זה היה סך הכול משהו שהיום כבר נשמע פשוט יחסית – צינון קורונה, לא יותר. אולגה קריינין ודאי לא שיערה לעצמה מה יבוא אחר-כך. ולמה לה? בתור מי שעובדת כמדריכת פילאטיס ויועצת לאורח חיים בריא יותר מעשור, אורח החיים הבריא היה חלק משגרה יומיומית, דרך חיים. 6 אימונים בשבוע – חדר כושר, ריצה וכמובן פילאטיס. דלקת בשריר הלב? נדמה היה כי אין דבר רחוק יותר מזה. מי חשב שמעט זמן אחר כך כבר תתקשה לקום מהמיטה.
תחילתו של הסיפור בחודש יוני 2022. "חליתי לראשונה בקורונה, פשוט חזרתי מהאימון והרגשתי לא טוב", מספרת היום קריינין (42), אם לשלושה ממודיעין. "זה היה כבר בגל הכמעט אחרון, אחרי שכולם היו חולים סביבי ולא נדבקתי. הסתגרתי בחדר בבידוד למשך שישה ימים ולא היו לי שום סימפטומים מיוחדים. רק הרגשתי מאוד חלשה".
5 צפייה בגלריה
"לא חשבתי שעם אורח החיים שלי תהיה לי מחלת לב" אולגה בעבודתה כמדריכת פילאטיס
(צילום: יבגני פלבין)
ביום השישי למחלה הרגישה קריינין לחץ קל בחזה, אך לא ייחסה לו חשיבות. "ההרגשה הייתה כמו שמשהו נתקע לי באמצע החזה. לא הקדשתי לזה יותר מדי תשומת לב ואמרתי שזה בטח יעבור לי".
אך אותו כאב מוזר לא חלף, וקריינין החליטה ליצור קשר עם קופת החולים. לאחר התייעצות עם המוקד, הוחלט לשלוח לה אמבולנס. "בדקו אותי ולא גילו שום דבר מיוחד. עשו לי אק"ג והכל היה תקין. אך הפרמדיק המליץ לי שניסע לבית החולים אסף הרופא, למחלקת קורונה, שיבדקו אותי שם לעומק למקרה שמשהו בבדיקה התפספס".
קריינין ארגנה מהר תיק ויצאה לבית החולים. היא אפילו הרגישה טוב ולא נזקקה לעזרה, אך כבר בדרך לשם, בעת שהייתה באמבולנס, החל המצב להחמיר. "הרגשתי כאילו שאני נופלת לאיזה בור. זה לא היה איבוד הכרה, אבל מאוד דומה לזה. משם זה רק הידרדר. בערך רבע שעה אחרי ההתקף הזה, זה חזר על עצמו, ואז שוב ושוב ושוב. כאן כבר קראו לקרדיולוג שבדק אותי והבין שמדובר בסימפטומים של מיוקרדיטיס – דלקת שריר הלב. העבירו אותי למחלקת טיפול נמרץ לב".
אולגה קריינין: "באיזשהו שלב שאלתי את הרופא אם זה הסוף שלי, כי באמת הרגשתי ככה. הוא הרגיע אותי ואמר שאני רחוקה מזה, ושהם יעשו את כל המאמצים להוציא אותי מהמצב הזה.לאחת כמוני שעצמאות וחופש פעולה הם צרכים מאוד בסיסיים, זה היה מצב מאוד מאוד מפחיד. הייתי מרותקת למיטה שבועיים"
ד"ר נטליה קופמן, קרדיולוגית במחלקת טיפול נמרץ לב באסף הרופא, הייתה חלק מהצוות הרפואי אשר טיפל בקריינין. "יש הרבה סיבות שיכולות לגרום למיוקרדיטיס. הסיבה השכיחה ביותר הם וירוסים למיניהם", היא מסבירה.
"כמעט כל וירוס יכול לתקוף את מעטפת שריר הלב או שריר הלב עצמו, כאשר אין לנו דרך טובה לחזות למי ומתי זה יקרה. זה יכול לקרות בצורה קלה, כאשר לשריר הלב נגרם נזק מינימלי, או בצורה מאוד קשה כמו שהיה אצל אולגה, שבה תפקוד הלב נפגע לחלוטין. בגלל ההקשר המאוד ברור מבחינת חלון הזמנים, אנחנו מניחים שזאת הייתה הקורונה, אך אין לנו דרך להוכיח את זה באופן חד משמעי".
