הוא הציל עשרות ילדים באושוויץ - ולא סיפר לאיש כמעט עד סוף חייו. צבי (ארנו) שפיגל גויס בכפייה להיות חלק ממנגנון הניסויים האכזרי של ד"ר יוזף מנגלה, שנודע בכינוי "מלאך המוות מאושוויץ" - ובאותו גיהינום הצליח להגן על חלק מהילדים שהופקדו בידיו - ואף לחלץ עשרות מהם למקום מבטחים בסוף מלחמת העולם השנייה. סיפורו המלא נחשף בשנה שעברה בסרט התיעודי "התאומים האחרונים" (The Last twins) שישודר בארה"ב בעוד חודשיים ברשת PBS (שירות השידור הציבורי).
התאומים האחרונים, סיפורו הלא-ייאמן של צבי שפיגל
(צילום: רשת PBS)
כשירדו שפיגל ואחותו מגדה מהרכבת באושוויץ, במאי 1944, צעק קצין גרמני: "תאומים - אליי". שפיגל, בן 29, שסיים זמן קצר לפני כן שנתיים בצבא הצ'כי, הרים את ידו. "איפה התאום שלך?" שאל הקצין. "זאת לא תאום - זו תאומה", ענה. הקצין ניגש לשורת הנשים, הורה למגדה למסור את תינוקה לאמם ולהצטרף לאחיה. זו הייתה הפעם האחרונה שמגדה ראתה את אמה ואת בנה - שניהם הלכו ישר למשרפות.
כשהגיע מנגלה לביתן, נעמד שפיגל דום מתוך אינסטינקט צבאי. כך נבחר להיות ה"צווילינגספאטר" - אבי התאומים. תפקידו היה לדאוג לכ-80 זוגות תאומים-בנים בגילאי ארבע עד 15, ללוותם לניסויים ובחזרה, לתרגם להם ולנהל רישום. הניסויים נועדו, בין השאר, לבדוק אם ניתן להפוך עיניים לכחולות ושיער לבלונדיני - כדי "להעביר תכונות אריות לגזע היהודי הנחות". הילדים קראו לו "שפיגל בצ'י" - דוד שפיגל. עבור רבים מהם היה המבוגר היחיד שבו בטחו. הניצולים, רובם נפטרו במהלך הכנת הסרט, דיברו עליו בעיניים דומעות וקראו לו "האדם הקרוב ביותר לאב שהיה להם".
אחד הניצולים תיאר בסרט את המפלצת בדמות יוזף מנגלה שעמדה לנגד עיניו: "רוב הרוצחים ההמוניים לא מכירים את קורבנותיהם. אבל הוא הכיר כל אחד מהם - כי הביט בעיניהם לפני ששלח אותם למוות".
מניפולציות קטנות שהצילו חיים
שפיגל יצר מהתאומים חבורה מגובשת. הוא לימד אותם חשבון, גיאוגרפיה ושירים בהונגרית, ודאג שידעו איש את שם רעהו - דבר נדיר במקום שבו אנשים היו רק מספרים. בלילות השכיב אותם לישון במילים: "אל תבכה. המלחמה תיגמר יום אחד, ואני אחזיר אותך הביתה". הוא קבע כלל ברזל אחד: כל דבר - ובמיוחד אוכל - חולקים. שפיגל ידע שאי אפשר להציל את כולם, אך לא איבד תקווה. הוא חי לפי הכלל המפורסם מהמשנה: "כל המקיים נפש אחת מישראל - מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא".
כשהתגלה ששני אחים, גרגורי ואיסטון קון, זוהו בטעות כתאומים, עמד שפיגל בפני ברירה בלתי אפשרית: לחשוף זאת ולשלוח אותם למוות, או לשתוק ולסכן את עצמו - ובמיוחד לבטוח בסוד שיישמר על ידי ילד בן תשע. הוא בחר לשתוק, קבע להם תאריך לידה חדש, והאחים קון שרדו.
הרגע הדרמטי ביותר אירע כשאשתו של מנגלה חלתה והוא היה עסוק בטיפולה. רופא אחר הגיע לביתן 14 וביצע סלקציה - הילדים הקטנים הועברו לביתן 8 לחכות למותם. שפיגל, שננעל עם הנותרים בביתן 14, שבר את המנעול, רץ לשומר ודרש להתקשר למנגלה. "הולכים להרוג לך את התאומים", הודיע לו. מנגלה התרגז, ביטל את הגזרה והורה לשפיגל להחזיר את הילדים מיד.
אחד הניצולים שמסר עדות לסרט הוא אפרים רייכנברג. הוא ואחיו לא היו תאומים ביולוגיים, אך כיוון שאחיו שר בקול ערב ואפרים לא, ביצע מנגלה ניסויים בגרונותיהם. אחיו של רייכנברג נפטר בייסורים שנה אחרי המלחמה. רייכנברג עצמו נאלץ ב-1967 לעבור ניתוח לכריתת הגרון והלוע, ודיבר בעזרת מכשיר רפואי.
חודשיים של מנוסה
לאחר שחרור המחנה, לא ידעו הילדים לאן לפנות. הם התחננו בפני שפיגל שייקח אותם איתו - והוא נענה. למרות שהייתה לו אפשרות לשוב לבד עם חבר להונגריה - הוא החליט לוותר ויצא למסע רגלי לא-ייאמן יחד עם 36 תאומים כדי להשיב אותם הביתה. במנוסה הארוכה חצו את מזרח אירופה לעבר הונגריה וצ'כוסלובקיה.
