ביום שאחרי ההפסד בגמר גביע המדינה, בזמן שבהפועל באר שבע כבר התחילו להיערך לחגיגות אליפות המדינה (השישית בתולדותיה), ד"ר פלור דיאז גרמוי כבר הייתה עם הראש קדימה. כרופאת משפחה ורופאת ספורט, רופאת קבע בחיל האוויר, רופאה במכבי שירותי בריאות וחלק מהצוות הרפואי של הפועל באר שבע, היא רגילה לחיות בין כמה עולמות במקביל - מרפאה, מגרש, צבא ומשפחה.
בריאיון באולפן ynet סיפרה על הדרך מארגנטינה לדרום הארץ, על האבל של הקבוצה אחרי הגמר, על החיים בתוך מועדון כדורגל מקצועני, וגם על הרגע שבו כמעט ויתרה על ההזדמנות שהפכה עבורה לחלום. צפו בריאיון המלא:
"זה היה משהו שלא האמנתי שיקרה": ריאיון עם ד"ר פלור דיאז גרמוי
( צילום: ירון ברנר)
"כן, הייתי שם", סיפרה על גמר הגביע שנערך בטדי. "כמו כל משחק, הייתי שם עם הצוות הרפואי". כשנשאלה עד כמה היה קשה לראות את הקבוצה מפסידה בגמר, אמרה: "אנחנו כמו משפחה ועובדים בעבודת צוות מתחילת העונה. אני כבר שנתיים שם. כשעובדים קשה ומשחקים, צריך לזכור שזה כדורגל - לפעמים יש ניצחונות ולפעמים הפסדים. אבל היה קשה, זה עצוב, כי חשבנו שאחרי האליפות ניקח גם את הגביע. אבל עכשיו אנחנו כבר חושבים על היום, יש חגיגות בבאר שבע ואנחנו גם בפוקוס על החגיגות".
"זה היה חלום בשבילי"
ד"ר דיאז גרמוי, בת 46, עלתה לישראל מארגנטינה ב-2010. בגיל 17 איבדה את אמה, שהתמודדה במשך שנים עם מחלת הסרטן. תחילה התגוררה בדימונה ובהמשך עברה למיתר, שם היא מתגוררת עד היום עם בעלה ושני ילדיה. את לימודי הרפואה החלה בבואנוס איירס, השלימה התמחות ברפואת משפחה ובהמשך המשיכה להתמקצע גם ברפואת ספורט - באוניברסיטת תל אביב ובמסגרת לימודי תואר נוסף בספרד. בארבע השנים האחרונות היא עובדת גם במכבי, ובמקביל מטפלת במטופלים במסגרת שירותה בצבא.
4 צפייה בגלריה
רופאת משפחה, רופאת ספורט, אמא לשניים וחלק מהמשפחה האדומה. ד"ר פלור דיאז גרמוי
(צילום: אלבום פרטי)
החיבור להפועל באר שבע התחיל דווקא דרך תקופת התנסות מקצועית. "עשיתי התנסות אצל דוקטור נסימי אל-קרינאווי, שהוא הרופא האורתופד והרופא הראשי של הקבוצה וגם מנהל מחלקה אורתופדית בסורוקה", סיפרה. "אחד הרופאים שהיה בקבוצה יצא להשתלמות-על בקנדה, ואחרי שבועיים בהתנסות דוקטור אל-קרינאווי שאל אותי אם אני רוצה להצטרף".
לדבריה, היא לא מיהרה להאמין שזה באמת יכול לקרות. "אני תמיד מספרת את זה - הוא אמר לי לשלוח קורות חיים, ואני חשבתי לעצמי: 'אני רופאה, לא רופא, אני עולה חדשה, אני לא יודעת בכלל אם יקבלו אותי'. היו הרבה מועמדים. ואז הוא שאל אותי למה עדיין לא שלחתי. שלחתי, ותוך 48 שעות קיבלתי הודעה שאני צריכה להגיע לסורוקה לחתום על חוזה".
מאז חלפו כמעט שנתיים. "זה היה חלום בשבילי. המשחק הראשון שלי עם הקבוצה היה במסגרת הליגה האירופית של הקונפרנס, ומאז אני מלווה אותה בכל המשחקים".
היא מספרת שהקשר שלה לקבוצה התחיל עוד הרבה לפני שנכנסה לתפקיד הרשמי. "אני אוהדת של הפועל באר שבע עוד מלפני. הייתי מגיעה למשחקים גם מחוץ לעבודה. וכשנפתחה האפשרות להיכנס כרופאה - מבחינתי זה היה משהו שלא האמנתי שיקרה".
"בית חולים סורוקה הפך למשפחה"
המעבר מארגנטינה לכדורגל הישראלי לא מחק את הזיכרונות מהבית. "אני באה ממשפחה שאוהבת כדורגל. מגיל שנה כבר לקחו אותי למשחקים. היינו עושים על האש בצהריים, ובימי ראשון כל המשפחה, בני דודים וחברים, הייתה הולכת לכדורגל. זה לא רק לראות משחק - זאת כל החוויה שלפני, להגיע למגרש, להיפגש עם אנשים, להיות ביחד וגם מה שקורה אחרי".
ובכל זאת, לדבריה, דווקא בדרום היא מצאה תחושת שייכות דומה. "אני 16 שנה בדרום. הדרום בשבילי, כמו סורוקה, הפך למשפחה. כשהגעתי לארץ לא הכרתי אף אחד, ובסורוקה מצאתי אנשים שעזרו לי, גם בלימודי עברית וגם בכלל. והבית האדום (המטה של הפועל באר שבע) - זה באמת משפחה".
היא מתארת את חיי היומיום במועדון כקשר שחורג הרבה מעבר לעבודה. "כל הצוות המנהלי, כולל אלונה ברקת, הצוות המקצועי - זה משפחה. הולכים למשחקים, נפגשים גם מחוץ לעבודה, בחתונות, בימי הולדת. עוד חודש אנחנו יוצאים למחנה אימונים, ובסוף חיים יחד - אוכלים יחד, עובדים יחד. זה הופך להיות יום יום".
ומה עם הפציעה של מסי?
לקראת המונדיאל המתקרב, השיחה גלשה גם לנבחרת ארגנטינה ולמצבו של מסי, שנפצע לאחרונה במשחק בליגה האמריקנית. ד"ר דיאז גרמוי הודתה שהיא לא מכירה לעומק את כל פרטי הפציעה, אבל נשארה אופטימית. "מה שאני יודעת זה שהוא סובל מפציעה משמעותית בקרסול, ושכבר מהמונדיאל הייתה לו פציעה. אבל זה מסי. מסי חזק, הוא יעבור את זה".
היא הזכירה גם את שוער הנבחרת אמיליאנו מרטינס: "גם אצלו הייתה פציעה ואמרו שזה סיפור, ובסוף הוא שיחק. אני סומכת שגם במסי יטפלו". כשנשאלה אם אולי עוד תמצא את עצמה מטפלת בו, השיבה מיד: "לא, לא. יש להם רופא אורתופד מצוין, אני מכירה אותו".
ולפני שנפרדנו ממנה, היא ביקשה להחמיא לצוות שלה. "אני חייבת להגיד שכל השנה, גם הצוות המקצועי אבל במיוחד הצוות הרפואי - שני פיזיותרפיסטים ושלושה רופאים - עבדנו ביחד. הגענו לסוף העונה עם צפיפות של שלושה משחקים ברצף ובלי פציעות רציניות. זאת עבודה מטורפת, ואני מאוד שמחה שככה סיימנו".