ד"ר נטליה קופמןבתחילה נראה היה כי צוות הרופאים מצליח לייצב את מצבה של קריינין. מספר ימים לאחר מכן הם נאלצו להתבדות. "התחילו אירועים של נפילות לחץ דם, ירידה משמעותית. ראינו שהיא למעשה נכנסת למצב של שוק קרדיוגני – כאשר הלב לא מצליח לייצר את התפקוה הנדרשת לתפקודו של הגוף, והאיברים מתחילים לסבול", מספרת ד"ר קופמן.
"הדופק שלי רץ, לעומתו לחץ הדם שלי גירד את הרצפה", מתארת קריינין. "בימים הראשונים ניסו לייצב אותו עם תרופות אבל הבדיקות רק הידרדרו. שקעתי ממש לתוך ערפול החושים של לחץ הדם הנמוך. הרגשתי שאני מאבדת שליטה על הגוף שלי.
"באיזשהו שלב שאלתי את הרופא אם זה הסוף שלי, כי באמת הרגשתי ככה. הוא הרגיע אותי ואמר שאני רחוקה מזה, ושהם יעשו את כל המאמצים להוציא אותי מהמצב הזה. לאחת כמוני שעצמאות וחופש פעולה הם צרכים מאוד בסיסיים זה היה מצב מאוד מאוד מפחיד. הייתי מרותקת למיטה שבועיים וכולי תלויה בידיים של הרופאים"
5 צפייה בגלריה
"לא ידעתי שהגוף החזק שלי יכול להיות כל כך חלש". אולגה קריינין בעבודתה כמדריכת פילאטיס
(צילום: ג'ני גפטר שוסטר)
5 ימים ללא תזוזה
על הצוות הרפואי היה לקבל החלטה, והיא התקבלה במהירות. "ביצענו הערכה נוספת של תפקוד הלב ובמקביל ערכנו התייעצות של כל הצוות – הטיפול נמרץ והמצנתרים. בגלל ההידרדרות המהירה והפרמטרים שראינו מבחינת תפוקת הלב, הגענו למסקנה שהיא תצטרך תמיכה של לב מלאכותי", משחזרת ד"ר קופמן.
מדובר במשאבת לב, הקטנה מסוגה בעולם, פרי פיתוח חברת Abiomed. המשאבה מוחדרת בתהליך צנתור דרך עורק המפשעה על מנת להעניק תמיכה לבבית: היא ממוקמת בין החדר השמאלי לאבי העורקים, שואבת דם מחלל החדר השמאלי ומזרימה אותו בעוצמה אל אבי העורקים העולה בכיוון מחזור הדם.
אך קריינין היססה. "כאשר אתה בא לבנאדם ופתאום אומר לו שהלב שלו במצב לא טוב ושהוא צריך להתחבר ללב מלאכותי, מן הסתם שזה עורר חשש", אומרת ד"ר קופמן. "זה מכשיר שעד לפני שנתיים-שלוש כמעט ולא היה מוכר בארץ, ואני לא יודעת עד כמה בציבור הרחב יש מודעות".
"הייתי בנאדם בריא, בחיים לא עברתי צנתור", מסבירה קריינין. "לא חשבתי שעם אורח החיים שאני מנהלת תהיה לי מחלת לב. פחדנו, אז ביקשנו לברר, לשאול חוות דעת שנייה ולהישאר עם התרופות. בסופו של דבר אי אפשר היה להמשיך עם הבירורים ונאלצנו להסכים לצנתור".
ההליך עבר באופן משביע רצון, אך האתגרים היו רחוקים מלהסתיים. "מכיוון והמכשיר מושתל דרך עורק במפשעה, כל תזוזה של הרגל יכולה לגרום לתזוזה של המכשיר והוא יכול לצאת ממקומו, לכן אסור להזיז את הרגל. חייבים להקפיד על תנועות מינימליות", מסבירה ד"ר קופמן.
"במשך חמישה ימים נאלצתי להיות בתנוחה די סטטית מבלי אפשרות להזיז את הרגל אפילו בכמה סנטימטרים", משחזרת קריינין. "זה היה מאוד קשה, אבל מסתבר שבסיטואציות כאלה אנחנו הרבה יותר חזקים ממה שאנחנו חושבים והחזקתי מעמד. באיזשהו שלב הייתי מחוברת למסכת חמצן, הידיים והצוואר היו מחוברים למכשירים, לוקחים ממני דם כל שעה והרגל לא זזה ימים ארוכים".
ההתמודדות לא הייתה קלה, אך קריינין גייסה את כל תעצומות הנפש. "לא הייתה לי ברירה. בשעות הארוכות האלה ניסיתי להסתכל על הצד החיובי. קיבלתי המון תמיכה וכל הזמן אמרתי תודה על כך שהידיים והמוח שלי מתפקדים, שאני יכולה לקרוא את כל ההודעות החמות שאני מקבלת מהמשפחה, החברים, הקולגות והמתאמנים שלי.