השיירה שאסף גדלה ל-153 איש והמסע נמשך כמעט חודשיים, עד שכולם הגיעו למקום מבטחים. שנה בדיוק אחרי שחרורו נישא שפיגל לניצולת אושוויץ אחרת, רחל אנה הכט. לזוג נולדו שני ילדים: יהודית וישראל. בישראל עבד שפיגל 30 שנה כמנהל אדמיניסטרטיבי של תיאטרון הקאמרי בתל אביב - תפקיד שראה בו "מתנת גורל".
בתו של צבי שפיגל: "הייתה בבית שתיקה שאומרת: אל תשאל את אבא על השואה". גם אחיה ישראל אמר: "הוא מעולם לא סיפר, אבל ידעתי בדרך כלשהי שסבל - מסיפורים שאמא הייתה מזכירה, אבל מעולם לא שמענו זאת ממנו"
ילדיו של שפיגל כמעט שלא ידעו דבר על עברו, ויש לכך הסבר: רבים מהניצולים בחרו בשתיקה, חלקם בגלל יחס עוין מהסביבה. "למדנו להתייחס לאבא כאל דמות עדינה, כלי חרסינה", סיפרה בתו ד"ר יהודית ריכטר בסרט. "הייתה בבית שתיקה - שתיקה שאומרת: אל תשאל את אבא על השואה". גם אחיה ישראל אמר: "הוא מעולם לא סיפר, אבל ידעתי בדרך כלשהי שסבל - מסיפורים שאמא הייתה מזכירה, אבל מעולם לא שמענו זאת ממנו".
הכול השתנה ב-1981, כשבעלה של יהודית, קובי, עמד בתור בקופת סופרמרקט בבוסטון והרים גיליון של מגזין LIFE - הוא נמשך לתמונת כוכבי הלכת על השער. בפנים מצא כתבה על ניסויי מנגלה עם תמונתו של חמיו. יהודית קראה את הכתבה שוב ושוב. "קראתי אותה עשר פעמים כדי לוודא שהבנתי", סיפר אחיה ישראל, "פשוט לא יכולתי להאמין".
4 צפייה בגלריה
סיפורו של ארנו "צבי" שפיגל נחשף לגמרי במקרה, בזכות תמונה במגזין LIFE ב-1981
(צילום: PBS)
גם אחד הניצולים, פיטר סומוגי, ראה את הגיליון וזיהה את תמונתו לצד תמונת שפיגל. הוא פנה לשגרירות ישראל כדי לאתרו, ושניהם נפגשו לראשונה מאז המחנה בברוקליין (Brookline), מסצ'וסטס - פגישה שתועדה על ידי כלי תקשורת מקומיים. ב-1985 נערך בירושלים משפט סמלי נגד מנגלה, ושפיגל זומן כעד. ברגע מסוים ביקש אחד המנחים מכל מי שהיה נתון לחסות שפיגל לקום - ורבים קמו ממושבם לקול מחיאות כפיים. "פתאום אבא שלי הפך לגיבור", סיפרה בתו. "הוא נזכר כמי שהציל חיים. זה גיבור, לא?"
עם השנים פנו אל יהודית ניצולים רבים. אחד מהם אמר לה: "אנחנו ילדיו של שפיגל בצ'י". "אמרתי לו: אז אנחנו משפחה", סיפרה. "פתאום יש לי 'אחים' שראו באבא שלי אבא שלהם. זו הייתה הפעם הראשונה שבה באמת הבנתי את כל הסאגה של אבא במחנה".
4 צפייה בגלריה
"הדבר היחיד שאי אפשר לקחת ממך הוא הידע שלך". ד"ר יהודית ריכטר, בתו של צבי שפיגל
(צילום: PBS)
על החינוך שקיבלה מאביו סיפרה בתו: "אבא לימד אותי מגיל צעיר מאוד שרכושך, ביתך, ואפילו חירותך יכולים להילקח ממך - הדבר היחיד שאי אפשר לקחת ממך הוא הידע שלך". הוא העביר מסר זה גם לילדים במחנה, כשלימד אותם מתמטיקה וגיאוגרפיה בתוך הזוועה.
ב-2017 ארגנה יהודית כינוס של ניצולי התאומים בירושלים, שם הוצגה לוחית זיכרון לכבוד הילדים שנספו. במסגרת הביקור ערך רב טקסי בר מצווה לניצולים שלא זכו לכך בגיל 13 - אחד הרגעים המרגשים ביותר בסרט. שפיגל נפטר ב-1993 בגיל 78. אחותו התאומה מגדה מתה באותה השנה.
"לוחם בדרכו שלו"
הסרט התיעודי "התאומים האחרונים" (The Last Twins), בבימויים של פרי פלץ ומאט או'ניל ובקריינות של ליב שרייבר, זמין בארה"ב לצפייה באתר PBS ובאפליקציה שלו. השידור הארצי בארצות הברית נקבע ל-15 ביוני. ד"ר ריכטר שימשה מפיקה של הסרט.
הצוות החל לצלם לפני כמעט עשור, ומאז נפטרו כמעט כל המרואיינים - פרט לאחד. "בעידן של עליית האנטישמיות ומידע כוזב על השואה, זהו זמן חיוני שבו עבודה עיתונאית שמבוססת על אמיתות שאין להכחישן תצא לאור", אמר הבמאי או'ניל, "רבים מאיתנו מרגישים כיום מוצפים מאירועי העולם. זהו סיפור של תקווה בתוך אימה - של אדם שלקח את המרחב הקטן שהיה בשליטתו ועשה בו טוב".
"ארנו היה לוחם בדרכו שלו", סיכם או'ניל. "הוא נלחם בנאצים בכך שלימד את הילדים לפנות אחד לשני בשמותיהם. הוא נלחם בנאצים בכך שלימד אותם גיאוגרפיה. הוא נלחם בנאצים בכך שהעניק להם אנושיות בתוך החשכה".
