"יהיו מי שיצקצקו וישאלו: על מה אתה מתבכיין דוקטור, כולה עשרה ימים בשורה. אבל דמיינו את עצמכם פותחים סדר גודל של 120 שקי נרצחים, כשבכל פתיחה אתם דרוכים ומרוקנים ומוצפים אלימות פעם אחרי פעם - ואז נראה איך אתם חוזרים אותם האנשים שהייתם". ד"ר תומר פורטנוי, רדיולוג מבית החולים שניידר, מדבר בשקט. עשרה ימי מילואים בלבד, אבל הם הותירו בו חותם שלא עזב.
4 צפייה בגלריה
"עבדנו בקצב אש, שק נכנס שק יצא, כפול 12 פעמים ביום". ד"ר תומר פורטנוי, רדיולוג מבית החולים שניידר, שירת במחנה שורה במילואים
(צילום: יריב כץ)
בצהרי אותה שבת, 7 באוקטובר 2023, קיבל צו 8 והתייצב במחנה שורה. הוא רדיולוג, ומיד הבין שתפקידו יהיה חיוני. אלא שבהגיעו למחנה התברר לו שהוא לא גויס לתפקיד שציפה לו. הוא נפרד מאשתו ומשני ילדיו הקטנים - אלי בת השבע וארי בן החמש - ארז תיק, הוריד את המדים מהמדף ויצא לכיוון המחנה. שם נודע לו שהוא נדרש לפתוח שקי נרצחים, לתעד פתחי כניסה ויציאה של כדורים, ולזהות כל פרט שיאפשר את זיהוי הגופות.
"כשסיימתי קורס קציני רפואה ציוותו אותי ליחידה לזיהוי חללים ברבנות הצבאית", הוא מספר. "עטפו את זה במילים גבוהות כמו ערכיות ושליחות, ואמרו לי שזה תפור בול על רדיולוג שיכול לספק כיוונים נוספים בפענוח. זה היה בוקס לפנים, אבל הזכרתי לעצמי שאני במשימה לאומית ואעשה כל מה שיגידו לי".
כך נראה זיהוי הגופות במרכז הלאומי לרפואה משפטית לאחר הטבח
(צילום: אלי דסה | עריכה: שי קנפו)
כבר בכניסה למחנה ראה ארבע משאיות ממתינות לפריקה. "התברר לי בשנייה שהגעתי לעבוד בבית קברות". בכל אחד מחדרי העבודה התכנסו רופא, רופא שיניים, צלם צבאי ונציג הרבנות הצבאית. רק מדי פעם הוזעק ד"ר פורטנוי לפענוח רדיולוגי מורכב. "עבדנו בקצב אש, שק נכנס שק יצא, כפול 12 פעמים ביום".
ד"ר תומר פורטנוי: "עטפו את זה במילים גבוהות כמו ערכיות ושליחות, ואמרו לי שזה תפור בול על רדיולוג שיכול לספק כיוונים נוספים בפענוח. זה היה בוקס לפנים, אבל הזכרתי לעצמי שאני במשימה לאומית ואעשה כל מה שיגידו לי"
הרגע שבו נפתח הרוכסן של כל שק הוא חוויה שהוא מתקשה להגדיר. "הייתי מאוד דרוך, הערנות שלי הייתה מחודדת למקסימום וגעשה בי אלימות, אבל כלום מחיי המקצועיים, שחשפו אותי למראות קשים, לא הכין אותי לזוועות שסיפר כל אחד מהשקים".
הזוועה שבכל שק
יחידת הרבנות הצבאית הגברית לא הורשתה לפענח גופות נשים, ולכן לחדרו של ד"ר פורטנוי הוכנסו גופות חיילים ונרצחי הנובה בלבד. "מכל מראות הזוועה האנושית שראיתי, יש אחד שלא אשכח כל חיי: בחור צעיר בג'ינס קצרים וחולצה כחולה, שפרקו עליו מחסנית בכל גופו, השחיתו את פניו ושברו באכזריות את כפות ידיו. כמה זדון, שנאה ושיכרון כוח צריך כדי להרוג אדם ואז לחזור ולבזות את גופתו?"
4 צפייה בגלריה
כל שר סיפר זוועה אחרת. מתחם זיהוי הגופות במחנה "שורה" ברמלה לאחר טבח 7 באוקטובר
(צילום: יאיר שגיא)
גופות בחורים צעירים מהנובה הובאו לאחר שנרצחו ועברו ניסיונות עריפה. "ראיתי גופה של גבר צעיר שנורה בראשו, ואחר כך פירקו את ארובת העין והוציאו את הלסת ממקומה. בשק הבא התגלתה גופה שביזו אותה ושרפו באופן סימטרי רק חצי ממנה, כדי להגחיך ולהשפיל. ככל שנחשפנו ליותר נרצחים, זיהינו שיטת עבודה: קליע אחד מתחת לבית השחי כדי שיעבור מהצוואר לראש, עקירת עיניים, ירי מאחורי הגולגולת וניתוצה באמצעות סלע". הוא מוסיף בקול שקט: "נחשפתי לשק שהיו בו שאריות מגופת נרצח ואיבר המין הכרות. עבדנו מרתונית כדי לאפשר למשפחות ודאות וסגירת מעגל, וגם כדי לצמצם את הריקבון כך שאפשר יהיה עדיין לזהות את הנטבחים".
