הודעתה של אריאנה גרנדה בימים האחרונים על פסק זמן מהופעות פומביות בין השאר בשל "ביקורת ציבורית בלתי פוסקת" שספגה על מראה גופה, אינה סיפור על זמרת אחת. היא תזכורת בוטה לכך שבשנים האחרונות אנחנו עדים להתעוררות וחזרה לתכנים המעודדים "הרואין שיק". זו לא סתם חזרה לרזון, אלא חזרה למראה אנורקטי על טורבו.
בבית החולים שלנו אנחנו מטפלים בנשים ובגברים מגיל 18 ומעלה, שמתמודדים עם סוגים שונים של הפרעות אכילה. כאשר הם נשאלים על נושא הרשתות החברתיות, חלק מהמטופלים מספרים על חוויה של פלישה של השיח המתקיים ברשתות. זה יכול להיות שיח של משפיעניות שמדברות על תזונה בריאה, ושעשוי לגרום לאנשים קרובים להפנות אליהן שאלות. אחד הדברים הקשים ביותר למטופלות הוא שמישהו מכריח אותן לדבר על הבעיה.
גלריה
"ביקורת ציבורית בלתי פוסקת". אריאנה גרנדה בטקס המכון האמריקני לקולנוע, ינואר 2026
(צילום: REUTERS / Mario Anzuoni)
גם כשהשיח התקשורתי מנסה להיות חיובי, עבור מי שמתמודד עם הפרעת אכילה הוא נחווה פעמים רבות כמשהו פולשני וכפייתי, שמכריח אותם להתמודד עם חקירות ושאלות שיפוטיות מאוד, בזמן שהם עדיין לא מוכנים לכך. כלומר, גם דיבור על דימוי גוף חיובי וטיפים להתמודדות עם מחשבות לא נעימות, או "איך לצאת מהפרעת אכילה בשלושה שלבים" - מייצר עבורם חוויה של מתקפה לא צפויה. והמתקפה קיימת גם בתוכן הפרסומי המציף מכל עבר, ללא שליטה על הפיד: הם מטורגטים ומקבלים כל הזמן תכנים על איך לרדת במשקל או לשנות הרגלים.
הנרטיבים הולכים ומקצינים
תקופה ארוכה אנחנו עדים לתמונות של כוכבות ומשפיעניות שלכל הפחות נפגשות עם אוכל לא לעיתים תכופות מספיק, והן זוכות לחשיפה של מיליוני צופים ועוקבים. הנרטיבים הללו מובילים להורדת הרף של מה סביר, מה תקין ומהו הכיוון הרצוי.
אריאנה גרנדה בקליפ Petal
(צילום מסך מתוך יוטיוב)
אנחנו נוטים לתת יותר מדי קרדיט למודעות ולביקורתיות שלנו כלפי המציאות. אנחנו יודעים להגיד לעצמנו: אלו לא תמונות אמיתיות, זה בטוח פילטר. אבל הבעיה היא שחשיפה קבועה לתכנים הללו גורמת לנו להתרגל אליהם, ומשנה את התפיסה האסתטית של הגוף.
לכך יש להוסיף גם את השיח והפופולריות בשימוש באוזמפיק ודומותיה. מצד אחד מדובר בתרופה מצילת חיים; מנגד, היא שינתה באופן ניכר את השיח הקשור למשקל, לא רק בקרב אנשים במשקל עודף. ברגע שנהיה "מגניב" לרדת במשקל בעזרת אוזמפיק, השיח התפזר גם לכיוון מי שהיה במשקל תקין קודם לכן.
אמיר צנדקוביץצילום: דוברות בית החולים השיקומי רעות תל אביבמאפיין חברתי נוסף הוא תהליך של הקצנת חפצון: הגוף האנושי הופך יותר ויותר לחפץ שצריך לעבוד עליו ולשפר אותו כל הזמן.
יש מקום גם לחשוב על התסכול של כוכבים המקבלים הערות על הגוף והמראה שלהם - ואריאנה גרנדה עצמה התייחסה לכך בעבר, גם בשיריה. זו חוויה פולשנית ולא נעימה, המצמצמת את הנוכחות והזהות שלהם לגוף ולמשקל בלבד. לכן, פעמים רבות התגובה של כוכבים לתגובות ולשיח השופט את מראם בלבד היא תסכול מכך שלא מתייחסים ליכולות שלהם. הם יכולים להיות אנשים מוכשרים ביותר, ועדיין - ישפטו אותם לפי איך שהם נראים. מאידך גיסא, בקצה התופעה אנחנו פוגשים חברה שמתרגלת לרעיון שזו הדרך המשתלמת ביותר, כלכלית וחברתית, להסתכל על אחרים וגם על עצמנו.
"לצמצם את השיח השיפוטי על הגוף". אריאנה גרנדה בטקס גלובוס הזהב, ינואר 2026
(צילום: REUTERS / Mike Blake)
העיסוק התקשורתי בגוף, והמחירים שמשלמים המתמודדים עם הפרעות אכילה, מסמנים עבור כולנו את המחיר הקשה של חיים בחברה המקדשת הפיכת הזהות למוצר.
