באחד השיעורים, לפני הסגר, בכיתי מהתרגשות, ממש ככה. בסוף שעה רביעית, באמצע יום שלישי, מצאתי את עצמי עוצרת את הדמעות ואוספת מהר את החפצים כדי שאצא מהכיתה ולא יראו אותי בוכה.
הסיפור הבא נשמע מומצא, כאילו יצא מתסריט של הולמרק אבל אני נשבעת לכם באמת שזה בדיוק מה שקרה לי באותו היום בשעה הרביעית. התחלתי שיעור אנגלית בכיתה ג' ורציתי שנתרגל קריאה. אחת הילדות שקצת מתקשה פשוט פתחה את המחברת והתחילה לצייר. יש רגעים כאלה, שבהם אני מסתכלת על הילדים שמתקשים בכיתה ואני אומרת להם: "הרגע הזה של הלמידה מתרחש ממש עכשיו ואתם מפספסים אותו".
"אני הייתי הילדה הזאת בעצמי. כשנכנסתי לשיעור שלא ידעתי בו כלום, פשוט אטמתי אוזניים והתחלתי לחלום"
ניגשתי אליה, ונקשתי על השולחן, התכופפתי ואמרתי לה: "תסתכלי על הלוח, הלמידה הזו שמאפשרת לך לדעת את החומר מתרחשת ממש עכשיו על הלוח אבל את חייבת להסתכל כדי שתוכלי ללמוד. זה ממש עכשיו, אל תפספסי". פשוט כי אני יודעת איך זה, אני הייתי הילדה הזאת בעצמי. כשנכנסתי לשיעור שלא ידעתי בו כלום, פשוט אטמתי אוזניים והתחלתי לחלום כי הנחתי שאני אלמד מתישהו אחר כך, עכשיו במילא לא אבין כלום.
המטרה - לגרום לילדים להקשיב באמתהמטרה - לגרום לילדים להקשיב באמת
המטרה - לגרום לילדים להקשיב באמת
(יפית עידו-גרינאפל)
אני מנסה לתפוס אותם ברגעים האלה, "לנער אותם" ולגרום להם להקשיב באמת, והצלחתי. אותה ילדה הנהנה בראש, כאילו אמרה לי "בסדר, אני מוכנה להקשיב", ואז העתיקה מהלוח, אבל בסוף הדף היא כתבה את המשפט הבא: "אני שונאת אנגלית", והיא באה להראות לי. לא בהתרסה, אלא באמת ממקום שמבקש עזרה.
החלטתי לעצור את כל השיעור ולהשתיק את כל הילדים ברגע משמעותי של רצינות, ואז אמרתי להם: "תקשיבו, כשאתם אומרים למוח שלכם 'אני שונאת אנגלית', 'אני שונא חשבון', המוח לא מתווכח אתכם, הוא פשוט אומר 'אה, אני שונא אנגלית כי זה לא נעים לי, אז אני לא אקשיב ולא אדע אנגלית כדי שלא יהיה לי לא נעים'.
"פשוט, וככה אתם ממשיכים לא להקשיב בשיעור אנגלית ולא לדעת, ואחרי תקופה אתם מתעוררים ומבינים שאתם לא יודעים אנגלית. אבל אם תגידו למוח שלכם: 'אני אוהבת אנגלית', הוא יבין: 'אה, אנגלית זה טוב לי ונעים לי. זה חשוב שאקשיב ואדע אנגלית', ופתאום, פשוט תדעו אנגלית".
קראו עוד:
כל הילדים התחילו לומר בקול את הפעמים שהם אומרים את זה על מקצועות שהם שונאים. ביקשתי מהם ממש לשנות את הגישה, לחשוב אקטיבית באופן חיובי ולכתוב במחברת שהם אוהבים את המקצוע הזה, ומיד הסתכלתי עליה, היא הנהנה שוב, לקחה את המחק, מחקה את המשפט ושינתה אותו: "אני אוהבת אנגלית". היא מיד הרימה את המחברת כדי להראות לי עם חיוך ענקי, והמשכנו את השיעור.
"כשאתם אומרים למוח שלכם 'אני שונאת אנגלית', 'אני שונא חשבון', המוח לא מתווכח אתכם"
אחרי עשר דקות התחלנו לקרוא מילים, והיא ניסתה ממש עם כולם וכמו כולם להתמודד עם האותיות, לפענח את הצלילים ולקרוא - וזה קרה, היא קראה מילה! בפעם הראשונה בחייה היא קראה מילה באנגלית, וכולם שמעו ובאופן ספונטני לחלוטין כל הכיתה מחאה לה כפיים. רגע של הולמרק אני נשבעת.
וכאילו שזה לא הספיק היא אמרה: "זה עבד! המשפט הזה עבד. אני אוהבת אנגלית". בכיתי. אני בוכה גם עכשיו כשאני כותבת את זה. היא המשיכה לקרוא כל השיעור ולהשתתף וסיימה אותו בתחושת ניצחון אדירה. בסוף השיעור היא באה אליי ואמרה לי "אני ממש גאה בעצמי". לא יכולתי לבקש יותר מזה, איזה רגע מכונן בחיים.
תודה ליקום שיש לי את הזכות לגעת בחיים של הילדים האלה.
הכותבת היא מורה לאנגלית בכיתות א'-ו'