מחקר חדש של אוניברסיטת הרווארד ואוניברסיטת ראש בשיקגו, שפורסם לאחרונה בכתב העת Nature, מצא שרמות תקינות של ליתיום משחקות תפקיד מרכזי בשמירה על בריאות המוח ועלולות להשפיע על הסיכון לפתח מחלת אלצהיימר. ליתיום הוא יסוד כימי שנמצא באופן טבעי בגוף בכמויות זעירות והכרחי לתפקוד תקין של תאים. הוא גם משמש במשך עשרות שנים כתרופה פסיכיאטרית לייצוב מצב הרוח.
החוקרים גילו שכאשר בעכברים בריאים הפחיתו את כמות הליתיום בתזונה, המוח פיתח דלקת ושינויים שמופיעים בדרך כלל בהזדקנות מהירה. בעכברים שתוכננו כך שידמו לחולי אלצהיימר, מחסור בליתיום גרם להצטברות מהירה של חלבוני עמילואיד-בטא - משקעים דביקים בין תאי המוח - ולסבכים של חלבון טאו בתוך התאים. שני סוגי הפגיעה האלה הם מאפיינים ידועים של התפתחות אלצהיימר, הם משבשים את התקשורת בין התאים ופוגעים בתפקוד המוח, מה שמוביל להחמרה בבעיות הזיכרון.
3 צפייה בגלריה
במחקר נמצא כי מחסור בליתיום גרם להצטברות מהירה של חלבוני עמילואיד-בטא
(צילום: Shutterstock)
לדברי ד"ר אביב גור, נוירולוג במרפאת הוד השרון של מאוחדת במחוז מרכז, ניתן להסיק מהמחקר כי ייתכן שקיימת השפעה חיובית, והממצאים מעוררים אופטימיות. עם זאת, הוא מדגיש כי מדובר בשלב מחקרי ראשוני, ותוצאות שנצפו בעכברים אינן בהכרח משקפות את המתרחש בגוף האדם. עם זאת, מאחר שגם עכברים הם יונקים, קיימת סבירות שהממצאים יהיו רלוונטיים גם לבני אדם.
מחסור בליתיום במוח – והקשר לאלצהיימר
ד"ר אביב גורצילום: דוברות מאוחדת שמירה על רמות ליתיום תקינות בעכברים בזמן ההזדקנות הגנה על המוח מפני השינויים הללו, שמאפיינים הזדקנות מהירה. טיפול בליתיום אורוטאט – תרכובת שאינה נקשרת לעמילואיד-בטא – הפחית את הרובדים והסבכים, ושיפר את היכולת של העכברים לנווט במבוכים ולזהות חפצים חדשים. המינונים שניתנו היו נמוכים פי כ-1,000 מהמינונים הטיפוליים בהפרעה דו-קוטבית, ולא גרמו לנזק בכליות או לרקמות אחרות.
החוקרים מדווחים כי רמות הליתיום במוח היו נמוכות באופן עקבי בקרב חולי אלצהיימר או אנשים עם ירידה קוגניטיבית קלה, בהשוואה לבעלי תפקוד מוחי תקין. הירידה ברמות הליתיום לוותה בעלייה ברמות אבץ וירידה ברמות נחושת – ממצאים שתועדו בעבר במחלה.
"ההבדל בין ליתיום אורטאט לבין הצורות התרופתיות המוכרות של ליתיום נובע מהמבנה הכימי של המולקולה שאליה מחובר יון הליתיום", מסביר ד"ר גור. "ליתיום הוא יסוד מתכתי שאינו ניתן כיסוד טהור, אלא כחלק ממלח שבו הוא קשור למולקולה אחרת. בצורות התרופתיות הנפוצות, כמו ליתיום קרבונט או ליתיום ציטראט, הליתיום מחובר ליונים של פחמן וחמצן (קרבונט) או לחומצה ציטרית (ציטראט). אלו מלחים שנחקרו רבות ומשמשים בעיקר לטיפול בהפרעה ביפולרית (הפרעה דו-קוטבית), במינונים גבוהים ותחת פיקוח רפואי הדוק".
