מדי ינואר מתכנסים ראשי מדינות, מנכ"לים ומשקיעים בדאבוס, עיירה קטנה בהרי האלפים בשווייץ, לכנס השנתי של הפורום הכלכלי העולמי. לקראת הכנס של 2025 פרסם הפורום את תחזית שוק העבודה שלו לחמש השנים הקרובות: 170 מיליון משרות ייווצרו בעולם ו-92 מיליון ייעלמו.
לפני שהפכה לבירת התחזיות, הייתה דאבוס עיירת מרפא. במחצית השנייה של המאה ה-19, כששחפת הייתה אחת מסיבות המוות הנפוצות ביותר באירופה, החלו להגיע אליה חולים מכל רחבי היבשת. הם שהו חודשים ואף שנים בסנטוריומים, מוסדות החלמה שהיו משהו בין בית חולים לבית מלון, ובילו את רוב היום בשכיבה על מרפסות פתוחות, באוויר ההרים הקר שנחשב אז לתרופה. באחד מהם ביקר הסופר תומאס מאן את אשתו החולה, ומהביקור הזה נולד הרומן "הר הקסמים".
הריפוי הגיע לבסוף ממקום פסטורלי הרבה פחות: ב-1943 בודדה במעבדה בניו ג'רזי אנטיביוטיקה בשם סטרפטומיצין, שהופקה מחיידק שחי באדמה, ובתוך עשור, יחד עם התרופות שבאו אחריה, כבר אפשר היה להירפא בלי לעלות להר. רופאי השחפת של דאבוס לא הוחלפו במכונה. החולים פשוט הפסיקו להגיע, הסנטוריומים הפכו למלונות, ובחלק מהם ישנים היום אורחי הפורום הכלכלי.
אם כבר גלגלתם עיניים מול עוד טור על בינה מלאכותית ורופאים, יש לכם סיבה טובה. וכן, גם הטור הזה היה עלול להיות אחד מהם. בטורים כאלה מישהו מודיע שהרופא עומד להיעלם, מישהו אחר מודיע שהוא נחוץ מתמיד, ושניהם מניחים, בלי לשים לב, שיש רק שתי תשובות - אוטומציה או סטטוס קוו - ושההכרעה תלויה ביכולות של המכונה.
כשהספידו את המחלות הזיהומיות
ברקע נשמעת תמיד הבטחה גדולה עוד יותר: שהביקוש לרופאים ישתנה מן היסוד בכל העולם. את ההבטחה הזאת כבר שמענו, ובדיוק בעקבות התרופות שרוקנו את דאבוס. אחרי הפניצילין והסטרפטומיצין השתרשה בקרב הרופאים ההנחה שעידן המחלות הזיהומיות מגיע לסופו, ומקפרלן ברנט, וירולוג אוסטרלי וחתן פרס נובל, כתב בספרו שלכתוב על מחלות זיהומיות פירושו כמעט לכתוב על משהו שכבר הפך להיסטוריה. ואז הגיעו האיידס והחיידקים העמידים לאנטיביוטיקה. הרפואה אכן השתנתה, רק לא כפי שחשבו: הסנטוריומים נסגרו, אבל ההתמחות במחלות זיהומיות, שהייתה אמורה להיכחד, התגבשה כתחום מוכר דווקא בשנים שאחרי אותו הספד.
מימין: ד"ר דין אריאל ופרופ' רן בליצר
(צילום: ליאל זנד, טל שחר)
גם אנחנו חתומים על הספדים. לפני כשלושה עשורים כתב אחד מאיתנו (בליצר), בפרק בספרו "רפואה ואינטרנט", על סופו של מונופול המידע של הרופאים: ההמצאה החדשה, האינטרנט, תפתח בפני המטופלים מידע שהיה נעול עד אז בספרי רפואה, בז'רגון מקצועי ובלטינית. היחסים בין הרופא למטופל, כך נטען, ישתנו באופן מהותי. בפועל, השינוי היה איטי והדרגתי, ורק לאחרונה טען השני (אריאל) בכתב העת הרפואי New England Journal of Medicine שהמונופול הזה עדיין קיים וממשיך להישחק, ושמודלי השפה החדשים רק מאיצים תהליך שהתחיל הרבה לפניהם, עם מנועי החיפוש והסמארטפון. נראה שאופי המקצוע ימשיך להשתנות בקצב הולך וגובר. אבל האם התחזיות הדרמטיות שעולות מדאבוס נוגעות גם לרופאים?
לפעמים יש מקום להספד, והקץ באמת בלתי נמנע. במשך עשרות שנים, "מחשב" היה הגדרת תפקיד של בני אדם, לרוב נשים, שחישבו ביד טבלאות ירי לתותחים ומסלולים לרקטות. המכונה עשתה זאת מהר וזול יותר, לקחה מהן את העבודה, ולימים גם את השם.
