זה קרה ביום ראשון לפנות בוקר. טיל איראני שנורה לעבר ישראל התפוצץ במכון ויצמן למדע שברחובות, ממש בין המעבדות והמסדרונות שבהם חוקרים יומם וליל את סודות הגוף האנושי. בין רקמות לפיתוח תרופות פורצות דרך – שגרת המחקר נגדעה בבת אחת, באירוע שהשאיר אחריו שברי זכוכיות, עשן סמיך, והרבה לבבות שבורים של מיטב המוחות המדעיים בישראל.
"שלוש לפנות בוקר, הייתי בתוך המקלט עם ילדים, מבוגרים, חלק מתושבי השכונה", מתאר פרופ' אלדד צחור, חוקר במכון ויצמן. "בתוך עשרים דקות בערך התחילו להגיע תמונות מהפגיעה במכון. רואים אש פורצת מתוך אחד הבניינים. זה כמו סרט. פתאום אתה מצליח לאט לאט להרכיב את הפאזל – זה המקום שאני יושב בו, זה הצד שלי בבניין".
מעבר להלם הראשוני, מה שבאמת נפגע – הוא העתיד. פיתוחים רפואיים שעמדו על סף ניסויים קליניים, דגימות יקרות ערך שנאספו מחולים בארץ ובעולם, שיטות חדשות לטיפול במחלות לב ובמחלות דם, מכשירים רגישים שהוזמנו במיוחד – כל אלו נגדעו. חלק מהנזק הוא בלתי הפיך, חלקו ניתן לשחזור – אך הזמן האבוד והמחקר שעמד על סף פריצה, נדחה כעת למועד בלתי ידוע.
"המעבדה שלנו נהרסה לחלוטין"
הפגיעה במכון ויצמן השפיעה באופן ישיר על חוקרים מובילים בתחומם. פרופ' צחור (60), שמתגורר בתחומי המכון עצמו יחד עם משפחתו המורחבת, מספר: "אני נשוי למדענית במכון ויצמן, וגם לה, כמוני, יש שלושה ילדים מנישואים קודמים. יש לי גם שני נכדים, אז אנחנו שבט שלם פה", הוא אומר. "מכון ויצמן זה הבית שלי. אני כאן כבר 32 שנה – הגעתי אחרי פוסט דוקטורט בהרווארד ב-2003. כיום אני ראש קבוצה, מנהל מחקר, חוקר מחלות לב וחידוש הרקמה של הלב לאחר פציעה".
אחרי פגיעת הטיל, לקראת הבוקר, הוא יצא לאזור הפגיעה. "זה נראה כמו גיהינום", הוא מתאר. "הנזק היה מזעזע – זכוכיות ושברים בכל מקום. לא נשאר זכר לכלום, לא קצה של כיסא ולא קצה של מחברת. הצלחנו אולי להציל כמה חומרים יקרי ערך מבניין אחר, אבל לא מספיק. ככל שהתקרבנו – ראינו שהכול שבור ומרוסק, כולל שלוש קומות שהתמוטטו. מכבי אש עדיין ניסו לכבות את השריפות. זה היה מטורף. תוך כדי צילמתי – הבנתי שאני בתוך אירוע היסטורי".
6 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: פרופ' לירן שלוש, פרופ' אלדד צחור, פרופ' שראל פליישמן
(צילום: Neil Oakshott from Eclipse productions, אוהד הרכס. באדיבות מכון ויצמן למדע)
איש מהחוקרים לא נפגע בגופו – אבל המחקר עצמו נפגע, וכשזה מגיע לאנשי מדע, קשה להפריד בין השניים. "זה יעכב את המחקר שלנו, כמו שאנחנו מעכבים את תוכנית הגרעין", הוא אומר. "זה לא יעצור אותנו, אבל זה בהחלט יאט את הקצב". לדבריו, המשמעות העמוקה של הנזק עוד תתברר רק בהמשך – גם מבחינת תשתיות, גם מבחינת משאבים, וגם מבחינת המורל. "המעבדה שלנו נהרסה לחלוטין, אי אפשר לעבוד בה כרגע. זה משבר גדול".
פרופ' צחור: "הנזק היה מזעזע – לא נשאר זכר לכלום, לא קצה של כיסא ולא קצה של מחברת. הצלחנו להציל כמה חומרים יקרי ערך, אבל לא מספיק. ככל שהתקרבנו – ראינו שהכול שבור ומרוסק, כולל שלוש קומות שהתמוטטו. מכבי אש עדיין ניסו לכבות את השריפות. זה היה מטורף. תוך כדי צילמתי – הבנתי שאני בתוך אירוע היסטורי"
6 צפייה בגלריה
מחקרים רבים נפגעו או נעצרו בעקבות פגיעת הטיל האיראני במכון ויצמן למדע שברחובות
(צילום: פרופ' אלדד צחור)
המטרה: לבנות מחדש
תחום עיסוקו של צחור נחשב למהפכני. "עשור אחורה אף אחד לא חשב שזה בכלל יכול לקרות", הוא מסביר. "הלב הוא רקמה שלא מתחדשת כשהיא נפצעת, בניגוד לשיער, עור, כדוריות דם או שרירי שלד. היו לנו פריצות דרך מאוד משמעותיות ביכולת להחזיר ללב בדרגה מסוימת יכולת התחדשות או תיקון. על בסיס הממצאים שלנו יש לנו פטנטים, הקמתי שני סטרטאפים שמקדמים תרופות וטיפולים. אנחנו מנסים לא לעבוד רק על המחקר בשאלה הבסיסית, אלא ממש להגיע לחולים".