"מעט זמן לפני שהכול קרה קראתי ספר של ויקטור פראנקל, פסיכיאטר אוסטרי ידוע ששרד את מחנות ההשמדה. בספר הוא תיאר שהוא הצליח לעשות את זה הרבה בזכות דמיון מודרך. הוא כל הזמן דמיין את עצמו עומד על הבמה ומספר על כל הזוועות שהוא עבר שם. הייתי נזכרת במילים שלו. דמיינתי את עצמי עומדת על הבמה ומשתפת את הסיפור. זה נתן לי המון כוח ותקווה".
ביום החמישי ראו הרופאים שהלב של קריינין מתחיל בתהליך התאוששות והחליטו לנתק את המכשיר. "אנחנו מפחיתים את התמיכה שלו באופן הדרגתי על מנת לאפשר ללב לעבוד יותר ויותר בכוחות עצמו ולאחר מכן עושים ניתוק מלא", מסבירה ד"ר קופמן על התהליך.
בתחילת ספטמבר, כחודשיים אחרי, חזרה כבר קריינין לעבודתה. "זה התחיל באימונים שהיו אימונים שיקומיים לכל דבר. הפכתי בעצמי למתעמלת שיקומית, ואת כל הידע והניסיון שרכשתי בעבודה בתחום השיקום פשוט ביצעתי על עצמי. המון תרגילי נשימה, תרגילי פילאטיס, הליכה. לאט-לאט המרחקים עלו והגדלתי את הזמנים. הייתי מאושרת".
היום היא כבר חזרה לתפקוד תקין באופן מוחלט. "עשיתי בדיקות הדמיה והרופאים היו מאוד מופתעים כי הלב היה נקי לגמרי, בלי שום צלקות", היא מבשרת. "זה גם משהו שהוא די נדיר במקרה של מיוקרדיטיס ואני חושבת שזה בזכות התנועה. אני מאוד מאמינה שתנועה מרפאה. עכשיו אני עוברת בדיקות פעם בשנה ועדיין על תרופות בסיסיות". גם ד"ר קופמן מציינת לטובה את השיפור המהיר במצבה של קריינין. "זה לקח מעט זמן אבל היא לא נשארה עם נזק בלתי הפיך. היה לה באמת מזל גדול. הלב שלה התאושש לחלוטין".
כעת כשבריאותה איתנה, נשארו לקריינין רק התובנות מהאתגר הגדול שחוותה. "יצאתי עם המון תובנות, על החיים, על דברים שראיתי בתוך המחלקה. איך אנשים עובדים שם סביב השעון ונלחמים כמו אריות על חיי אדם. אני בקשר עם הרופאים שלי בבתי חולים והפכנו לחברים מאוד טובים. אני חיה בהודיה על כל רגע בחיים. כל הפרספקטיבה משתנה".
"איפשהו בתהליך הזה אני ואולגה מאוד התחברנו, מספרת ד"ר קופמן על החברות שנרקמה בין הרופאה והמטופלת. עם זאת חשוב לה גם לציין את האנשים הנוספים אשר עמדו מאחורי הטיפול בה. "זו עבודה של כל הצוות, לא בנאדם אחד", היא מדגישה. "היא קיבלה תמיכה ענקית גם מהצוות הסיעודי בטיפול נמרץ וגם מצוות הצינתורים, שעשה עבודה מדהימה בהשתלה של המכשיר".
וכעת, החיים ממשיכים כהרגלם. "היום אני מאוד פעילה, ממשיכה לאמן מבוגרים וצעירים ולהעביר הרצאות", מספרת קריינין. "אני מספרת המון על הסיפור האישי שלי וזה נותן לאנשים הרבה כוח מוטיבציה ותקווה". בפוסט שפרסמה בפייסבוק העלתה את המודעות לסכנות הקורונה וזכתה לתגובות רבות.
באוגוסט האחרון היא אף זכתה לסגירת מעגל מרגשת כאשר ביקרה במשרדי החברה האחראית על ייצור משאבת הלב. היינו בסיור במפעל, ממש הראו לנו איך מייצרים את המשאבה ופגשתי עובד ייצור שהיה אחראי על ייצור המשאבה שלי, שזה היה מאוד מרגש - גם לי וגם לו, כמובן. האירוע הכי מרגש היה כשהם ביקשו ממני להעביר שיעור פילאטיס לכל עובדי החברה. בדיוק כמו שוויקטור פראנקל תיאר בספר שלו, מבחינתי זה היה הרגע הזה".
