בחסות ג'ונסון & ג'ונסון וללא מעורבות בתכנים
המציאות של חיים לצד אדם המתמודד עם דיכאון מורכבת ומאתגרת. המעגל המשפחתי הקרוב הופך להיות חלק בלתי נפרד מההתמודדות היומיומית, נדרש להכיל, לתמוך ולהיות נוכח - תפקיד מורכב שדורש כלים, ידע והבנה. אך לרוב, בני המשפחה מוצאים את עצמם לבד במערכה, ללא הכוונה וללא הדרכה כיצד לסייע ליקיריהם. בעוד שהמתמודד עצמו מקבל טיפול מקצועי, המשפחה נותרת ללא כלים להתמודדות עם המצב המורכב. מירב שפירא וסתיו כהן, אשר איבדו שניהם את יקיריהם להתאבדות, חולקים תובנות משותפת: הצורך הדחוף בשבירת הטאבו סביב דיכאון ובריאות הנפש, ובמתן כלים למשפחות המתמודדות.
"זה רגע שהשמיים נופלים עלייך"
סיפורה של מירב מתחיל ב-1993, כשנולד בנה איילון, ילד שני מבין ארבעה. "משפחה טובה, אבא אמא, בית פרטי וכלב", היא מתארת. אך כאשר איילון היה בן 13, הכל השתנה. "חברים באו וסיפרו שהוא מאיים להתאבד. לא הבנו מאיפה זה בא. זה רגע שהשמיים נופלים עלייך", משחזרת מירב. "לקחנו אותו לפסיכולוג פרטי, שיחסית מהר אמר שהוא צריך פסיכיאטרית, והתחלנו עם טיפול תרופתי במקביל לטיפול רגשי".
שנות התיכון עברו עם חששות רבים, במיוחד לקראת הגיוס לצבא. "הגענו למסקנה ששנת שירות יכולה לעזור", מספרת שפירא. למרות אפיזודה נוספת במהלך שנת השירות, איילון המשיך להתקדם. הוא התגייס ליחידת 8200 בחיל המודיעין ולאחר מכן גויס למוסד. "איילון היה בקטגוריה של תפקוד מאוד גבוה", מדגישה מירב, "הוא עבד במוסד עד אותו בוקר שבו הוא התאבד, היה תלמיד מצטיין וחייל מצטיין".
הידע שלה כהורה, היא מודה, היה מוגבל. "מעולם לא ידעתי שדיכאון זו מחלה שמתים ממנה. לא היה לי שום מושג על העולם של הדיכאון. זה שבר את ליבי, כל הידע שנגלה אחרי מותו, כשזה לא היה רלוונטי. עם הידע הנכון, אפשר להכיל ולהגיב בצורה התומכת והעוזרת, שלא תמיד תואמת לאינסטינקט שלנו בתור בני משפחה אוהבים ודואגים".
בנוסף, היא מדגישה את חשיבות השיתוף והפתיחות. "אין מה להתבייש - בושה והסתרה זה הדבר הראשון שהורג. כשזה התפרץ לאיילון בתיכון, הלכנו לרפואה פרטית – גם כי רצינו שיקבל את הטיפול הכי טוב, אבל גם כדי שהצבא לא יידע. היום אני אומרת שכולם צריכים לדעת, כולם צריכים להיות בשיתוף נתונים, משום שמרחב אובדני זה לא משהו שאפשר להחזיק לבד".
"נאלצתי להיות ההורה של עצמי במקרים רבים"
סתיו כהן, בן 28 מקיבוץ משאבי שדה, מספר על החיים לצד אביו, מתמודד נפש, שהתאבד לפני ארבע שנים בשיא תקופת הקורונה. "התקופה של הקורונה הייתה קשוחה, ובשנה הזו הייתה הצטברות של המון שנים של התמודדות נפשית ומנטלית של אבא שלי", הוא משתף.
ההתמודדות של אביו החלה כשסתיו היה בן 11-12. "הוא התחיל להיות גבולי מבחינת יציבות נפשית, וכשהייתי בן 14, הוא עבר סדרה של התמוטטויות עצבים ורצף משמעותי של אירועי חיים, בין היתר ניתוח מוח שלא צלח. כל זה הוסיף על ההתמודדות הנפשית-מנטלית שלו", מספר הבן.