לעומת זאת, הוא מסביר, ליתיום אורטאט הוא מלח שבו הליתיום מחובר לחומצה אורוטית – חומר הקיים באופן טבעי בגוף, ויש הטוענים שצורה זו חודרת בקלות רבה יותר את מחסום הדם-מוח ומאפשרת שימוש במינונים נמוכים יותר. "עם זאת, חשוב להדגיש שליתיום אורטאט אינו מאושר כתרופה ברוב המדינות, אין לו ביסוס מחקרי קליני מקיף בבני אדם, והשימוש בו כיום הוא ניסיוני בלבד", מדגיש ד"ר גור.
לדברי החוקרים, הירידה בליתיום עשויה להתרחש בשל ירידה בקליטתו מהמוח לדם בשלב מוקדם של המחלה. הגורמים לכך אינם ידועים במלואם, אך ייתכן שהם כוללים שינויים תזונתיים, גנטיים וסביבתיים.
בדיקות ליתיום – רק במעקב רפואי
ד"ר גור מסביר כי באופן עקרוני, ניתן למדוד רמות ליתיום בדם באמצעות בדיקות ייעודיות, הנערכות בדרך כלל אצל מטופלים הנוטלים ליתיום כתרופה, לצורך בקרה על המינון ומניעת רעילות. "אין כיום הצדקה רפואית לבצע בדיקות כאלה באופן שגרתי באנשים שאינם מטופלים בליתיום, ומדידת רמות הליתיום במוח מתבצעת רק במסגרת מחקרית ולא בשגרה", הוא מסביר.
3 צפייה בגלריה
מקורות עיקריים לליתיום בתזונה הם ירקות עלים ירוקים, אגוזים, קטניות, ותבלינים כמו כורכום וכמון
(צילום: Shutterstock)
מקורות עיקריים לליתיום בתזונה הם ירקות עלים ירוקים, אגוזים, קטניות, ותבלינים כמו כורכום וכמון. גם מים מינרליים מסוימים עשירים בליתיום. ממצאי המחקר מצביעים על כך שמזונות שכבר ידועים כמיטיבים עם המוח עשויים להיות מועילים בין השאר בזכות תכולת הליתיום שלהם.
"ליתיום, גם במינונים נמוכים, עלול להיות מסוכן אם נלקח ללא פיקוח רפואי", מציין ד"ר גור. "כאשר הוא ניתן כתרופה, נדרש מעקב תדיר אחר רמות הליתיום בדם כדי למנוע רעילות. רמות גבוהות מדי עלולות לגרום לפגיעה בתפקודי הכליות, להפרעות בקצב הלב ולתופעות לוואי נוספות, ולכן נטילה עצמאית של ליתיום ללא בקרה רפואית עלולה לסכן את הבריאות".
לדבריו, במחקר שנערך בעבר בדנמרק נמצא קשר בין חשיפה ממושכת לליתיום במי שתייה לבין ירידה בשיעורי הדמנציה באוכלוסייה. עם זאת, ממצאים אלה לא אומתו עדיין במחקרים דומים במקומות אחרים בעולם, ולכן קשה לקבוע בוודאות אם הירידה בדמנציה נובעת ישירות מחשיפה לליתיום או שמא ישנם גורמים נוספים המשפיעים על התוצאה. "גם במחקר עצמו נמסר כי אין בהכרח הוכחה לקשר סיבתי בין החשיפה לליתיום לבין הפחתת הדמנציה", אומר ד"ר גור.
החוקרים מדגישים כי הממצאים מבוססים בשלב זה על מחקרי עכברים בלבד, ושיש צורך בניסויי בטיחות ומינון בבני אדם לפני שניתן יהיה להמליץ על טיפול בליתיום למניעת אלצהיימר.