מפעילי המעליות היו ברי מזל, יחסית. מעליות בלי מפעיל היו קיימות כבר בסביבות שנת 1900, ובכל זאת הם החזיקו מעמד עוד עשרות שנים, משום שאנשים סירבו להיכנס לתא ריק. את הקץ הם הביאו על עצמם: ב-1945 שבתו מפעילי המעליות בניו יורק, העיר שותקה, והשביתה עלתה לה, לפי ההערכות, 100 מיליון דולר בהכנסות ממסים. תעשיית המעליות הבינה את הרמז ופתחה במסע פרסום שבו ילדים לוחצים על הכפתורים וסבתות נוסעות לבד, ובתוך דור כמעט לא נשארו מפעילים.
פקקי תנועה בדרך לבית החולים
האחרונים שזכו להספד חגיגי מפי חתן פרס נובל היו הרדיולוגים, הרופאים שמפענחים צילומים וסריקות. צריך להפסיק להכשיר רדיולוגים, כי בתוך חמש שנים הבינה המלאכותית תעשה את עבודתם טוב יותר מהם, הכריז ב-2016 פרופ' ג'פרי הינטון, מחלוצי התחום. באותה תקופה בערך גם ניבאו שעידן הנהיגה עומד להסתיים, ושעד 2020 כולנו ניסע בשלווה במכוניות אוטונומיות. בפועל, הביקוש לרדיולוגים הגיע לשיא של כל הזמנים.
במאיו קליניק, למשל, מספר הרדיולוגים גדל ב-55%, אף שהמרכז הרפואי מפעיל יותר מ-250 מודלים של בינה מלאכותית. יש הטוענים שרק לוחות הזמנים אופטימיים מדי. בינתיים, כך התלוצצו לאחרונה, הדבר היחיד שאנחנו רואים הוא פקקי תנועה של רדיולוגים שנוהגים בעצמם בדרך לבית החולים
במאיו קליניק בארצות הברית, למשל, מספר הרדיולוגים גדל מאז ב-55%, אף שהמרכז הרפואי מפעיל יותר מ-250 מודלים של בינה מלאכותית. יש הטוענים שהינטון צדק, ושרק לוחות הזמנים שלו היו אופטימיים מדי. בינתיים, כך התלוצצו לאחרונה, הדבר היחיד שאנחנו רואים הוא פקקי תנועה של רדיולוגים שנוהגים בעצמם בדרך לבית החולים.
הספדים כאלה מתבדים לא פעם מסיבה פרוזאית למדי, שכלכלנים מתעקשים לקרוא לה פרדוקס: כשמשהו נעשה קל וזול יותר, משתמשים בו יותר. בתחילת שנות ה-90 עברו ניתוחי כריתת כיס המרה לשיטה הלפרוסקופית, שבה מנתחים דרך כמה חתכים קטנים בבטן. הניתוח נעשה קל יותר, האשפוז התקצר ועלותו של כל ניתוח ירדה בכרבע. בקופת חולים אמריקנית אחת עלה שיעור הניתוחים בתוך ארבע שנים ביותר ממחצית. המנתחים, כמובן, לא נשארו בלי עבודה.
האם הומנואידים יתפסו את מקומם של מנתחים בעתיד?
(צילום: shutterstock)
אם ההיסטוריה הזאת מלמדת משהו, גם הפעם הדברים יוכרעו במידה רבה בשאלות משעממות בהרבה מהמבחנים שבהם תוכנות גוברות על רופאים: מי משלם על ביקור שבו המכונה עשתה חצי מהעבודה, מי אשם כשהיא טועה, והאם מטופלת בת 80 תסכים לשמוע את האבחנה שלה מצ'טבוט או מסוכן וירטואלי. בישראל, שבה כמעט כל הרפואה הציבורית עוברת דרך ארבע קופות חולים ומשרד בריאות אחד, ההחלטות האלה יתקבלו בכמה חדרי ישיבות, הרבה לפני שהוויכוח בעיתונים יסתיים.
אז האם הבינה המלאכותית תחליף את הרופאים? ייתכן שתעשה לחלקם את מה שהמכונה עשתה לנשים שחישבו טבלאות ירי, וייתכן שדווקא תגדיל את הביקוש להם, כמו שעשה הניתוח הלפרוסקופי למנתחים. היא יכולה גם להוליד התמחויות חדשות, כמו זו שקמה בתחום המחלות הזיהומיות אחרי שהספידו אותן. כל אחד מהתרחישים האלה עשוי להימשך עשר שנים, או 50, כמו אצל מפעילי המעליות. ואם היא תהפוך אי פעם תחום רפואי שלם למיותר, ייתכן שזה יקרה בדרך הישנה, זו של דאבוס: היא תעזור למצוא תרופה, והחולים פשוט יפסיקו להגיע. איזה תחום ומתי? איש אינו יודע, ברפואה כמו בכל מקצוע אחר. את ההספד, כרגיל, יכתבו בדיעבד.
ד"ר דין אריאל הוא מתמחה ברפואת המשפחה במחוז תל אביב של כללית ודוקטורנט בפקולטה למדעי המחשב והמידע באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. פרופ' רן בליצר הוא סמנכ"ל וראש מערך החדשנות בכללית, חבר לשעבר בגוף המייעץ הבכיר של האו"ם לבינה מלאכותית ויו"ר הכנס השנתי לבינה מלאכותית ברפואה, שיתקיים ב-20 בינואר בתל אביב
