20 בספטמבר היה יום שבת די שגרתי עבור רואי הדר (43). הוא בילה עם אשתו ושני ילדיו, הלך לבקר את הוריו ושב לביתו בראשון לציון בשעה 19:00 לערך. "כשנכנסתי הביתה, בעצם בטווח זמן של בין חמש לעשר דקות, הכול התהפך לחלוטין", הוא משחזר בריאיון לאולפן ynet. זה היה היום שבו הדר עבר אירוע מוחי וחייו השתנו מן הקצה אל הקצה.
"אסור לקחת צ'אנס, רכיב הזמן הוא קריטי". צפו בריאיון
(צילום: ירון ברנר)
"זה התחיל עם לחץ חזק מאוד בין העיניים שלווה בכאב ראש חזק, אבל עוד לא ייחסתי לזה חשיבות ולא הרגשתי משהו יוצא דופן. אמרתי לעצמי, 'אוקיי, חזרתי הביתה, הילדים אוכלים ארוחת ערב, אני אכין לעצמי קפה עם עוגיות'. מכין קפה, הכול בסדר, ואז באתי לפתוח את הקופסה של העוגיות ופתאום יד ימין עשתה תנועה לא קשורה למציאות ופשוט העיפה את הכוס על הרצפה.
"עברתי לסלון, אשתי אמרה לי ללכת כמה דקות לנוח ואני אומר לה שאני מרגיש משהו קצת מוזר. היא אמרה, 'יכול להיות שיש לך מיגרנה'. אחרי שתיים-שלוש דקות אמרתי, אני אנסה לקחת כדור - ניגשתי למטבח, ניסיתי לבלוע את הכדור והתחלתי להיחנק ולהשתנק. בדיעבד אנחנו יודעים שאחד מהסממנים של שבץ בגזע המוח הוא אי יכולת בליעה".
"כשהתחלתי להיחנק, הבנתי שאני עובר משהו אחר", הוא מסביר, אך טרם ידע שמדובר בשבץ. "אשתי שאלה אותי, 'רואי, מה קרה?', וממש בקול האחרון שחשבתי שאני מוציא כי הייתי בטוח שאני לא נשאר פה עוד יותר מדי, צעקתי לאמבולנס. היא ראתה את המבט שלי והבינה ישר. היא זרקה הכול והזמינה לי אמבולנס. המוקדנית דיברה איתי בטלפון והדיבור נהיה חלש, הפה התחיל להתעקם. ובמקביל גם התחילה תחושת נימול בצד שמאל. פה כבר התחלתי להבין שאלו סימנים שאני עובר פה משהו אחר. אחרי כמה דקות הגיעו פרמדיקים, ובגלל שאני סוכרתי, הם לקחו לי סוכר והוא יצא 350, שזה מטורף, וגם לחץ הדם היה גבוה מאוד. והבינו שצריך לפנות אותי למיון.
"הבנתי בוודאות שאני ככל נראה או בשבץ או בהתקף לב כשהפרמדיקים ביקשו ממני לקום מהספה ולהתפנות למעלית ולא הצלחתי להזיז את הרגליים. לא משנה כמה התאמצתי וניסיתי להקים את עצמי מהכיסא, הרגליים היו כמו שני בולי עץ שלא זזו. התפניתי לבית החולים, וכבר באמבולנס קרה משהו ממש מוזר - הכניסו לי אינפוזיה כי רצו לדלל את הדם ובכלל לא הרגשתי את המחט נכנסת לתוך הגוף".
3 צפייה בגלריה
"יש בערך ארבע שעות לקבל טיפול מונע, אחר כך אין כל כך מה להציל". הדר בבית החולים
(צילום: אלבום פרטי)
אתה מתפנה למיון, אבל לוקח זמן עד שמאבחנים ואתה מקבל טיפול מונע, נכון?
"שבץ בגזע המוח הוא אחד מהחמורים, אבל בכל מקרה של שבץ יש כארבע שעות לקבל טיפול מונע. אם עוברים אותן, אין כל כך מה להציל. עשו לי בדיקת CT, אבל העניין הוא שבזמן אירוע מוחי ה-CT יוצא תקין, צריך לחכות בערך 13 שעות ואז לבדוק. וככה היה אצלי - ה-CT יצא תקין, אבל התסמינים שלי הראו אחרת; העיניים התחילו להתגלגל, הראייה נהייתה כפולה ומטושטשת. הרופא ביקש ממני להרים את שתי הידיים ואני הרמתי את יד שמאל משמעותית גבוה יותר מיד ימין, שזה גם סימן. אחרי בערך שלוש שעות וחצי הוחלט שאני צריך לקבל את הטיפול לשבץ".
כל מי ששומע אותנו מרגיש שאתה מדבר רגיל, מספר את האירועים כפי שקרו והרושם שנוצר הוא שמדובר בסוג של נס.
"אני מגדיר את זה בצורה מאוד פשוטה. מבחינתי, התאריך של 20 לספטמבר הוא היום שבו שנולדתי מחדש".
ולמה בחרת כן לספר על מה שקרה?
"שתי סיבות מרכזיות. הראשונה, להבין שכשחווים דבר כזה בבית, להבין שלא לוקחים צ'אנס. ואם יש ספק, אז אין ספק, ופשוט מתפנים לבית חולים, כי רכיב הזמן הוא קריטי. ודבר שני הוא כל העניין של מחלות רקע; אני סוכרתי וגם סובל משומנים בדם, ולצערי הזנחתי את זה בשלוש שנים האחרונות. והשילוב של שניהם בעצם מה שגרם למה שקרה לי, לחסימה בחלק האחורי של המוח כתוצאה ממיצוק כלי דם".
הדר במהלך השיקום. "היום אני הולך ומתכוון לחזור לעבוד בקרוב"
(צילום: פרטי)
אתה אומר לאנשים לא להדחיק, שאני מניחה שזה משהו שרבים מאיתנו עושים בהרבה רבדים בחיים. איך נראה תהליך השיקום ואיך מגיבים שני הילדים שלך?
"הילדים שלי נכחו וראו מה קרה לי בבית, ולפחות הילד הגדול שלי בן התשע הבין מה קורה לי. הייתי מאושפז עשרה ימים באסף הרופא, ואחר כך עברתי למרכז שיקום מדיקל קר בבת ים. חשוב לי לציין שהטיפול במרכז השיקום היה מדהים. בעיניי מדובר במלאכים של ממש, כל אחד ואחת מהם. הם לקחו אותי ממצב של אפס מוחלט, ואומנם יש לי עוד עבודה לעשות, אבל חזרתי הביתה לפני כמה ימים, אני הולך על הרגליים ואוטוטו גם מתכוון לנסות לחזור לעבוד".
