מרב"ד הכשלים: אם הייתה תחרות למוסדות הכי מסואבים ולא-יעילים במדינת ישראל, היה המרב"ד (המכון הרפואי לבטיחות בדרכים) קוטף כנראה את אחד המקומות הראשונים והמפוקפקים - אולי הראשון. עדויות שמיד תקראו מספרות סיפור עצוב על מוסד קריטי לאנשים עם מוגבלויות שרוצים לנהוג בצורה בטוחה, בהם גם נכים ונכי צה"ל, שפשוט קפא בזמן - אי שם לפני כמה עשורים. על מחשבים כמעט לא שמעו שם, הכול מתנהל בתיקי נייר (חלקם הלך לאיבוד לבלי שוב) או במקרה הטוב בפקס. אנשים מחכים חצי שנה למענה והטרטור חוגג.
בחודש האחרון הסעירה את ישראל פרשת תרמית תווי הנכה. מספר תווי הנכה שחילקה המדינה בשנים האחרונות זינק מכ-90 אלף בשנת 2020 לכ-665 אלף בשנה שעברה. עלייה זו של כ-640% התאפשרה בין היתר בחסות רשת עבריינית שנחשפה בחודש שעבר. בשעה שעשרות אלפים ואולי מאות אלפי אנשים שילמו כסף וזכו לתווי נכה פיקטיביים, מתקשים עשרות אלפי נכים אמיתיים לקבל אישור לנהוג ונאלצים להתמודד עם מוניות יקרות במיוחד ועם תחבורה ציבורית שבחלקה הגדול כלל לא-נגישה לבעלי מוגבלויות.
הסיבה העיקרית לכך, היא גוף ששמו המכון הרפואי לבטיחות בדרכים (מרב"ד), שכפוף למשרד הבריאות ואחראי על ביצוע בדיקות רפואיות לנהגים שמחויבים לכך לצורך מתן אישור לנהיגה. עדויות שהגיעו לידי ynet משרטטות תמונה קשה במיוחד על גוף שהיעילות ממנו והלאה. מספר חד-ספרתי של רופאים אחראי על כ-24 אלף בקשות בכל שנה, שצפויות לגדול עוד יותר בשל מספר הפצועים הרב במלחמה.
שאול גרינפלד (35), צלם עיתונות ואושיית טוויטר מגבעתיים, הוא אחד מאותם נפגעים של המרב"ד. "לפני כשנה אושפזתי עם סיבוך של חיידק שלא טופל בזמן. הייתי במצב אנוש במשך חודש וחצי, מורדם ומונשם, והתעוררתי נכה בלי שתי רגליים", מספר גרינפלד. "כשנכנסתי לשיקום, בפברואר אשתקד, המליצו לי כבר להגיש את הטפסים למרב"ד. במקרה שלי, זה מקרה פשוט: אין לי רגליים, אז אני אמור לנהוג עם הידיים. אני חיכיתי שמונה חודשים בשביל בדיקה של 60 שניות".
"הכול בקלסרים"
מה שקרה במהלך אותם חודשים יכול לשמש תסריט לסרט תיעודי על סיאוב מערכות או לקומדיה שחורה: "קודם כל שלחתי פקס שהרופאים בשיקום כתבו – כי במרב"ד לא עובדים עם מערכת ממוחשבת. אחרי שבועיים בערך התקשרתי לוודא שהם קיבלו את זה. הם אמרו שאיבדו את זה, כי כמובן זה הגיע לפקס אז בטח זה נזרק לפח. שלחתי שוב והם אמרו שעכשיו לוקח 140 יום עד שבכלל פונים אליך. כשהשתחררתי מהשיקום התקשרתי באזור ספטמבר כדי לוודא מה קורה, אז הודיעו לי שהתיק שלי נסגר על דעת עצמם, לא אמרו למה, לא שלחו מכתב ולא כלום. עד היום אני לא יודע למה. שלחתי את הבקשה מחדש, בפעם השלישית הם רצו שאחכה עוד 140 יום עד שיפנו אליי. אחרי שכעסתי והפעלתי לחץ זימנו אותי בנובמבר לתור בשבוע שעבר".
6 צפייה בגלריה
"אני אדם בלי רגליים, אני בסך הכול צריך אישור פורמלי". הסיוט שעבר שאול גרינפלד במרב"ד
(צילום: אלבום פרטי)
גם כאשר גרינפלד הגיע סוף-סוף לתור המיוחל במשרדי המרב"ד בתל אביב, הוא התקשה להאמין למה שראו עיניו. "זה מופרע לגמרי. קודם כל כולם, כ-20-15 אנשים, מוזמנים לאותה השעה ועוברים אצל פקיד שנותן לך מספר של תור על פתק שהוא כתב ביד. הם מתנהלים רק בתיקי נייר, אין להם תיקים ממוחשבים, הכול עם קלסרים. לרופאה לקח גם זמן, היא לא קיבלה אף אחד במשך כמעט שעה עד שניגשנו אליה ואל איזה מנהל שהיה שם. היו שם כמה אנשים והם צעקו זה על זה".