השיח ברשתות הוא טריגר, לא הסיבה
המטופלות שלנו אומרות כל הזמן: השיח ברשתות אינו הגורם להתפתחות הפרעת האכילה. הוא רק הטריגר. קיים פער בין טריגרים חיצוניים, כמו פרסומים, לבין מכלול הסיבות האמיתיות המובילות להתפתחות הפרעת אכילה: מרכיבים מולדים, מרכיבים נרכשים, חוויות ילדות, מרכיבי טראומה כגון חרמות, נידוי, אלימות במשפחה או מחוצה לה, וכמובן פגיעה מינית - שהיא האירוע המשמעותי ביותר בהתפתחות הפרעת אכילה.
תמונות של מפורסמים המציגים רזון קיצוני משמשות, במקרה הטוב, טריגרים המפעילים משהו שכבר קיים - וחשוב להבדיל בין סיבות לטריגר. אם הילד שלי צופה בתכנים ובגללם מתחיל דיאטה, התכנים הללו אינם הסיבה. למעשה, הדבר הטוב שאפשר להוציא מסיטואציות כאלה הוא להבין שיש בעיה. הפרעת אכילה נוצרת כמענה לצורך ולחוסר שקיימים, כגון צורך בשליטה, צורך בוויסות רגשי או חוסר ערך עצמי. החוסרים הללו לא נוצרו בגלל משפיעניות. לפעמים הורים לא מחברים את כל הנקודות - למשל, ילדים שחווים חוסר שליטה בעקבות מעבר דירה והתמודדות עם סביבה חדשה, חרמות, או חוויות טראומטיות.
איך לדבר עם הילדים על זה?
אי אפשר למנוע את החשיפה של הדור הצעיר, אבל חשוב למצוא דרך לדבר על הדברים בצורה פתוחה: צריך לברר עם הילדים מה הם רואים בפרסומים האלה, איך הם תופסים את זה, ולשאול אותם איך הם חווים את עצמם כשהם צופים בכך.
"תמונות של מפורסמים המציגים רזון קיצוני משמשות, במקרה הטוב, טריגרים המפעילים משהו שכבר קיים - וחשוב להבדיל בין סיבות לטריגר. אם הילד שלי צופה בתכנים ובגללם מתחיל דיאטה, התכנים הללו אינם הסיבה. למעשה, הדבר הטוב שאפשר להוציא מסיטואציות כאלה הוא להבין שיש בעיה"
כל שיחה צריכה להתנהל מתוך תבניות של תיקוף. כלומר, אם ילד אומר שהיה רוצה להיראות כמו הכוכב בפרסומת, חשוב מאוד לא לשפוט, ולנסות להבין מה הרקע להזדהות עם הדמות המציגה רזון קיצוני, ומה המשמעות של כך עבורו. נדבר איתם על הרווחים והמחירים - מה זה אומר לחיות ככה - ונעזור לילדים להבין שמה שהם רואים בפרסומים כאלה אינו אמיתי. נשקף לדור הצעיר את המחירים הנפשיים והפיזיים של חיים ברזון קיצוני.
השיח ברשתות החברתיות עשוי לשמש טריגר להפרעות אכילה
(צילום: Shutterstock)
אנחנו גם צריכים לשאול את עצמנו מה המקום של העיסוק הגופני בחיים שלנו, ומה המחיר שאנחנו משלמים. אם אנחנו חיים כל הזמן לפי איך שאנחנו "אמורים" להיראות, ומתמסרים כל הזמן לעיסוק בגוף - יש לכך מחירים פיזיים ונפשיים. עיסוק כזה מייצר מתח, חרדה, ופגיעה בקשרים החברתיים ובתפקוד הכולל.
מילות המפתח, גם בהקשרים חינוכיים, הן איזון, גיוון ומינון. אנחנו רוצים לעסוק בספורט, אבל בלי שהוא ינהל אותנו. אין שום בעיה באכילת חטיפים, אבל זו לא צריכה להיות התזונה היחידה. לאכול ירקות זה מעולה - אבל אם מישהו אוכל רק ירקות, זה לא טוב. דבר נוסף וחשוב הוא ההתייחסות לגוף: לצמצם את השיח השיפוטי על הגוף בתוך המשפחה, שכן גם מחמאה מעבירה את המסר שהערך העצמי נבנה דרך הגוף, ושהשיפוטיות היא הדרך היחידה להתנהל בעולם.
נרצה לעודד את הילדים לפעילות גופנית ולהרגלי אכילה בריאים, אבל לא להפוך את המשקל למטרה. יש מקום לשיח משפחתי על הרגלי אכילה בריאים, מתוך דיבור על הערך והתועלת של המזון - הכול באיזון הנכון, בגיוון ובמינון, מבלי לייצר חרדה או מתח סביב אוכל.
אמיר צנדקוביץ הוא מנהל המערך הפסיכולוגי והמכון לטיפול בהפרעות אכילה ע"ש אפרת צוק בבית החולים השיקומי רעות, תל אביב