"החוויה שלי בתור ילד בבית ספר, עם אבא מתמודד נפש, לא הייתה פשוטה בכלל. בהרבה מקומות נאלצתי להיות ההורה של עצמי", מתאר כהן. "אמא הייתה בתמונה אבל באופן טבעי הרבה מהמשאבים הרגשיים הופנו אליו, והרבה מהצרכים שהיו לו בהתמודדות ובטיפול גזלו במידה רבה מהנוכחות הרגשית, ההורית האבהית בתוך הבית".
"זכורים לי הרבה אירועים שבהם אני קם בבוקר לבית ספר, מתארגן לצאת, בתקופה שהוא לא עבד וקיבל קצבת נכות מביטוח לאומי. הוא במיטה עם פרצוף נפול, ואני צריך להרים את עצמי", נזכר סתיו. "יש ימים שאתה נכנס הביתה ולא יודע לאיזה מצב רוח תיכנס ומה תקבל ואיך זה יפגוש אותך, יש יום שהוא בוכה וצריך לחבק אותו, יום אחרי הוא במיטה עד ליום למחרת, ויום לאחר מכן הוא שואל לשלומי ומפגין קצת מצב רוח חיובי".
"הסביבה חייבת לדבר את השפה"
"הקושי העיקרי בלחיות לצד מתמודד נפש, זה שהרבה פעמים את התסכול שהם חווים, התחושות שלהם - הם חווים עם עצמם", מסביר כהן, "וכשנגמרת אפיזודה, הסביבה עדיין נשארת עם המשקל שהמתמודד חווה".
כהן, הפעיל כיום בעמותת 'בשביל החיים' ומעביר הרצאות על הסיפור האישי שלו, מדגיש את חשיבות ההבנה והקבלה החברתית. "התפיסה שלי עכשיו היא שאני מאמין שהמסוגלות של מתמודד נפש לעבור תהליך ריפוי טוב ובריא, שבאמת מקדם אותו ולא רק מחזיק את הראש מעל למים, טמון ביכולת של האדם לרצות את הטיפול, ותלוי בכמה הסביבה מדברת את השפה שהוא מדבר". מעבר לכך, אומר כהן, "מעגל התמיכה והמודעות צריך להיות רחב יותר מהמשפחה הקרובה, כדי ליצור סביבה שמכילה ועוזרת לאותו מתמודד".
לדבריו, "יש המון מוסכמות שלנו כחברה – למשל שכל מי שיש לו משהו בנפש - הוא משוגע. הפירוק התודעתי צריך לקרות ברמה הקהילתית, החברתית והארצית, כי זה יעזור בסופו של דבר למי שמרגיש עכשיו לא בריא והוא חושב שיגידו שהוא משוגע".
שפירא מוסיפה כי "דיכאון הוא מונח מתעתע. הרבה מאיתנו משתמשים בו לתיאור מצבים שהם לא המחלה עצמה. עבור החברה, אין הפרדה ברורה בין המצבים". בכל הנוגע להתייחסות לבני המשפחה, טוענת שפירא כי "צריך פרוטוקול טיפול אלמנטרי, שאם יש מישהו שסובל מדיכאון, גם המשפחה תהיה זכאית לטיפול - כדי לקבל כלים להתמודד עם הקושי הנפשי של בן המשפחה, ולתת כלים להתמודד ולהחזיק את הכאב והקושי שהיא מחזיקה בעצמה, מה שמייצר עומס רגשי גדול על המטופל".
שניהם מסכימים שהשינוי חייב להתחיל בשבירת הטאבו החברתי סביב בריאות הנפש. "יש פוטנציאל גדול היום לא רק בסיוע אלא להיכרות מעמיקה יותר של התחום והשפה", אומר כהן.
"אובדנות ודיכאון צריכים לעבור תהליך של יציאה מהארון, כמו סרטן", מסכמת שפירא, "כמו שבן אדם מקבל תרופה לסרטן שמובילה לתופעות לוואי לא רצויות והמשפחה מתעקשת על טיפול מתאים יותר. מעבר לכך, חולי סרטן מבינים שנדרשת מעטפת טיפולית שלמה שהיא לא רק הטיפול הכימי והביולוגי, אלא גם מעטפת שלמה בבית החולים, המשפחה והקהילה. זה מה שאנחנו צריכים גם בבריאות הנפש".
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן בקו החם 1201 או בוואטסאפ 052-8451201, באתר האינטרנט של סה"ר http://www.sahar.org.il, או headspace.org.il
שירות לציבור. מוגש בחסות חברת ג'ונסון אנד ג'ונסון, Health Care LTD C-J