שאול גרינפלד מספר: "זה מופרע לגמרי. קודם כל כולם, כ-20-15 אנשים, מוזמנים לאותה השעה ועוברים אצל פקיד שנותן לך מספר של תור על פתק שהוא כתב ביד. הם מתנהלים רק בתיקי נייר, אין להם תיקים ממוחשבים, הכול עם קלסרים"
"בשעה טובה נכנסתי לבדיקה, שארכה, אני לא מגזים, 60 שניות. היא שאלה אותי 'מה אתה צריך?' אמרתי לה 'ברצינות? את באמת שואלת את זה? אני צריך אישור שאני יכול לנהוג עם הידיים'. היא אמרה לי לשבת על המיטה, בדקה שהידיים שלי עובדות ובזה הסתיימה הבדיקה. עכשיו אני צריך לחכות 90 יום כדי שיגידו לי שאני יכול להתחיל ללמוד נהיגה עם הידיים, זה פשוט לא נורמלי. זו החלטה שיכולה להתקבל במקום, כן? אני אדם בלי רגליים, אני בסך הכול צריך אישור פורמלי כי מורי נהיגה לא מוכנים בכלל לקבל אותך לשיעורים בלי אישור מהמרב"ד. במקרה הכי טוב אני אהיה עם רישיון באזור מאי השנה, וזה נחשב מהיר", אומר גרינפלד. בציוץ הבא ברשת X גולל גרינפלד את מסע הייסורים שלו במרב"ד:
כאשר פנה גרינפלד למשרד התחבורה כדי להנפיק את תו הנכה שלו, החוויה הייתה הרבה יותר מהירה וקלה, אולם גם היא לא הייתה חפה מחוויות קפקאיות: "אני ספציפית לא נתקלתי בקשיים כי אני מקרה קל - אין לי רגליים, יש כל מיני אנשים שיש להם בעיות שלא בהכרח רואים ואז להם עושים בעיות. הטעות שלהם הייתה שקיבלתי תו נכה לאיקס שנים, אבל אחרי שהעליתי את זה כבדיחה לטוויטר וכתבתי 'היי, בעוד ארבע שנים יצמחו לי רגליים', הם טיפלו בזה באופן מיידי ושלחו לי תו חדש שהגיע מהר מאוד".
"הבעיה עם תווי הנכה, זה שכל אדם זכאי לשני תווי נכה ואם בא לי לדוגמה לתת לך תו נכה, אני פשוט נכנס לאתר, רושם את הרכב שלך וזהו – יש לך תו נכה. זה טרלול מוחלט. פה מתחילה המסחרה, אנשים משתמשים בזה, נותנים לחברים או למי שזה לא יהיה וזהו. אף אחד לא אוכף את זה ואז כל אחד חונה בחניות נכה", הוא מוסיף.
"לא יכולתי לעבוד"
אדוה פליס (36), מקיבוץ בית קשת שבגליל התחתון, נתקלה בחוויית שירות דומה מאוד לזו של גרינפלד כשנאלצה גם היא לקבל אישור לנהיגה מהמרב"ד. "עברתי מצב נוירולוגי שנקרא לחץ תוך-גולגלתי מוגבר שהשפיע לי על הראייה. הרופאה שלי אמרה שברגע שיש שינוי כה משמעותי במצב הראייה, אני מחויבת לדווח למשרד הרישוי ולקבל אישור מחדש על הרישיון שלי. זה הביא אותי למרב"ד.
"כל מה שהייתי צריכה לעבור זה בדיקת ראייה, אבל הם לא באמת קראו מה הייתה הבעיה שלי ושלחו אותי אוטומטית להמון בדיקות. שילמתי כמעט 500 שקל על בדיקה של פסיכיאטר, שלחו אותי למבחן של בעיות שינה למרות שזה לא קשור, וכשהם רצו שאני אעשה בדיקת קרדיולוג כבר אמרתי להם שזה מופרך ושאני דורשת לראות רופא. כשהגעתי לרופא הוא אישר לי ששלחו אותי לבדיקות סתם למרות שכל מה שהייתי צריכה זה לעבור בדיקת ראייה".