"קרמטוריום שורה"
ככל שחלפו הימים ונערמו עוד שקים, קצב העבודה התגבר. "לא נשמנו. עבדנו כמעט ללא הפסקה, וכשסיימתי כל יום כזה חזרתי הביתה מוצף וכבוי. כשהגעתי לחניה של הבניין, התפשטתי, התקלפתי מהמדים ומהגרביים ועליתי הביתה יחף ובתחתונים". ביום השמיני למילואים חווה התקף חרדה. "הרגשתי שאם אני חוזר לקרמטוריום שורה, יש סיכון ממשי לנפש שלי". אחרי עשרה ימי מילואים השתחרר - אבל לא מהרגשות. "לקח לי לא מעט זמן ללמוד לנשום, להסדיר דופק, לווסת את הרגשות. ועד היום, שנתיים ושבעה חודשים אחרי, אני כל הזמן בודק את עצמי: אני בסדר? אני מתפקד כמו לפני ה-7 באוקטובר?"
יגאל פויגל (39), נשוי ואב לשניים, דימותן בכיר במרכז הרפואי קפלן וסגן מנהל בית הספר לדימות של שירותי בריאות כללית, הגיע לשורה כשבוע אחרי 7 באוקטובר. הוא עשה 300 ימי מילואים, ולא חזר לעצמו.
4 צפייה בגלריה
"כשהגעתי הביתה, אשתי ראתה רוח רפאים בדלת. לא את בעלה". יגאל פויגל, דימותן בכיר בקפלן. הריחות של שורה עדיין מלווים אותו
(צילום: ריאן פרויס)
"נהייתי פגיע ורגיש, שבוכה מכל שטות. אני חווה התנתקויות גם כשאני עם חברים ובטוח. בכל היבט של החיים עברתי שינוי - בהורות, בזוגיות, בסבלנות, בחוסר ההנאה ממה שלפני אותה שבת הלהיב והצחיק אותי. אני יגאל אחר".
זיהוי הגופות על ידי משטרת ישראל במחנה שורה
(צילום: דוברות המשטרה)
במחנה עמד לרשותם מכשיר CT יחיד שהגיע במבנה יביל מאוניברסיטת בן-גוריון, ובהמשך קיבלו מכשיר נוסף. אחד שימש לזיהוי חיילים והשני לאזרחים. "עבדנו במשמרות של שמונה או 12 שעות, וכבר מההדמיה הראשונה קיבלתי לפנים את מראות האסון. אני ותיק במקצוע עם חמש-עשרה שנות ניסיון בבית חולים, נחשפתי למצבים קשים אחרי תאונות דרכים, טראומות, ניסיונות אובדניים - אף אחד מהם לא דומה בכלום למה שראיתי בשורה".
יגאל פויגל: "כאבא וכאדם, הזוועות שעשו בהם גמרו אותי. לראות גופה קטנה של ילד שנורה, נדקר ונדרס - זה לא יכול לעבור בגרון. גם לא כשהגיעו גופות קטנות בחלקים, כשהגופה בשק אחד והגולגולת בשק נפרד"
בשק הראשון שהונח על מיטת הבדיקה זיהה "סלט של עצמות שלא קשורות לאנטומיה. הראש לא במיקום הטבעי, הרגליים והידיים מפוזרות. ראיתי שתי גולגולות, ומחשד שנדחסו לשק יותר מאדם אחד, התחלתי לספור: כמה אמות, ירכיים, לסתות, שוקיים מכיל השק. לא היה לי זמן להרגיש, ובכל ימי המילואים עבדתי על אוטומט". כך גם כשעל המיטה הונח שק ובתוכו רק גולגולת, ובאחר מקטע ירך מגופה של צעירה שנחטפה לעזה.
"בזמן העבודה יכולתי להיאטם, אבל לא כששמעתי את זעקות השבר של המשפחות. באחד הימים הגיע אלינו אב עם גופת בתו, אך מהסריקה התברר שמדובר במישהי אחרת". גופות ילדים ותינוקות ביטלו את האוטומט שסיגל לעצמו. "כאבא וכאדם, הזוועות שעשו בהם גמרו אותי. לראות גופה קטנה של ילד שנורה, נדקר ונדרס - זה לא יכול לעבור בגרון. גם לא כשהגיעו גופות קטנות בחלקים, כשהגופה בשק אחד והגולגולת בשק נפרד".
הריח שלא עוזב
בחלוף הימים נאלצו הדימותנים להתמודד גם עם הריחות שעלו מהגופות. "מה לא עשינו כדי לטשטש את הריח החריף שחדר לנו מתחת לעור? עטינו שתי מסכות וריססנו עליהן תרסיס אקליפטוס, אבל ריח הריקבון התגבר על הכול". מאז רודף אותו זיכרון הריח בעוצמה שלא דועכת. בשבוע שעבר נכנס לחנות והריח הכה בו. "נמלטתי ממנה ולא אחזור לשם לעולם".
מתחילת שירות המילואים החליט פויגל להתנתק מחדשות, מחשש שיזהה חלל שסרק. "אבל לחיים יש את ההחלטות שלהם. באחת המשמרות קיבלנו שקים עם גופות שוטרים, ובדרך הביתה שמעתי בטעות ברדיו את שמותיהם. הבנתי שלגופה שסרקתי יש שם, והורים, ואישה, וילדים. בערב, כשהגעתי הביתה, אשתי ראתה רוח רפאים בדלת. לא את בעלה".
פויגל אינו מגדיר את עצמו כטראומטי. הוא ישן היטב בלילה, טופל על ידי פסיכולוג ויצא לימי חוסן שארגן צה"ל. "הכול נכון", הוא אומר, "אבל אני לא מי שהייתי. אחרי 300 ימי מילואים בשורה - יגאל פויגל לא חזר לעצמו".
- האתגר הפתולוגי - פרויקט מיוחד על המשימה הקדושה של זיהוי נרצחי 7 באוקטובר
