחץ? מתי הוא משפיע על מצב הרוח? ומה קורה בגוף ובמחשבות בזמן הגלילה? "ברגע שלומדים לשים לב לזה, אפשר להתחיל לווסת ולבחור באופן יותר מודע".
פחות רשתות - אבל דווקא יותר זמן מסך
אחת התוצאות המפתיעות הייתה שדווקא בשבוע הדיטוקס, המשתתפים בילו יותר זמן מול הטלפון באופן כללי וגם נשארו יותר בבית. החוקרים מעריכים שהרגלי הגלילה הקבועים פשוט הוחלפו באפליקציות אחרות, או שזמן פנוי שלא נוצל לפעילות חברתית "אמיתית" נשאר מול המסך.
הנתונים האלה תומכים במסקנה נוספת: ייתכן שהרעיון אינו להפחית שימוש בטלפון, אלא להפוך אותו לבריא יותר - להימנע משימוש בעייתי, מהשוואות ומהתמכרות.
4 צפייה בגלריה
בזמן איכות עם הילדים, המסר ברור: זה הזמן להיות עם הילדים, לא עם המסך
(צילום: shutterstock)
החוקרים מסבירים שלמחקר יש כמה מגבלות שחשוב לקחת בחשבון: הוא לא כלל קבוצת ביקורת שניתן להשוות אליה, מה שמקשה לקבוע באופן מוחלט שהשיפור נגרם מהדיטוקס בלבד. בנוסף, המשתתפים לא ייצגו את כלל האוכלוסייה - רובם היו נשים צעירות, סטודנטיות ומשתמשות באייפון. עוד מגבלה היא שלא נבדקה ההשפעה לאורך זמן, ולכן לא יודעים אם השיפור נשמר גם אחרי שחוזרים לרשתות החברתיות.
לסיום, ד"ר פלגי מדגישה כי הורים חייבים להיות חלק פעיל מהשינוי - לא באמצעות ביקורת, אלא דרך דוגמה אישית. "אנחנו מתלוננים על הילדים שמחוברים לטלפון, בזמן שאנחנו בטלפון בעצמנו רוב שעות היום. ילדים לומדים קודם כל ממה שהם רואים - לא ממה שאומרים להם". לדבריה, המסר הלא מילולי חזק במיוחד בזמני איכות: "אם בזמן משחק או ארוחה הטלפון ביד - המסר ברור. זה הזמן להיות עם הילדים, לא עם המסך".
עם הגיל, ההכוונה צריכה להפוך לשיח ביקורתי ולאיסוף כלים, ולא לאיסורים. "במקום לומר 'תעזוב את הטלפון', צריך לדבר איתם על מה הם רואים שם, איך לחשוב על זה, איך לזהות מה עושה טוב ומה מזיק. זו מיומנות חיונית, שחשוב להתחיל ללמד מוקדם ככל האפשר".