פליס, שנחשפה לחוויה הטראומטית של גרינפלד בציוץ בטוויטר, אומרת: "כל מה שהוא רושם שם הוא אמת לאמיתה. הייתי במרב"ד בחיפה והכול נכון – החל מהשומר שרושם לך את המספר על הפתק, דרך זה שאי-אפשר להשיג אותם בטלפון ושאם אתה באמת רוצה לוודא שהמסמך שלך התקבל כמו שצריך, אתה צריך להגיע לשם פיזית ולתחקר אותם. ישבתי וחיכיתי לתשובה כמעט שלושה חודשים עד שבסופו של דבר הגעתי לשם שוב רק כדי לגלות שהם איבדו את התיק שלי יחד עם תיקים של עוד עשרות אנשים. כלומר, אם לא הייתי מגיעה, לא הייתי מגלה את זה בחיים והמצב שלי לא היה מתקדם".
אדוה פליס: "ישבתי וחיכיתי לתשובה כמעט שלושה חודשים עד שבסופו של דבר הגעתי לשם שוב רק כדי לגלות שהם איבדו את התיק שלי יחד עם תיקים של עוד עשרות אנשים. כלומר, אם לא הייתי מגיעה, לא הייתי מגלה את זה בחיים"
לאדוה לקח כמעט תשעה חודשים לקבל את האישור המיוחל, "אחרי שהגעתי לשם לפחות שמונה פעמים. הייתי צריכה לנסוע בתחבורה ציבורית לחיפה ובכל פעם להשלים עוד מסמכים ועוד בדיקה. יש מקרים הרבה יותר מסובכים ממני, אני הייתי צריכה לכאורה רק בדיקת ראייה. בכל הזמן הזה לא יכולתי לעבוד בכלל. אני גרה בפריפריה, אין לי תחבורה ציבורית יעילה ואני עובדת כמנהלת גיוס ונוסעת 45 דקות ביום לעבודה. אני לא יכולה לעבוד ללא רישיון".
אפילו למשרד הבריאות אין נתונים
הבירוקרטיה החלמאית במרב"ד אינה עניין חדש. בדיון שנערך לפני כשנה בוועדת העבודה והרווחה, טען המנהל הרפואי במכון, ד"ר יובל דאדון, כי יש כ-24 אלף בקשות שממתינות לטיפול של 2.5 רופאים שחלקם עובדים במשרה חלקית. בדיון נוסף שנערך בוועדה לפניות הציבור בנובמבר האחרון, הודה ד"ר ספי מנדלוביץ, משנה למנכ"ל משרד הבריאות, כי "אנחנו לא יודעים במדויק את הנתונים של הפונים למרב"ד מכיוון שעד עכשיו פתיחת התיקים הייתה פיזית ולא דיגיטלית. בימים האלה אנחנו לקראת סיום תהליך דיגיטציה בתוך המכון. האזרחים עדיין לא רואים שיפור, אבל אנחנו צועדים בתהליך לשיפור".
ואם כל זה לא הספיק, הסתדרות עובדי המדינה הכריזה בסוף השבוע האחרון על סכסוך עבודה במרב"ד שצפוי אף הוא להחמיר עוד יותר את המצב במכון, וזאת בעקבות כוונת משרד הבריאות להעביר חלק משמעותי מפעילותו לחברות פרטיות. לדברי ההסתדרות, "המכון מספק שירות קריטי בהערכת כשירותם הרפואית של נהגים באמצעות צוות מקצועי של רופאים, פסיכולוגים ואנשי מקצוע נוספים ובכך ממלא תפקיד מפתח בשמירה על בטיחות המשתמשים בדרכים בישראל. העברת חלק מהפעילות לגורמים פרטיים עלולה להוביל לירידה באיכות הבדיקות הרפואיות, לפגיעה בסטנדרטים המקצועיים המחמירים הנהוגים כיום, ולסיכון בטיחות הנהגים והציבור בכללותו".
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה שהוא "מחויב לשירות מיטבי לציבור ופועל על מנת לחזק את המענים והשירות הניתנים במרב"ד. בשנה האחרונה מקדם המשרד שינויים לטיפול בנושא במגוון דרכים, בניהן, גיוס כוח האדם במכון, צמצום משמעותי של הבקשות שנדרשות להגיע לפתח המרב"ד. בנוסף, בחודשים האחרונים עבר המרב״ד באופן הדרגתי לעבודה עם תיקים דיגיטליים, מהלך שיושלם עד תחילת פברואר.
"המרב״ד מתמודד עם יותר מ-30,000 פניות המגיעות ממספר גורמים ביניהם, משרד התחבורה, ביטוח לאומי, משרד הביטחון, צה"ל ועוד, כאשר בשנה האחרונה נוספו פונים רבים בעקבות מלחמת חרבות ברזל.
"יש לציין כי בחודשים האחרונים פועל צוות ייעודי במרב"ד שמטרתו לתת טיפול מהיר ויעיל בכל נפגעי מלחמת חרבות ברזל".
