בחורף הישראלי, זה שמגיע בגלים קצרים אך מותיר אחריו שובל של וירוסים, חיידקים, שיעולים ומטריות רטובות, כללי נימוס קטנים יכולים להיות ההבדל בין אי-נוחות חברתית לבין התנהלות נעימה במרחב הציבורי. תמי לנצוט ליבוביץ, מדריכת נימוסים והליכות בעידן העכשווי, שמלמדת כבר עשרות שנים את הישראלים איך עושים דברים נכון – ושבשנים האחרונות הפכה גם לכוכבת טיק טוק הסבירה באולפן ynet כדי להסביר איך כדאי להתנהג בעונה הרטובה ויש לה הפתעה ענקית בנוגע לנטייה לומר "לבריאות" למי שמתעטש. צפו:
מה יש לתמי לומר לנהגים בחורף? הריאיון המלא
(צילום: ליאור שרון)
"הדבר הראשון הוא שיש לנו איזו תכונה של וורקהוליות (מסירות מוגזמת לעבודה), שאנחנו באים לעבודה חולים", הסבירה. "אז קודם כל, כשאנחנו מתעטשים - אנחנו זוכרים את זה מהקורונה - תמיד להתעטש למרפק. דבר נוסף: כשאנחנו מתעטשים, אפשר גם לומר את המילה 'סליחה'".
לנצוט ליבוביץ מזהה בכל חורף מחדש את אותם הרגעים שכולנו מכירים: התעטשות בלתי נשלטת, ערימות טישו במשרד, מטריות שמטפטפות על הרצפה וגם הנהגים שמתיזים מים על הולכי הרגל. לדבריה, כל אלה יכולים להיראות אחרת אם רק נאמץ כמה כללים פשוטים.
היא מוסיפה פרט מפתיע: אין חובה לומר "לבריאות" אחרי התעטשות. "לא כולם יודעים, לא חייבים לומר את המילה 'לבריאות'... מי שמתעטש צריך למלמל 'סליחה' וזה מספיק לגמרי", היא אומרת. לדבריה, ברגע שהמתעטש התנצל, הסביבה צריכה להישאר בשקט – פשוט להמשיך הלאה, בלי תגובה נוספת. "המטרה היא לא להביך את האדם שמתעטש, שכבר מרגיש 'תפסו אותי, עכשיו אני המדביק'. אמירת 'סליחה' מאפשרת לאחרים פשוט להמשיך כרגיל, כאילו לא קרה שום דבר".
ומה לגבי השימוש בממחטות ובנייר טישו?
"יש כל מיני צורות וניגובים של האף בצורה לא יפה. אז קודם כול, באמת לקפל, להספיג וזה הכול". ואם מגיע רגע שבו צריך יותר מזה - "להשמיע את ה'מוזיקה' הנוספת", אומרת תמי בבדיחות - היא ממליצה פשוט לצאת החוצה ולסיים שם את העניין.
יש גם כלל נוסף, פרקטי במיוחד שהיא ממליצה עליו: לשאת שקית ניילון אישית עבור טישו משומש. "כדאי שלכל אחד תהיה שקית קטנה אישית לטישויים המשומשים. אפילו לא לזרוק לפח את הטישו המשומש, זה לא היגייני", היא אומרת. לדבריה, במשרדים ובמסעדות אפשר לראות לא פעם ערימות של טישו לח או משומש על השולחנות או בפחים שעולים על גדותיהם, ולכן כדאי שנשמור קצת על היגיינה ונקפיד לאסוף את הממחטות המשומשות לתוך שקית אישית - גם אם זה דורש מאיתנו רגע נוסף של תשומת לב.
האם אפשר ורצוי לשלוט בעוצמת ההתעטשות?
"תראי, אין סיכוי שאפשר לשלוט על זה. יש אנשים שנותנים את כל הלב והנשמה כשהם מתעטשים", היא אומרת. עם זאת היא מזכירה את המינימום הנדרש: "רק שזה לא יהיה באוויר, אלא אל המרפק או על איזו ממחטה... יש קולות מסוימים של הטבע שאי אפשר לשלוט, רק לומר סליחה אחריהם". הכלל נשאר פשוט: להתעטש בצורה מכובדת ככל האפשר, ולומר סליחה.
מה עושים כשיש התקף שיעולים או התעטשויות בתחבורה ציבורית או באירוע?
"במקרה כזה, אם זו התקפה כזאת, פשוט צאו החוצה, תירגעו ותחזרו בשקט. אי אפשר להרוס אירוע שלם עם הדבר הזה... מבקשים סליחה, יוצאים, חוזרים - והכול בסדר".
"לא נכנסים עם מטרייה מטפטפת"
מכאן עוברת תמי לנושא שמפריע לה במיוחד: ההתנהלות עם מטריות בישראל. לדבריה, בניגוד לחו"ל - שם מוסדות רבים מספקים שקיות ייעודיות למטריות רטובות - אצלנו נכנסים עם המטרייה המטפטפת לכל מקום. "בחו"ל יש לנו את שקיות הניילון שאליהן צריך להכניס את המטרייה לפני שנכנסים", היא מסבירה. "אז פה אני גם מציעה הרבה פעמים שבמשרדים יהיה כלי יפה שאפשר לשים בו את המטריות בחוץ, ולא להיכנס עם מטרייה מטפטפת פנימה".
גם בתחבורה ציבורית, באוטובוסים, כדאי להחזיק שקית ספייר: "לא נחזיק את המטרייה למעלה, אלא נחזיק אותה למטה, ולא יהיה את הטפטופים האלה כי גם לנו לא נעים כשאנחנו מטפטפים על המקום".
חשוב לה לדבר גם על הנהגים בכבישים. "יש הרבה אנשים שעומדים בתחנות אוטובוס, אנשים שהולכים על המדרכות, והנהגים לא תמיד מתחשבים בנו. פתאום יש איזו שלולית והופס, לא יעזור לנו, לא מטרייה ולא מעיל גשם". היא מבקשת מהם להאט ולגלות מעט התחשבות בהולכי הרגל: "זה מינימום של נימוס".