אחד הקווים החדשניים שהוא מוביל עוסק בהתאמה מחדש של תרופות קיימות למחלות אחרות – גישה רפואית הנקראת Drug Repurposing. "עשינו ניסוי לפני כמה שנים עם חולי לב שקיבלו תרופה בשם קופקסון (תרופה לטרשת נפוצה). עכשיו אנחנו מרחיבים את זה לניסוי קליני גדול יותר. אני לא קרדיולוג, אבל אני עובד עם הרבה קרדיולוגים. זה ניסיון לחבר בין שני עולמות – העולם הקליני ועולם המחקר. המעבר בין מחקר בחיות למחקר בבני אדם הוא ייחודי, והיכולת לראות את החולה בקצה – זה משהו שמוביל אותנו".
6 צפייה בגלריה
פרופ' צחור: "נבנה מעבדה חדשה אחרי ה'פציעה' הזאת. נמצא את הדרך"
(צילום: ד"ר כפיר אומנסקי)
אלא שעכשיו, כאמור, הכול נעצר. המעבדה עצמה – התשתיות, הציוד, המכשירים – לא ניתנים לשימוש. ועדיין, פרופ' צחור שומר על תקווה. "אמרתי לסטודנטים שלי – אם יש משהו שאנחנו יודעים לעשות זה לחקור איך לבנות מחדש. וזה בדיוק נושא המחקר שלנו – 'Regeneration'. עכשיו נצטרך ליישם את זה גם על עצמנו. נבנה מעבדה חדשה אחרי ה'פציעה' הזאת. נמצא את הדרך. ואם יש מקום שייתן לי את כל מה שצריך – זה מכון ויצמן. כמו שנתנו לי בתחילת הדרך – אני בטוח שיגייסו את המשאבים שוב".
להציל את הדגימות הנדירות
פרופ' לירן שלוש, רופא המטולוג, חוקר במכון ויצמן וראש בית הספר החדש לרפואה של מכון ויצמן יחד עם פרופ' איילת ארז, מתמודד אף הוא עם פגיעה ישירה בפעילות המחקרית שלו. הוא נשוי לרופאת פריון, אב לשלושה וגר בהרצליה – אבל עיקר עיסוקו מתרחש בין מסדרונות המכון.
"אנחנו עובדים על מחקר קליני גדול שקורה כרגע בהרבה בתי חולים בישראל ובעולם", הוא מספר. "המטרה היא להחליף בדיקת מח עצם שעושים אותה עם סמי ניתוח בבדיקת דם פשוטה. יש מאמר שעומד להתפרסם בשבועות הקרובים. בארץ יש גוף בשם 'פסיפס' שעוזר לעשות ריצוף גנטי של אנשים – הם מעבירים אלינו דגימות. זה חלק מהמחקר הקליני שנפגע בעקבות הפגיעה במכון. חשוב מאוד שנחזור לפעילות בהקדם – זה מחקר בינלאומי שמשפיע על מטופלים בארץ ובעולם".
פרופ' שלוש: "המעבדה שלנו נהרסה. היא חלק מהמבנה שנפגע וזה מעכב אותנו מאוד. אם היו נותנים לנו דרך לחזור לעבוד עכשיו – היינו חוזרים. אבל המצב כרגע לא מאפשר עבודה. אנחנו מנסים למצוא פתרון, חשוב מאוד שנחזור לפעילות בהקדם – זה מחקר בינלאומי שמשפיע על מטופלים בארץ ובעולם"
המעבדה של שלוש נפגעה, והחוקרים נאלצו לאלתר פתרונות כדי להציל מה שאפשר. "הגענו לשם באותו בוקר והעברנו את רוב הדגימות החשובות למקום בטוח. הדגימות הן מבחנות עם תאים קפואים ממטופלים ברחבי הארץ והעולם. ראש המחלקה רצה להציל את כל הדגימות מכל המעבדות, גם ממכון חקר הסרטן. היו הרבה מאוד דגימות משם, ואני חושב שרובן ניצלו".
לא הכול ניתן היה לשחזר: "מה שלא הצלנו – זה את הציוד, מכשירים, ריאגנטים – החומרים שאיתם אנחנו מבצעים את הניסויים. יש מעבדות שאיבדו הכול לגמרי. בזמן הפיצוץ ראש המחלקה התקשר אליי, ומיד נסעתי למכון. פגשתי שם עוד מדענים וכולנו ניסינו להציל כל מה שאפשר, במיוחד את המבחנות שדורשות שמירה בטמפרטורות נמוכות מאוד. הרבה אנשים טובים ממחלקות שונות באו לעזור. עד הצהריים הצלחנו לפנות הרבה דברים חשובים. המכון הקצה שטח ענק עם מקפיאים – הצלחנו להביא לשם את כל הדגימות. מדובר באלפי דגימות ממעבדות שונות במכון".
