במשך שנים אני מטפלת בנשים עם סרטן השד ויודעת שאנחנו עומדות לצאת יחד למסע. גם כשאני נזכרת בנשים שחיות שנים רבות בלי עדות למחלה, אני יודעת שמדובר במקרים נדירים, ולכן אני נזהרת מלספק תקווה שאינה מציאותית.
אנחנו יושבות ומדברות. אני מסבירה איך צפוי להתפתח הטיפול ומה צפוי בשלב הבא של המחלה, אילו תגובות אנחנו מקווות לראות ומהם הסימנים שנעקוב אחריהם. אני מזמינה אותה לשתף אותי במה שהיא מרגישה ולשאול כל מה שלא ברור - כדי לתת לה את התחושה שהיא לא לבד עם הפחדים או חוסר הוודאות.
לא פעם המטופלת מגיעה לבדה, וזה קשה במיוחד כשמטופלת עם סרטן גרורתי מגיעה לבדה. אני שואלת מדוע אין מי שילווה אותה? אולי זה מתוך בחירה, או שאולי היא מעדיפה לשאת לבדה את הידיעה. ברגעים כאלה אני מרגישה את הכובד המונח על כתפיה. לפעמים, כשהכול נאמר - העובדות, התחזיות, גבולות התקווה - היא מביטה בי ושואלת בשקט: "ד"ר, אני אצא מזה?"
השאלה הזו חודרת בי בכל פעם מחדש. מה בלבל אותה? אולי היא לא שמעה את המילים, רק את הטון. ואולי, כפי שקורה לעיתים, היא פשוט יודעת משהו שאני לא יודעת. מניסיוני, אנשים לפעמים יודעים דברים נסתרים, ולא ברור איך. השיחות הללו עוררו בי שאלות רבות על ההתמודדות לבד. שוחחתי על כך עם חברתי שירה צוברי, פסיכולוגית בהתמחות רפואית שעבדה איתי בקפלן. שאלתי אותה - מה נכון לעשות? מצד אחד, אני רוצה לעודד את המטופלת לשתף, לבקש עזרה, לא לשאת הכול לבדה. מאידך, מי אני שאבקש ממנה לחשוף את הסוד, אולי הכואב ביותר בחייה?
שירה אמרה דבר שנחרט בי: ההתמודדות עם סרטן מערערת את תחושת השליטה של האדם. שיתוף יכול להקל וליצור תחושת "יחד", אבל הוא גם עלול לחשוף לעומס רגשי. לעומת זאת, שמירה על סודיות מעניקה תחושת שליטה - אך לעיתים במחיר של בדידות.
הבנתי שהמחלה משנה לא רק את הגוף, אלא גם את מערכות היחסים שסביבו. יש קשרים שמתחדשים ומתחזקים, ויש כאלה שמתערערים. מאז אני מזכירה למטופלות שלי שהן לא לבד. אני מעודדת להגיע עם מלווה, וכשיש בשורות טובות - אני מציעה לעצור יחד, לחגוג, ולו לרגע אחד, את התקווה.
גילוי מוקדם מציל חיים
חלק מהמטופלות שלי הופכות לשגרירות של תקווה ומודעות. הן מבקשות לדעת מה יוכלו לומר לבנותיהן או לחברותיהן - איך אפשר למנוע את המחלה, או לפחות לגלות אותה בזמן. התשובה פשוטה וברורה: שם המשחק באונקולוגיה הוא גילוי מוקדם. הוא מצמצם את היקף הניתוח, מפחית סיבוכים ומעלה משמעותית את סיכויי הריפוי.
משמעות הגילוי המוקדם בסרטן שד היא היכולת לגלות אותו ולטפל בו לפני שניתן אפילו להרגיש אותו או את התסמינים שהוא יוצר. האמצעים שנמצאים לרשותנו היום מאפשרים לנו אפילו לאבחן מצב "טרום סרטני" שיכול היה להתפתח ממנו סרטן. ואלו כללי המפתח לגילוי מוקדם:
- הגיל שבו כדאי להתחיל להיבדק באופן סדיר אצל כירורג/ית שד הוא 40.
- נשים בסיכון ממוצע עוברות ממוגרפיה אחת לשנתיים מגיל 50 עד 74.