6 צפייה בגלריה
פרופ' שלוש: "רוב הדגימות ניצלו". מכבי אש בזירת האירוע במכון ויצמן
(צילום: פרופ' אלדד צחור)
ובינתיים, אין לאן לחזור. "המעבדה שלנו נהרסה. היא חלק מהמבנה שנפגע וזה מעכב אותנו מאוד. אם היו נותנים לנו דרך לחזור לעבוד עכשיו – היינו חוזרים. אבל המצב כרגע לא מאפשר עבודה. אנחנו מנסים למצוא פתרון, אבל כרגע אין לנו מקום לעבוד בו".
"המחויבות של הסטודנטים מדהימה"
בתוך ההרס, החוקרים מנסים לשמור על אופטימיות ולהסתכל קדימה. לדברי פרופ' צחור, אחת המשימות המורכבות ביותר כרגע היא לשמור על החוסן של הקבוצה – במיוחד כשהמעבדות מאכלסות סטודנטים מכל העולם.
"הם לא תמיד מבינים את הסיטואציה, למרות שחלקם כאן עוד מ-7 באוקטובר", הוא אומר. "אמרתי לסטודנטית אחת שאני אבין אם היא תבחר לעזוב – אבל היא נשארה, מתוך תחושת מחויבות אמיתית. הם אומרים לי: 'זה הבית'. הם יושבים יחד, אוכלים יחד, חיים את המחקר. המחויבות שלהם מדהימה. וגם אני – מחויב לצוות, למכון, ולעתיד".
פרופ' פליישמן: "הרבה מאוד מהידע נמצא בדגימות פיזיות שנאספו במשך שנים. לא הכול אפשר לגבות. יש גם ציוד יקר ומוזמן לפי התאמה אישית. אפשר להזמין מחדש – אבל זה יקר וזה לוקח המון זמן. אני מדבר עם החוקרים – ובמובנים מסוימים זה ממש אֵבֶל. לראות את מה שהם בנו במשך שנים – נעלם. זה מאוד קשה"
את התחושה של סולידריות מדעית חוו כל החוקרים. פרופ' שראל פליישמן (48), נשוי ואב לשלושה, גר סמוך למכון, ועמד בקשר צמוד עם קולגות שנפגעו.
"המחקר שלי לא נפגע והמעבדה שלי לא נפגעה, אבל אני בקשר עם כל המעבדות שנפגעו", הוא מספר. "חלקן מעבדות צעירות בתחום הביו-רפואי. הרבה מאוד מהידע נמצא בדגימות פיזיות שנאספו במשך שנים. לא הכול אפשר לגבות. יש גם ציוד יקר ומוזמן לפי התאמה אישית. אפשר להזמין מחדש – אבל זה יקר וזה לוקח המון זמן. אני מדבר עם החוקרים – ובמובנים מסוימים זה ממש אֵבֶל. לראות את מה שהם בנו במשך שנים – נעלם. זה מאוד קשה".
גם אצלו, הפיצוץ החריג טלטל את שגרת החיים. "אין לנו ממ"ד בבית, יש מיגונית בחוץ. בשלוש לפנות בוקר היינו שם – אני, אשתי, הילדים, ועוד אנשים מהמכון. זה היה מאוד מפחיד. הפיצוץ היה עוצמתי. די מהר הבנתי שזה לא מקרי שהפגיעה הייתה במכון. זה לא הפתיע אותי – אנחנו חיסלנו מדענים שלהם, הם גם רוצים לחסל מדענים שלנו. ולמרות הכול – זה היה מזעזע ומלחיץ מאוד".
דווקא מתוך המשבר הזה, קמה קהילה מאוחדת ומגויסת. "בשעות הבוקר המוקדמות הלכתי לראות מה קורה – הרס רציני מאוד. אבל אף אחד לא נפגע באופן רציני. הטרגדיה הגדולה ביותר – נמנעה. כולם התגייסו להציל מה שאפשר. קיבלנו הרבה פניות מהארץ ומחו"ל – אנשים שהציעו לסייע. מדע הוא קהילה. כולנו רוצים לעשות טוב, למנוע מחלות. אנחנו מקדישים את החיים שלנו לזה – והמטרות שלנו באמת חשובות לאנושות".
פרופ' צחור מסכם: "אני מקבל מאות מיילים, הודעות בוואטסאפ ובלינקדין. לא היה אחד שלא כתב לי – 'אנחנו איתך, מה שאתה צריך, רק תגיד'. זה באמת מחמם את הלב. זה מחזק מאוד. אנחנו לא מורידים את הראש – ונצא מזה יותר חזקים". הוא סיים בנימה אישית ואופטימית: "לנכד שלי קוראים לביא – 'עם כלביא יקום'. השם הזה משמעותי מאוד בשבילי".