- נשים בעלות סיכון מוגבר - למשל, כשיש קרובת משפחה מדרגה ראשונה שחלתה - נבדקות אחת לשנה מגיל 40, או עשור לפני גיל האבחון של הקרובה, לפי המוקדם מבין השניים.
- אולטרסאונד שד הוא בדיקה משלימה, בעיקר לנשים עם רקמת שד צפופה או כשנדרש בירור נוסף.
גילוי מוקדם מאפשר לאבחן את המחלה עוד לפני שניתן להרגיש אותה - ולעיתים אף לזהות מצבים טרום-סרטניים הניתנים לטיפול פשוט.
לא מחלה אחת
סרטן השד הוא לא מחלה אחת, אלא קבוצה של מחלות שונות. כ-70% מהנשים מאובחנות עם סרטן שד הורמונלי, אך קיימים גם סוגים נוספים, ביניהם "טריפל נגטיב" ו-HER2 חיובי - לכל אחד מהם מאפיינים והתנהגות שונים.
עבור מטופלות שאובחנו בשלב מוקדם, הטיפול משלב לרוב טיפול מקומי - ניתוח ולעיתים גם קרינה - יחד עם טיפול מערכתי (סיסטמי), שמטרתו להתמודד עם תאים מיקרוסקופיים שעלולים לנדוד בגוף. ההחלטה על סוג הטיפול נקבעת בהתאם למטופלת, מאפייני הגידול ותוצאות בדיקות מולקולריות.
ד"ר עדי רסקוצילום: נופר מורבעשור האחרון חל שינוי משמעותי גם בטיפול בנשים עם סרטן שד הורמונלי מתקדם או גרורתי. כיום ניתן לשלב טיפולים הורמונליים עם טיפולים ביולוגיים ממוקדים, כגון מעכבי CDK 4/6, המאפשרים שליטה ממושכת במחלה תוך שמירה על איכות חיים טובה. רבות מהמטופלות מקבלות טיפול בבית, בכדורים, וממשיכות לחיות חיים פעילים לצד המחלה.
לכל טיפול עשויות להיות תופעות לוואי, ולכן תפקיד הרופא הוא להתאים את התוכנית האישית - תוך התחשבות במצבה התפקודי, במחלות רקע, ואף באופי העבודה של המטופלת. האיזון העדין הזה - בין יעילות הטיפול לבין איכות החיים - הוא לב העשייה שלנו.
החלמה, ואז מה?
לאורך השנים אני פוגשת שוב ושוב את אותה השאלה מצד נשים שהחלימו מסרטן שד: "האם הסרטן יחזור?" זו שאלה טבעית ומובנת. בקרב נשים שנמצאות בסיכון גבוה לחזרת מחלה לאחר טיפול ראשוני, רבות ממשיכות טיפול ביולוגי משלים שמטרתו להוריד את הסיכון לחזרת המחלה. מטרת הטיפול הזה היא לאפשר להן לחיות חיים מלאים, פעילים ובריאים - ולהוריד את החשש. לשמחתנו, בכנס האונקולוגי האחרון שנערך לאחרונה בברלין (ESMO) פורסמו עוד תוצאות מבטיחות בנוגע לטיפולים ביולוגיים שונים המיועדים למניעת הישנות המחלה.
הטיפולים הביולוגיים החדשים מורידים את הסיכון לחזרת מחלה, בין אם מקומית או גרורתית, תוך שמירה על איכות חיים. לצד זאת, אני מזכירה למטופלות שלי שגם אורח החיים הוא חלק חשוב מהתמונה: פעילות גופנית סדירה מסייעת להפחית את תופעות הלוואי של הטיפול, משפרת את האנרגיה ואת מצב הרוח, ומחזירה תחושת שליטה וחיוניות.
לא צריך להיות מושלמות - מספיק לבחור בצעדים קטנים ועקביים: לצאת להליכה קצרה, לאכול בצורה מאוזנת, לנשום רגע נוסף ביום. הרפואה מתקדמת כל הזמן, ואני רואה מול עיניי את השינוי. טיפולים מדויקים יותר, פחות תופעות לוואי, יותר תקווה.
אני מייחלת ליום שבו כשמטופלת תשאל אותי "ד"ר, אני אצא מזה?", אוכל לענות במילה אחת, קטנה ופשוטה: "כן".
ד"ר עדי רסקו, מנהלת שירות סרטן שד וגידולי עור במרכז הרפואי קפלן
